 |
/images/archive/gallery/302/034.jpg דני ססלר.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| לא תאמינו איזה מסעדה טובה נפתחה ליד גשר בית ינאי, באזור בית הפנקייק המיתולוגי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
6/7/2005 11:44 |
|
|
|
|
|
|
|
זה לא מזנון בתחנת דלק. זאת מסעדה שנמצאת על אם הדרך (M הדרך). כן, באזור של הפנקייק המיתולוגי, למעשה, פתחו בעלי הפנקייק ההוא את ולרי לפני כחודשיים. הפעם הם פתחו מסעדה מסעדה. עוד מלמטה, כשמחנים את הרכב רואים את התאורה ואת המרחב הלא הקטן. המסעדה ממוקמת מעל לתחנת הדלק, בקומה השניה ועם הכניסה מגיחה גם פליטת הריאה, "וואו" נושם לו הסועד, "מעוצב מרשים".
המקום רחב ידיים, מאוד רחב ידיים, עם תקרה גבוהה, ונגמר בשפיץ לכוון הים. ביום בהיר אפשר לאכול ולראות גלים. שיהיה ברור, כשאני אומר רחב, אני מתכוון לחלל מרשים ביותר של בר גדול וקוביות ישיבה נוחות שמרוחקות זו מזו. הנוף המלווה את הסועד הוא בהתאם למיקום הישיבה. חלק מהסועדים יזכו לראות כאמור את הים וחלקם את הכביש המהיר חיפה-ת"א, אבל מלמעלה, שזאת גם זווית מעניינת, תודו.
השף האחראי לתכנון התפריט הוא ליאון אלקלעי. פרט לעובדה שהוא שף טלוויזיוני מצחיק, הוא אחד הבודדים שהעובדה שהוא אוטו-דידקט רק מועילה למקצועיותו וכמובן לנו, הסועדים. אלקלעי מבשל בעיקר את מה שהוא אוהב לאכול (ואם מביטים בו במבט צידי, אפשר להגיע בקלות למסקנה שהוא אוהב לאכול לא מעט). תכונתם הדומיננטית של שפים שלמדו את מקצועם בעצמם היא שהם משדרגים מאכלים ביתיים ועממיים למעמד מקצועי ו"גבוה" יותר. המושג "מעמד גבוה" הוא מעט בעייתי. הכוונה כמובן למרכיבים המקוריים
של המנות העממיות שמשודרגות בעיקר מבחינת תשומת הלב.
למשל, המנה הכל כך נפוצה של חצילים בטחינה. נפוצה בצורתה הנאחסית. חצילים קצוצים, אפויים מעורבבים עם טחינה. המעבר המהיר לטעם הסינתטי היה רק עניין של זמן. אני מכיר כמה אנשים שלא מכירים "חצילים בטחינה" אלא מתוך קופסה פלסטית שמכילה בעיקר חומרים משמרים ומקשים (חצילים בטחינה קנויה לעולם לא תזלוג מהמזלג, אלא בניעור הגון). וכאן נכנס לו מוטיב תשומת הלב. מעט תשומת לב צריך כדי "לשדרג" את המנה הזאת ולהביא אותה חזרה למקור. במסעדת ולרי המנה מורכבת - מה מורכבת? אלקלעי הרכיב אותה - מחצילים בלאדי, ארציים, לא תעשייתים, שרופים, שעליהם שפוכה טחינה משובחת עם קצת פיניונס קלויים וירקות. ככה פשוט, ככה משובח (19 ש"ח).
הקובה טלה היא עוד מנה משודרגת-מצויינת שהתבלין העיקרי בה הוא תשומת הלב. לא עוד קובה כבדה, מטוגנת ששוכנת בערמה קטנה על הוויטרינה בסטקייה שרק מחכה למילים, "ותשים לי קובה אחד עם קצת טחינה בצד עד שהסטייק יהיה מוכן". כאן המנה מורכבת מבשר כבש קצוץ מעורבב עם בצל מטוגן ועם תערובת של פלפל אנגלי, בהרט, אגוז מוסקט, ציפורן וסומק. בקיצור תערובת שכל אסייתי מכיר, כשהכל עטוף בבורגול ואפוי בתנור. לא מטוגן, אפוי. וזה מה שעושה את זה למעודן, חוץ מכמובן המרכיבים (29 ש"ח). לכן גם קוראים למנה "מאפה טלה" ולא, "קובה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
והאיקרה? ממוש. טוב, גילוי נאות: היות וגם מוצא משפחתי הוא מהבלקן, שלא לומר רומניה, אני קצת מכור לאיקרה. ולפעמים, כשלא רואים, אני רוכש קופסית איקרה בסופר, אוכל ממנה ומזיל דמעות. הנאחס בהתגלמותו, אבל זה חזק ממני, מודה. האיקרה של אלקלעי היא משובחת, כמו בבית. ביצי דגים, שמן, ביצים, טיפ'לה מים, קצת לחם וישר לפה (21 ש"ח). בעזרת מעט אלכוהול אפשר גם לשמוע מקהלת נשים עליזה, רובן שמנות וחייכניות אגב, לא יודע למה.
ביקרתי בוולרי בערב, לא ראיתי את הים, רק ידעתי איפה הוא, אבל צפינו במכוניות הדוהרות ימינה ושמאלה. בשלב זה של לפני העיקריות, המקום החל להתמלא בתושבי האזור שמילאו את השולחנות ואת הבר המרווח. שותפי לארוחה ("אני מחפש כלה") הביט בבנות שישבו על הבר, רובן היו בנות שהגיעו בזוגות, והודיע לי שהן שונות מהתל אביביות. "פחות דאווין" הוא סיכם. ככה זה עם בנות חופית, בית ינאי והסביבה.
