 |
|
|
|
|
מונולוגים מהואגינה |
|
|
|
|
הגליון האחרון של "נגה", שעוסק בסקס ומיניות נשית, הוא משב בריזה בים של ייצוגים משמימים |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
גילי קרז'בסקי
14/6/2005 18:23
|
|
|
|
|
|
|
|
"סקס. כולם מדברים על סקס." אלו המילים הפותחות של גיליון "נגה" האחרון, העוסק- איך לא- בסקס. וכשחושבים על זה, הקלישאה הזאת פשוט נכונה. והפעם, אני לא מתכוונת לפריחת העיסוק בפורנוגרפיה כחלק מתרבות פופולרית, או לריבוי של הנשים בשדה שמטפל במיניות בשנים האחרונות.
העיסוק האינטנסיבי שלנו בסקס מתבטא ביום יום: למשל, כמה פעמים השתתפתם במסיבה בה חלק מההכרות הראשונית שלכם עם אנשים הזרים לכם לחלוטין, היה דיון מפורט בנבכי הכוס והזין של המשתתפים? או במקרים אחרים, גילויי חוויות סוערות ווידויים ביישנים למראה מאנשים שמעולם לא פגשתם בעבר, וסביר שלא תתקלו בהם בעתיד. סקס הוא חלק כל כך דומיננטי מתהליך החיברות היומיומי שלנו, שהפכנו לחלוטין לא מגורים, או אולי מגורים תמידית? יש בכלל הבדל בין השניים?
שני הגיליונות הקודמים של המגזין כבר עסקו בעבר בסקס דרך פריזמות שונות, אבל הגיליון הנוכחי מרחיב ומנסה למצוא סיבות ותשובות למיניות הנשית /ישראלית/ עכשווית/ פמיניסטית/מחקו את המיותר. העמדה הבסיסית של הגיליון היא "שהאישה נתפסת כמושא של המיניות, ולא כזו שמנהלת אותה". עמדה המעומתת שוב שוב עם התפיסה המקובלת אשר לפיה "גישה שלילית כלפי מיניות היא הפמיניזם התקני", והצגת אלטרנטיבה לתפיסה זו.
"נגה" מנסה לתקוף את הקושיות שקשורות לסקס ומיניות נשית דווקא ממקום כמעט בלתי אפשרי- בצורה אקדמית אך משוחררת, הוא עורך מחקרון אל תוכה של המיניות הנשית, דרך גישות פמיניסטיות חדשות ונאורות יותר מאלו המוכרות והמאוסות עלינו. לגבי המיניות העולה מהמגזין, הייתי מוסיפה לה את שם התואר "החדשה", אבל לא כל דבר שונה הוא חדש. להיפך. בנות "נגה" פשוט קוראות לפמיניסטיות שבנו להתמתן, להירגע, ולאמץ את הנשיות הסקסית הבסיסית שלנו בפרשנויות שונות. זאת, לצד ניסיון לבדוק איך חלחלה הביקורת הפמיניסטית אל הסקס הפרטי שלנו, ואיך השתנו ייצוגים של סקס בתרבות הפופולארית.
דבר נוסף שהמגזין מצליח לעשות בהצלחה הוא לחבר בין תיאוריה לפרקטיקה. בתרבות העכשווית שלנו הדיון האקדמי בג'נדר ובמיניות הוא לא תמיד קל ומעניין. תיאוריות פמיניסיטיות, קוויריות ופסיכואנליטיות נתפסות כמנותקות מחיי היום-יום שלנו, למרות שבדיוק עליהם הן מנסות לדבר. "נגה" עושה את החיבור הזה, בין התיאוריה לפרקטיקה, בין המילה לאקט עצמו, דרך דוגמאות ואנשים ממשיים, אליהם אפשר להתייחס.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| "תתקשר אלי יא מניאק", עבודה של הילה לולו לין. צילום: עטיפת המגזין
| /images/archive/gallery/316/987.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
עזבו את הדגדגן
|
|
 |
|
|
הגיליון נע מהכבד אל הקל, וחזרה אל הכבד, דרך מיטב תחנות התרבות שלנו. הסיור המרתק מתחיל באייקונים עכשוויים כטלי פחימה, ויקי כנפו וסוהא ערפאת, דרך מבט עדכני ומאתגר על ניצול הדמות הנשית על ידי התקשורת הפרובוקטיבית.
