 |
/images/archive/gallery/302/034.jpg דני ססלר.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| די מדהים, אבל במקום עם שם כמו "ברנשים וחתיכות" מצא דני ססלר עיקריות טובות למדי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
18/5/2005 12:17 |
|
|
|
|
|
|
|
הגענו לשם לא מאוחר בערב, לפני השעה שמונה. המקום המה מחוסר לקוחות. כמה דקות קודם לכן היו שם לא מעט שוחרי תאטרון שלגמו בחדווה קפה ובסביבות שמונה הם קמו והלכו לצפות בהצגה. ידידי ואנוכי נותרנו בגפנו במרפסת המרשימה שצופה על צאלון מרשים עוד יותר. המרפסת מוגבהת מהמדרכה ומרוצפת בעץ. הגובה מעניק תחושת התנשאות קלה על העוברים והשבים. קודם כל הסועדים צופים בהם מלמעלה, שנית, הם רק הולכים, ואנחנו לא רק שיושבים והם מופיעים בפנינו במופע של "הליכה איטית ברחוב חשוך", אנחנו סועדים והם לא.
התפריט במקום בנוי קצת משונה. מין תמהיל של אוכל של בית קפה עם יציאות מסעדתיות. המנות הראשונות לא ממש תואמות את העיקריות. בראשונות יש לא מעט סלטים גדולי מימדים, שמתאימים יותר לארוחות קלות ולא כפתיח או מקדמה לעיקרית. בחרנו בסלט ירוק עם "גבינת רוקפור". היה בסדר, אני לא אומר אבל אני גם אומר שזה שקר, מוסכם אמנם, אבל שקר חד-משמעי, לקרוא לכל גבינה כחולה רוקפור. כשנמצאים בצרפת, בחנות גבינות או אפילו באגף הגבינות בסופר-מרקט המקומי אפשר מיד להבחין בזה. בסקציית הכחולות יש לא מעט היצע ואז קל מאד להבחין ברוקפור, למרות שהרבה מהכחולות דומות מאד למראית עין בלתי מיומנת. את הרוקפור קל מאוד לזהות, היא היקרה ביותר מבין כל הכחולות. אבל הם, הצרפתים, לא יעזו לקרא לסתם כחולה בשם המחייב רוקפור. אנחנו כן. למה? כי אנחנו אוהבים לשדרג. אנחנו יודעים מה הכי טוב, אנחנו מכירים מותגים וחוץ מזה מה איכפת לנו, גם ככה סבלנו מספיק, מגיע לנו.
זה כמובן לא מתייחס רק ל"ברנשים וחתיכות". איפה ראיתם לאחרונה "סלט ירוק עם גבינה כחולה דנית"? אין מסעדה כזאת, בכולן התוספת היא רוקפור. זה כמו היילו טייל במסעדות הסושי. אין בישראל דג יילו-טייל נקודה. הוא לא שוחה כאן והוא אפילו לא מיובא לכאן (כי הוא
יקר, אלא מה), אבל הוא ידוע כמשובח, היפנים הרוסים עליו ומשתמשים בו לרוב. אבל אצלנו כשמשתמשים באינטיאס הזול יותר, אנחנו קוראים לו יילו טייל. כי כאמור, סבלנו מספיק. השם ייקום דמנו.
הסלט היה לא רע. גדול מדי למנה ראשונה וכאמור מתאים לארוחונת בשעת היום, אבל אנחנו בחרנו בו כי ידענו שנמשיך איתו בעיקריות. לעיקריות בחרנו ב"סטייק סינטה ברוטב יין אדום בתוספת פירה-שום-עדין" ו"פילה דניס אפוי עם ירקות מוקפצים ורוטב קרם שמנת". ידידי לסעודה (גם מחוץ לסעודה הוא ידידי) לא אוהב מלח. מעולם לא שאלתי אותו "למה". אולי לחץ הדם שלו גבוה? אולי הרופא אמר לו? אבל לי נוח לחשוב שהוא בחור עדין ואנין שמתעקש לחוות את טעמו המקורי של האוכל. כן, כן, יש כאלה. בקיצור, הוא ביקש את הדג לא מתובל. הדג הגיע מתובל-אש והחזרנו את המנה, הגישו לנו מנה חדשה, לא מתובלת והכל היה בסדר, קורה. לא-אייטם. ואכן הדג הלא מתובל היה טוב ועדין, לעומת ההוא המתובל. הבעיה הלא קטנה היתה עם התוספות. הבמיה נותרה קוצנית והשעועית קשה מדי. זה כן אייטם.
