 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| מסיבת יום ההולדת של הילד בביה"ס מחזירה לרגע את עינת ניב לילדות האבודה שלה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  |
|
עינת ניב
14/12/2005 8:07 |
|
|
|
|
|
|
|
אני בעיקר חושבת כמה שזה מוזר. שישי בצהריים, חצר בית הספר. שבע אמהות עם שקיות של דברים טובים, זה מה שאנחנו עכשיו. בעוד 20 דקות תתחיל יום ההולדת המשותפת שהרמנו כאן לילדים שלנו. יש נקניקיות, יש לחמניות בשקיות ואריזות קטנות עם ממתקים מחרבי שיניים, ושלושה שקים של כדורים בינוניים שאמא של אחת הבנות טרחה והביאה משוק הכרמל. שלושה שקלים לכדור, אגב.
ויש מוטי המפעיל, שנכנס עכשיו לחצר בית הספר, מתנשף ומקטר ומאיים לחרב את השמחה הקרבה. לא מרשים לו להיכנס עם המכונית, הוא נובח, ואיך לעזאזל הוא יפרוק את כל התופים והרמקולים והחבלים והחישוקים שלו? איך? והנה אבא של עילי (הבן), ואבא של יובל (הבת) רצים לעזור לו, והנה אני דוחסת נקניקיות ל-40 לחמניות, מתלבטת בעניין הקטשופ, יודעת שהרגלים של ילדים זה דבר שביר, ושלפחות עשרה ילדים ירצו נקניקייה בלי כלום, וחמישה נוספים "לחמנייה עם כלום", ושלושה ילדים עם סטייה קולינרית יתעקשו על לחמנייה ריקה עם הרבה קטשופ.
והנה המורה של הילדים, שיש לה בטח מיליון דברים לעשות בבית, וגם תינוק שמחכה לה, ובכל זאת היא נשארת איתנו כאן, מתיישבת לידנו, שבע אמהות נרגשות ועייפות; שבע אמהות שהביאו מצלמה דיגיטלית קטנה; שבע אמהות שפותחות יומנים וקובעות פגישות אחר הצהריים מעל ראשם של הילדים, יודעות יפה מאוד שהטריק הזה זמני, ושתוך שנה-שנתיים מי ישים על היומנים שלהן בכלל.
20 דקות לתוך המסיבה, רועד הטלפון הנייד שלי. האבא של הילד על הקו. הוא באמת רחוק עכשיו, ולא היה לו סיכוי להגיע למסיבה הזו. הוא עובד. הוא יצא רגע מאיזה חדר כדי לשאול איך הולך. אני אומרת "בסדר", ומנתקת במהירות כי מישהו קורא לנו, במיקרופון המדונה שלו. זה מוטי. יש לו חבל ארוך ביד, מספיק ארוך לכיתה שלמה.
הבנות כבר מסודרות נרגשות מצד אחד שלו. הבנים קופצים בצד השני. "ההורים מוזמנים להצטרף", אומר מוטי, ומקים ממקומן חמש אמהות שמסתדרות יפה בצד של הבנות. אני חותכת לצד של הבנים. עם כל הכבוד להבדלי המינים, זה יום ההולדת של הבן שלי! שתיים, צועק מוטי, שלוש ומשוך! הם באמת מושכים הגמדים מכיתה ב'. אני מחזיקה בסמליות בחבל, ונדהמת לגלות ש-20 ילדות וחמש אמהות מפילות בקלילות את קבוצת הבנים שלי.
זה רגע טיפשי, רגע ההפסד, אבל יש מקצה שיפורים. הפעם מצטרף אלינו אבא אחד. יש לו רעיון מצוין, והוא מבצע אותו נפלא. בשקט בשקט, הוא קושר את החבל שלנו לגזע העץ הקרוב. "הבנות יכולות למשוך", הוא מחייך אליי. "אבל אנחנו ננצח!".
אני כותבת על הרגע הזה, כי היה בו משהו באמת נפלא. משהו שהיינו אומרים עליו "מגניב" לפני 15 שנה, או "מדליק" לפני 20. רק שהמילים האלה נעלמו עם הילדות שלנו, ועכשיו, פתאום איזה זיק חזר. משהו ילדותי, טיפשי, טהור ומצחיק. משהו שלא היינו מעזים לעשות בחיים האפורים והמשרדיים שלנו. משהו שהקפיץ לגבהים חדשים את כל המסיבה הזו.
זה נגמר במפח נפש כמובן. העץ אומנם ניצח, אבל היה סיבוב חוזר, נטול שקרנים, שהסתיים בניצחון מוחץ לבנות.
יקירי התגלגל מצחוק כשסיפרתי לו על כל זה בבית. "חבל שלא היית", אני מצטערת בשבילו, בשבילי ובשביל הילד. "עבדים", עונה אבא ומכבה בחטף את הנייד הרוטט שלו. "עבדים עם פלאפון, זה מה שנהיינו. באמת חבל שלא יכולתי לבוא".
אי אפשר להשאיר כאן תגובות. אפשר לשלוח מייל לעינת.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
