 |
 |
|
|
|
|
| ישי אדר למד על בשרו איזה זוועות יכולים לחולל 2 ילדים קטנים ששומעים מאבא "כן" |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
ישי אדר
21/6/2005 14:54 |
|
|
|
|
|
|
|
יש רגעים שבהם אתה בדיוק כמו כולם. אין בך שום ייחוד. ילדים מעצם היותם ילדים מעמידים אותך מדי יום בשלל מצבים מצחיקים אך מתישים, שיוצרים מכנה משותף בין חרד מירושלים לפלשתינאי. כל הרגעים האלה שהם השגרה הפשוטה והבסיסית של כל הורה שמטפל בילדיו, חוצים את ההבדלים בין הדרכים השונות שילדים מגודלים בכל חברה. בשנים האחרונות, במיוחד בזכות פורומים שונים באינטרנט, דרכים שונות לגידול ילדים הפכו למשהו שקושר אנשים ויוצר חבורות חדשות, שבהן יש אנשים שלא היו נפגשים לולא הנושא המשותף הרחב הזה (בניגוד, נניח, לפורום של פליטי אייטיז מזדקנים במשבר). קהילות כאלה בד"כ נאמנות לדברים מאוד מסויימים, שיוצרים עוד ועוד הגדרות חברתיות. אבל זה נחמד ויפה בעיניי שיש עדיין התרחשות אב-טיפוסית לגמרי, שמשותפת לכו-לם.
"חמודי ופיצי" של דניאלה לונדון דקל, מדור הקומיקס במוסף הארץ, מגיש מדי שבוע סיטואציה אב-טיפוסית כזו. אוסף מוצלח ביותר של רגעים קומיים בחייה של אם לפעוט וילדון בהפרש של בערך שנתיים. מה שקולע כל-כך במדור הזה הוא שהרגעים האלה שהוא מביא, הם חלק מרצף של שגרת עבודה בבית, שההורה הממוצע שוכח בסופו של היום מרוב שהן שכיחות ויומיומיות. מדובר בתוצרת קומית יומיומית מבוזבזת. כשאתה פוגש בזה בגרסה המאוירת להפליא אתה אומר "אוי, נכון. זה בדיוק זה".
הנה דוגמא לאחת מאותן סיטואציות שהיו יכולות להופיע ב"חמודי ופיצי". ההפרש אצלנו דומה לזה שיש בין חמודי (הגדול) ופיצי. במשמרת שלי עם שניהם באחה"צ אחד, החלטתי כמו כמעט בכל יום להכין ארוחת ערב מושקעת. הוצאתי מצרכים והתחלתי לאלתר. הילדים שיחקו בסלון והיו בזרימה נהדרת. הם קרעו עיתונים לגזרים מיקרוסקופיים, הכניסו והוציאו אותם מקופסא תוך כדי שהם נשפכים מצחוק. בשלב מסוים אלונה פיתחה את זה למשחק דמיון שבו העיתונים הם גלידה וארנון הוא מוכר הגלידה, שלא מודע לתפקיד שהוא מגלם.
אני, עם הפנים לכיור במטבח, השתתפתי במשחק כשאני אומר "כן" בכל פעם ששואלים אותי אם אני רוצה גלידה. כל זה תוך כדי פתירת בעיות לוגיסטיות שצצו במרק הדלעת. הילדים שיחקו ואני ניצלתי כל רגע כזה כדי לבשל בשקט. כל מה שהייתי צריך לעשות זה להגיד "כן, בטח שאני רוצה" בטון מתלהב פעם בדקה. לאט לאט הפסקתי לשמוע בכלל מה אלונה שואלת אותי מרוב שהייתי שקוע בבישולים ובמחשבות משלי. בכל פעם שנזרקה שאלה לאוויר פשוט אמרתי "כן בטח" אוטומטי.
כך זה נמשך איזה עשר דקות או רבע שעה כשלאט לאט נמוגו הצחקוקים ונוצר שקט מוזר ביותר באוויר. השקט, שהוא מקדם החשדות מספר אחד בבית עם פעוטות, כנראה העיר אותי ממצב הטייס האוטומטי שאליו נכנסתי. אלונה ניגשה אלי ושאלה אותי: "אבא, אתה רוצה את הקרם של הגלידה?", ואני עדיין בחצי אוטומט עניתי את ה"כן בטח שאני רוצה". אבל אז האינפורמציה התחברה לי ומיד עברתי על פרוטוקול הנתונים שהגיעו למוח ברבע השעה האחרונה. זה ארך שבריר של שניה שמיד אחריו אמרתי "רגע רגע איזה קר...ם", כשאני מואיל בטובי להפנות בפעם הראשונה את הראש אחרונה.
"לללאאא!" זעקתי הלום לנוכח הזוועה שנגלתה לעיני. הילדים לא הסתפקו בעיתונים ועברו לקרוע גם את אוסף מגזיני ה"Q" שלי (שכחתי להרים את הקופסא שלהם בחזרה למדף אחרי שחיפשתי משהו), כשבמקביל הם מורחים קרם טוסיק שאיכשהו הצליחו לפתוח על כל הספה ביסודיות וכמובן גם על עצמם. במיוחד בשערות. המחשבה שעל כל הדברים האלה אמרתי "כן, בטח שאני רוצה..." צמררה אותי. עד שהשתלטתי על הפוגרום, מרק הדלעת שלי נשרף ובניגוד לפגישה השבועית עם חמודי ופיצי, הייתי מאוד לא משועשע.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
