מחקר חדש: בישראל התפללו לעיתים נגד ריבוי גשמים
מחקר של מקורות היסטוריים ארץ ישראלים מלמד כי לעיתים בני הארץ התפללו לא רק נגד עצירת גשמים אלא גם נגד ריבוי גשמים במקרה שאלו גרמו לאסונות
הווה אומר מידה כנגד מידה: "אם-בחקתי תלכו ואת-מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו...ואכלתם לחמכם לשבע...ואם-לא תשמעו לי ולא תעשו את כל-המצות האלה...ונתתי את-שמיכם כברזל ואת-ארצכם כנחשה...ולא-תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו" (ויקרא: כ"ו, ג’-כ’). עצירת גשמים היא למעשה אחת הגזרות הקשות בהלכה היהודית המעניקה למאמיניה הזדמנות לפנות אל הבורא לתיקון המצב וביטול רוע הגזרה.
במשנה התקינו חז"ל תפילות מיוחדות בצירוף תענית יחיד, תעניות ציבור ואיסורים שונים, כדי להביא לירידת גשמים בעת עצירתם (מסכת תענית, פרק א’). כן הנהיגו חז"ל סדר תפילה לתענית גשמים, שבמהלכה הוצאו מבית-הכנסת התיבה וארון הקודש לתפילה ותענית ציבור ברחובה של עיר (מסכת תענית, פרק ב’).
בפרקים אלה במסכת תענית מתוארת החמרה במנהגי האבלות שנוהגים הן היחיד והן הציבור. ברבות השנים הנהיגו יהודי ארץ-ישראל וארצות המזרח מסורות מגוונות כסגולה להורדת גשמים, שבהן נשתמרה ההחמרה בקיום מנהגי האבלות בדומה לכתוב במשנה - תפילות כנגד עצירת גשמים בבתי הכנסת; קריאת סליחות ואמירת פרקי תהלים; גזירת תעניות ציבור ואיסור מלאכה; תקיעה בשופרות; שחיטת קרבנות בעת התפילה כנגד עצירת גשמים וחלוקת הבשר כצדקה לעניים; תחינות בבתי-עלמין והשתטחות על קברי צדיקים.
מנגד היו בארץ-ישראל שנים ברוכות בגשמים, שבהן לעיתים נדירות נשאו היהודים תפילות וערכו תעניות על ריבוי הגשמים מחשש לפגיעה בנפש ונזקים לבתים, חקלאות ורכוש. כך למשל המשקעים הרבים שירדו בירושלים בחורף תרל"ד (1873/4) הסבו נזק רב ליבולים ויהודי העיר סבלו מחרפת רעב ומהתייקרות חדה במחירי התבואה.
זו אילצה את הנהגת הקהילה לפנות אל אחיהם בגולה בבקשה לתמיכה כלכלית ונשאה תפילות בבתי הכנסת כנגד ריבוי הגשמים כפי שהעיד בנימין זאב הלוי ספיר ב'הלבנון' (20.5.1874): כבר שמעו הקוראים את הרעב אשר קרא ה' על ירושלם וכל ערי יהודה והגליל, ולי אין מה להוסיף על דברי הרבנים הגאונים אשר הרבו תחנונים לעורר לב אחינו שבגולה לחונן הדלים החוננים את עפר אה"ק ת"ו. ואך זאת אוכל להודיע כי היוקר הולך וגדול יום יום באין מעצור...ותחת אשר בח[ו]דש ניסן שפכנו כמים לבנו לפני ה' על רבוי הגשמים...הננו מרבים עתה באייר תחנונים על עצירת הגשמים...ואם חלילה יעצר השמים ולא יהיה מטר אזי אין כל תקוה כי תתן הארץ את יבולה.
אירוע דומה התרחש בחורף תרנ"א (1890/91), שבמהלכו ירדו גשמים בצפת כשישה שבועות ברציפות והסבו נזקים לרכוש עד כי "...דיינא דבבא כבר גזרו אומר להתפלל בכל בתי הכנסיות התחינה "לרבוי גשמים", כי אין לאל בתי החימר לקבל השפעת רוב הטובה אשר השפיע ה' לנו ממעל, כי הגשם עשה שמות בגגותיהם ומים יורדים על ראש היושבים בהם, והרבה בתים נהפכו לעיי מפלה" (הצפירה, 8.2.1891).
לעיתים התפילות לגשם בעת עצירת גשמים נענו עד לכדי כך, שיהודי ירושלים התאוננו על ריבוי הגשמים ואף התפללו להפסקתם כדבריה של חמדה בן-יהודה, שפורסמו ב'השקפה' בשנת תרס"ז (12.2.1907): "כפי הנראה התפללנו יתר מדי על עצירת גשמים כי ירד לנו מטר בשפע וזעם, והק[ו]ר התחזק מאד והיינו כלואים בביתנו, כמעט שקצנו בחיינו. ונתפלל תפלה נגדית וזרח השמש!".
מקרה דומה אנו מכירים בסיפורו הנודע של חוני המעגל שנזכר כמוריד הגשם במסכת תענית (פרק ג’ משנה ח’): "באו ואמרו לו, כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן".
ד"ר דותן גורן הוא עמית מחקר בקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה באוניברסיטת בר-אילן
נא להמתין לטעינת התגובות