לינגוויני וקט-פיש אנד צ'יפס היו העיקריות. הלינגוויני, היה אחד הטובים שטעמתי לאחרונה. הוא הוגש עם רוטב עגבניות מעט חריף בתוספת תערובת תבלינים בטעם מזרח-רחוקי (אלקלעי הבולגרי מעריץ בישול משם), ג'ינג'ר, שום ומעט שמנת לעידון ועל הכל למעלה, ראשי קלמרי מטוגנים, בשביל הפריכות. למטה היו שרימפסים וגופי קלמרי. מצויין (52 ש"ח). השפמנון המשנוצל היה עסיסי מאד, פריך וטוב. זה הכל. הצ'יפס היה מהזן העבה, הטוב (45 ש"ח).
את הקינוחים הציע ידידי המחפש לאכול על הבר. מלבי וכנאפה. שתי מנות פשוטות ועממיות. הכנאפה היתה טובה מאוד, מתוקה במידה ואפילו עם שארית קלילה של מליחות מאזנת. המלבי היה שמן וטוב. שמנת וקורנפלור עם תוספת אגוזים משובחים, פיסטוקים וקאשיו וגם קוקוס משובח ביותר. לטעמי היה חסר במנה מעט מי ורדים להשלמת הטעם ההוא, המוכר.
בקיצור, ולרי היא מסעדה שנעים מאוד לשבת בה, וגם לאכול בה וגם לא יקרה. אפילו זולה. המיקום שלה מאפשר לאנשי הצפון והמרכז להיפגש ולאכול טוב. אוכל שמקורו עממי ומשודרג לדרגת תשומת לב מירבית.
ולרי. תחנת דלק פז, חופית, גשר בית ינאי. 09-8666720.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: דני ססלר
|
|
|
|
|
|
|
צלחות גמורות
|
|
|
|
|
|
|
אספרסו כפול, חלב חם בצד, מים קרים ליד החלב החם, אספרסו קצר, בגט וחמאה, וגם צלוחית קטנה שמוגשת אוטומטית, על-הבית, עם שתי פחזניות זעירות ממולאות בקרם פטיסייר וגם שני "פיננסייר" קטנים מנוקדים בפטל. הכל משובח-אש. הבגט טרי ופריך והקרואסון, אולי הכי טוב בארץ, בטח בעיר. הקפה בדיוק כמו שצריך: חזק כמו הגבר, מריר כמו הנישואין ושחור כמו הלילה. קפה אידלסון 10, באידלסון 10, ת"א.
את הקרואסון הכי גרוע בחיי טעמתי בבית קפה בסאן פרנסיסקו. השעה היתה 11, עמדתי נשען על פינת הבר בקפה ההוא ששכחתי את שמו ונגסתי בבצק רע. הקפה היה טוב, אני לא אומר. במרחק כמה כסאות ממני עמד גבר כבן שישים פלוס ולגם את האספרסו השני שלו. לא רחוק ממנו ישבו שתי נשים בנות גילו, בערך, ושוחחו בנחת. כאשר אחת מהן עזבה את המקום, הוא התפנה להביט באשה שעמדה לשלם את החשבון וקפא לרגע. הברמנית שראתה אותו, חייכה לעצמה והמשיכה להביט בו תוך שהיא מורידה את ספלי הקפה. הגבר התקרב אל האשה בהיסוס ובמבוכה גדולה ונעץ בה עיניים, היא לא יכלה להתעלם ממנו וחייכה אליו ברוך. הוא ניגש אליה מבוייש ושאל, "ננסי?".
בשלב זה התקרבה אליהם מלצרית כבת 25 שעמדה וצפתה בהם ללא נוע. הגבר הביט באשה כשהיא אישרה לו בחיוך, שהיא אכן ננסי. הוא, בלי שליטה עצמית גדולה מדי, נגע בלחיה בקצות אצבעותיו, "ננסי עם הפנים הצוחקות?" הוא שאל. היתה לו לפחות דמעה אחת, בעין אחת. ננסי היתה מאד מרוגשת מהמחווה, הנהנה שוב וחייכה אליו חיוך מתוק. דקה אחר-כך היא התאוששה, שילמה ויצאה מהמקום. זאת היתה ננסי סינטרה. היום בת 65, ופעם בתו הקטנה של פרנק סינטרה הגדול ומושא הערצה של דור שלם שהיום גילו נע בין 50 ל-70. הגבר היה כל כך מרוגש מהמפגש שלא יכול היה אלא ללטף את לחייו שלו, בשתי ידיו.
המלצרית הצעירה שעמדה וצפתה בהם, הזילה דמעות, הביטה בו וחייכה אליו במבוכה כשהוא גילה את התרגשותה. ואז באחת, דמעותיה הפכו לחיוך הגדול ביותר שראיתי מעודי, "אולי אתה מוכן להיות אהובי?", היא פנתה אל האיש כשהיא צוחקת כמו האביב, "או לפחות אבא שלי?". האיש חייך אליה. לרגע אחד היתה ביניהם הבנה שרק לעיתים נדירות מתרחשת בין אנשים. עכשיו היא כבר צחקה בפה מלא ומחתה את לחיה.
בחוץ, ברחוב, חלף אמבולנס צופר ביללה רצופה. האשה שישבה מחוץ לקפה היתה מאד נבוכה כשכלב הזאב שרבץ לרגליה הצטרף ליללת האמבולנס.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