משם ממשיך הטיול דרך מבטים וקריאות מגדריות שונות של אירועים חברתיים, דרך ניתוחים של סיפורת, אמנות, ומגזינים העוסקים במפגשים של סקס, והמתחמים הציבוריים של הארכיטקטורה והאמנות, טקסט על האלקטרוקלאש מאת מישל לה היסטריק, ביקורות קולנוע, ביקורת פורנו המופנית כלפי נגה שחר – השפנפנה הציונית הראשונה, ולקינוח, מבחר מאמרים בנושא חוק ומשפט ותעשיית המסחר בנשים.
שני קטעים מעניינים במיוחד לענייננו הם טקסט של פול ג'ואנידס, שמתאר את האבולוציה שבהתייחסות המערבית לדגדגן, כולל האובססיה שהתלוותה לאותו מהפך, מאז הסיקטיז. השורה התחתונה של הקטע הנכון הזה היא שלא צריך להגזים עם ההתעסקות בדגדגן. הוא לא מיני זין, כפי שנהוג לחשוב, ודורש התייחסות אחרת מהחבילה הגברית. השורה התחתונה: במקום לנסות למצוא את הדגדגן של הפרטנרית לשעשועים, נסו ללמוד מה היא הכי אוהבת.
הכתבה הנוספת הראויה לתשומת לב היא הראיון שמבצעת מרב הלל עם העיתונאית עדי עליה, המוכרת יותר בשמו של אתר הקאלט שלה, ברכה גולשת. עליה, אחת הנשים החשובות כיום בארץ בתחום הכתיבה על פורנו, מדברת שם על מיקומן של הנשים בתעשיית הפורנו, כשחקניות וכצופות, על פנטזיות ועל פמיניזם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אחת ההתייחסויות המעניינות ביותר לפורנוגרפיה. צילום: מתוך האתר ברכה גולשת
|
|
|
|
|
|
בכיינות מיותרת
|
|
|
|
|
זהו גיליון מעמיק, קריא, שברגעי השיא שלו חולק כבוד ראוי לממלכת האינטרנט – בה הסקס הוא השליט הבלתי מעורער. המאמרים נעים מתחקירים רציניים, דרך דעתנות אקדמית ועד להגיגנות אינטימית. כל זה מלווה בעבודות אמנות, של אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל, החושפות דימויים רבים ומגוונים לסקס.
ברטוריקה העדינה שלו מצליח המגזין לעשות מה שלא הצליח הדור הקודם של הפמיניזם – הוא מצליח לגייס את הקולות הצפים. בריזה נעימה נושבת מעל דפי הגיליון המגובש הזה, והשפעות ניכרות מהעידן החדש מצויות באווירת הנינוחות העולה מהכתבות. זה פמיניזם שמעלה שאלות וממתין בשקט לתשובות אפשריות, והלוחמנות שלו באה מסובלנות ומרכות, כזו שנותנת עוד צ'אנס.
עם זאת, זיכרונות מהגל הקודם של הפמיניזם- גל המסכנות, הקורבנות והזעם, עדיין מסתננים פה ושם, דוגמת עדויות של נשים שונות, המעידות שמעגל הניצול רחוק מאד מלהסתיים, מה שנכון. אבל הבעיה עם עיתונות של מסכנות היא הסכנה שתעורר את אותו האנטגוניזם אותו מבקש הכותב על הקורבן למגר. ודווקא בגיליון הנוכחי של "נגה", המשדר כוח מיני, עצמאות ואופקים פתוחים, יכול להיות שהעדויות הספורות מן ההווה האפל, מאטות לו את התנופה.
הכותבות והכותבים ב"נגה" מייצגים חתך רחב של האוכלוסייה המקומית. מלין חלוזין-דוברת, אקטיביסטית פעילה ואשת אקדמיה, דרך העיתונאים משה קוטנר ושרון בן עזר ועד מרב הלל המוגדרת כ"אישה בראשית דרכה". זה תמהיל לא רנדומלי, שאולי קיים במקומות רבים בעיתונות הכתובה, אך לעולם לא מושם בקדמת הבמה. ונעים לראות אותו.
ארגון "נגה" קיים משנות השמונים, כמגזין הפמיניסטי הראשון, ומשתייך כיום לקואליציית הנשים בעד שלום. העיתון שמוציא הארגון הוא כיום שורד יחיד במאבק הפמיניסטי המודפס בארץ. את הגיליון, שעולה 30 שקל, אפשר להשיג בגלריות לאמנות, או ליצור קשר באתר ובמייל הזה.
|
|
|
|
|
|
|  | | כוח מיני. "בלט חזה", עבודה של אנני ספרינקל. צילום: מתוך המגזין
| /images/archive/gallery/317/888.jpg | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
