 |
/images/archive/gallery/302/034.jpg דני ססלר.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| שבועיים אחרי שוך מהומות הבוז'ולה, דני ססלר עושה סדר בהיצע החיקויים המקומי ובגרסאות המקור |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  |
|
דני ססלר
30/11/2005 10:38 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני שבועיים, ב-16 בנובמבר בחצות, רעשה הארץ, רעשה אירופה ורעשה אמריקה, בעיקר הצפונית. הקולות נבעו ממשרדי יחסי הציבור שצעקו: "הבוז'ולה החדש הגיע". ברוב המקומות זה היה בצרפתית: "Le Beaujolais Nouveau est arrive!".
הפוסטרים נצבעו בצבעים בהירים, עליזים ואביביים, בחלקם נראות נשים חיכניות עם ציצים גדולים. כשהרקע מאויר בדרך כלל בפריחה צבעונית - למרות שנובמבר זה סתיו, לפחות בחצי הכדור הצפוני. רוב האנשים (המתעניינים) דווקא השתכנעו - כבר שנים שהם משוכנעים, חלקם גם השתכנעו לרגע - שעונת השנה התבלבלה והאביב הופיע. הם לא חשדו במשרדי יחסי הציבור שתארו את הארוע כאחד הארועים המשמעותיים של עולם היין עם "אביביות", "פרחוניות", "פירות טריים", "בוקה", "קלילות" ועוד תאורים מגה-אופטימיים של חדווה וחיות (ו' שרוקה).
הקונץ הוא שאת בקבוקי הבוז'ולה פותחים רק בחצות של ה-16 לחודש, כטקס חובק עולם. קונץ, לא יותר. יין הבוז'ולה הוא אכן יין צעיר, בן מספר שבועות בלבד, שמחזיק מעמד מספר חודשים לא רב. בזכות גילו הצעיר, אם הוא עשוי טוב, הוא יהיה באמת קליל, בעל ריח פרחוני וטעמי פירות יער. אביב נעורים בסתיו. פרץ חיות פתאומי דווקא ביום סגריר.
הבוז'ולה, לפחות הצרפתי, עשוי מענבי גאמיי שגדלים בדרום בורגון ורק יינות המיוצרים שם יכולים להקרא בשם הנכסף. והישראלים? מתחכמים. יש לנו את יין ה-B תוצרת יקבי בינימינה
(B שהולך גם עם בוז'ולה וגם עם בנימינה), שהוא יין די לא-טוב, אם להתבטא בעדינות. כשמריחים את ה-B מתברר שכמעט ואין לו ריח, כמה שלא תסובבו את הכוס, לא יגיע כלום לאף. לעומת זאת בטעימה אפשר לגלות טעמים שונים של פילפל חריף, שלא אמורים להיות כלל ביין קליל.
ה"ההילולים" של יקבי כרמל הוא יין שמיוצר כבר יותר מ-20 שנה. השנה הוא מתוק הרבה יותר מדי, כשהטעם הדומיננטי בו הוא הפטל. משהו כמו יין אדום קל מעורבב עם טיפת ריבת פטל ולמרבה ההפתעה בעל חמיצות גבוהה מדי.
ה"ג'וניור" של יקבי תשבי, הפתעה-הפתעה, הוכן דווקא מענבי קברנה סוביניון. הוא לא יכול להכלל באף אחת מהגדרות יינות הביכורים. הוא פשוט יין צעיר שהוצע לשוק בתאריך הנכון לצורכי שיווק. כאמור, הוא גם לא נופל לקטגוריות היינות הקלילים.
ההפתעה הגדולה, שלא ממש הפתיעה, היא יין ה"גאמיי נובו" של יקבי רמת הגולן. היין עשוי מענבי גאמיי מכרמים ברמת הגולן, היחידים בארץ, שנבצרו בקיץ האחרון. הוא בעל צבע סגול יפה, בעל ריח דומיננטי של תות שדה ודובדבנים ואפילו אפשר לזהות בו טיפל'ה ממתיקות הבזוקה. רצוי לשתות אותו בחודשים הקרובים, בטמפרטורה של יין לבן, כ-14 מעלות.
במילים אחרות, מכל יינות הכמו בוז'ולה המקומיים, רק הגאמיי נובו של רמה"ג מוכן מהענבים הנכונים וטעמו הכי קרוב למקור הצרפתי והוא בהחלט יין טוב מסוגו, ומסוגם של הצרפתים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| השקת הבוז'ולה ברשת דרך היין. צילום: אמיר מאירי
| /images/archive/gallery/396/660.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
50 שנה בסה"כ
|
|
|
 |
|
|
|
הצרפתים הם סיפור אחר לגמרי. כל שלושת יינות הבוז'ולה שטעמתי, מיקב ז'ורז' דו-בף, מיקב לואי ז'אדו ומיקב ג'וזף דרוהין, היו מאוזנים להפליא בין מתיקות הפרי לחמיצות, הניחוח שלהם מדיף ריח של פרחים רעננים וטעמם כטעם פירות יער, כמו פטל ודובדנים טריים, עם הבדלים קלים מאד בין היינות. הבוז'ולה של לואי ז'אדו הוא המורכב מבין השלושה והפחות קליל מביניהם, עניין של טעם אישי.
מחירי היינות הישראלים נעים בין 25 שקלים (להילולים של יקבי כרמל - שאגב, קצת אכלו אותה השנה כשהורידו את ה"מזרחי" משמם) ל-35 שקלים לגאמיי נובו. מחירי הצרפתים נעים סביב ה-80 ש"ח לבקבוק.
אגב, למרות ההו-הא הלא קטן סביב הפסטיבלים העולמיים של הבוז'ולה, כל העסק הזה קיים בסה"כ 50 שנה, ורק נשמע כמו 500. בסופו של דבר, חשוב לזכור שמדובר ביינות פשוטים וקלילים מאוד. הם מתאימים לרוב המאכלים ובעיקר לבישול, בגלל הטעמים והניחוחות העזים שלהם. לחיים ובתיאבון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מנה חדשה בחומוס אכרם
|
|
|
|
|
|
|
בחומוס אכרם בשינקין, קרוב מאוד לרוטשילד (זה בת"א), מכינים בימים אלה מנת סלט חדשה ואני מוסיף, משובחת ביותר. ג'וני, האיש שברקע, מכין סלט עגבניות קצוצות, כשהמושג "דק-דק" מקבל אצלו משמעות חדשה. הסלט מכיל, פרט לעגבניות, גם כוסברה, פלפל חריף ממותן ואגוזי צנובר קלויים.
הסלט, כאמור, משובח-אש (למרות שלטעמי אפשר לחזק את החריפות שלו). המנה לא קטנה והם יגישו לכם אותו עם צלוחית קטנה של טחינה ושני כדורי פלפל ב-22 ש"ח. משו-משו, אחלה-דיל, טעים-טעים. מיותר לציין שהעגבניות נקצצות על המקום?
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