סטייק הסינטה היה טוב. סינטה הוא נתח למתמחים. הוא קצת קשה יותר מאנטרקוט, שלא לומר מהפילה, וכשהוא טוב, הוא מצוין. הפירה-שום-עדין, היה בסדר גמור. הוא היה רך, וסליחה על הביטוי, נימוח, והשום היה אכן עדין והרוטב יין אדום (מעניין למה הם לא קראו לו "בורדולז") היה בסדר גמור.
סך הכל אם מתרכזים בעיקריות אפשר לאכול ב"ברנשים וחתיכות" (ביננו, השם כאילו הוקפא בשנות ה-60 והופשר רק לאחרונה) לא רע בכלל. מחירן של המנות העיקריות נע בסביבות 50-60 ש"ח אבל הראשונות שייכות לתפריט בית הקפה. וכדי להשלים את האטמוספרה הפוסט מלחמת ששת הימימית, בסביבות השעה עשר התמקמה לה תזמורת קטנה וזמר אחד שר שירי ארץ ישראל רגועים ומה-זה נוגים. כאילו אין עכשיו.
ברנשים וחתיכות. דניאל פריש 1, תל אביב. טל': 03-6098777.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ברנשים וחתיכות. יש מצב לעיקריות טובות. צילום: מתוך האתר
|
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
כשחלפתי היום ליד חנותו של השען וראיתי אותו רוכן מעל האומגה הקטן שלך, מפרק אותו לגורמים ומחליף את אחד מגלגלי השיניים בריכוז כל כך גדול, נזכרתי עד כמה אהבתי את הפלומה הדקיקה, הבלתי נראית, שעל גבך. כמה אהבתי לראות את השיער הדקיק שעל עורפך, אמש כשאחזת באגרופיך את הסדין. דומה הדבר לידידנו אלן, חובב השמות הגדול ובעל הידע הבלתי מוגבל בנושא שאקרא לו "הכי טוב". הרי אלן יודע ומכיר את הוויסקי המשובח ביותר, הוא יודע איזה קאוויאר הוא המובחר ביותר, את המכונית האיטלקית המשוכללת ביותר, איזה עט נובע הוא המעולה ביותר ועם איזה ציפורן יהיה האידאלי ביותר וכו' וכו'. אלן הוא לא היחיד. ישנה קבוצה גדולה של אנשים שיודעים ממה מורכב ה-הכי-טוב בעולמנו.
לרגע קט נדמה שהתאווה הזאת הבלתי נשלטת לפרטים ההם, היא חסרת חשיבות וריקנית כל כך. אך בהקשבה נאותה לאותם האנשים אפשר להבחין באהבתם הגדולה לפרטים קטנים, לפרטים משובחים, לפרטים אציליים, לפרטים ראשוניים. לפרטים המרכיבים את חומרי הגלם הבסיסיים ביותר מהם מורכב היקום. לתשוקה לזיהוי של אותם חומרי הגלם המרכיבים את המכנה המשותף שלנו. שלנו, בני האנוש. הם, אותה קבוצת עילית המתרגשת כל כך מה"הכי טוב" באמת, הם קבוצה דתית בעצם. הם אולי לא יגדירו זאת כך, אם בכלל יגדירו, אך הם בהחלט המחפשים האמיתיים. הם אולי לא יודעים זאת, אך הם אלה שגם מצאו "זאת". עובדה שהם מחפשים. הם גם יודעים שברגע שיפסיקו לחפש, באותו רגע גם יאבדו את מה שכבר מצאו. אחר כך גם הבחנתי בסדקים הדקיקים מאד שבעקב רגליך, בנקבים הזעירים שבעורך, במבנה פרקי אצבעותיך, בחריצים הקטנים שבצד האחורי של ברכך ובקמטים שבפי הטבעת שלך. זאת היתה הסיבה שעניתי לך "אני אוהב אותך" כששאלת "על מה אתה מסתכל?".
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, 18 במאי 1962 (יומיים תמימים, מבוקר עד ערב, הוא ישב בבית הקפה "פרוקופ" ובהה).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
