 |
 |
|
|
|
|
|
|
| טלי תקומי מביאה עדות בגוף ראשון על בי"ס אחד, שבו לא זכרו לבנות חניה כמו שצריך |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהנדל = מהנדס+מנהל, לפחות על פי הפרסומת של מכללת "רופין".
ההורס = הורה+כועס. על פי אותו הגיון, ולפי המתואר בכתבה הבאה, שהיא תיאור מדויק של מה שקורה בבית ספרנו.
יצא לכם להיות ב"איקאה" במוצ"ש? אנשים חונים שם על הדקלים רק כדי לחנות קרוב. מסוגלים לחכות שעה כדי לבעול חניה במקום הקרוב ביותר, בקו אווירי, לאיזה שידת "רובין" מסכנה. ההסבר האנתרופולוגי לתופעה הוא פשוט: מי שמוצא מקום חניה מרוחק הוא ישראלי פראייר, מקולקל, ויש להתייחס אליו כמו לעובד זר, כי הוא לא ממש משלנו.
אותו דבר קורה עם בית ספר בישוב שלנו, ובמיוחד בימי שישי בצהריים. יש לנו בית ספר לתפארת, שהקימה המועצה. הקרמיקה? פורלצן. הקירות? מצוירים. החללים? טרפז חתך הזהב. עד היום יש סיורים של כל מיני משלחות מהנדלים (ע"ע) מכובדים מהטכניון, על מנת להשתאות מהפלא הארכיטקטוני. רק נקודה הנדסית אחת הם שכחו. אולי בגלל שהיא לא מהפקולטה שלהם. הם שכחו לבנות מחוץ לבית הספר המעוצב חנייה.
אולי
זה חתך הזהב (שבכלל לא קיים בטרפז) שלא התיר לנפשם האנינה לפצוע את הנוף הפסטורלי. אולי משהו אחר. בכל אופן, יצא שבית הספר גדול הוא, והחניה קטנה קטנה. בדקה התשעים הם הבחינו במחדל, ויצרו מעין אי תנועה זערורי, וסביבו כביש מעגלי צר. דבר שמספיק לרכב של המנהלת, הסגנית, ולשניים שלושה מלחכי פנכה מוועד הורים.
מכיוון שיש הרבה ילודה בפרובינציה (כי אין מה לעשות בערב) מונה כיום בית הספר בסביבות אלף ילדים. אם נעשה חשבון מהיר, נגלה שמדובר באלפיים הורים, שבפוטנציה, או אימפוטנציה, רוצים לבוא ולקחת אותם הביתה.
מכיוון שאי התנועה וסביבותיו הונדל לשלוש וחצי מכוניות וכל היתר אדום לבן, מתקבלת משוואה ובה אי תנועה אחד ואלף מכוניות שבהן ישובים אלפיים הורסים (ע"ע).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איור: טלי תקומי
|
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
נשאלת השאלה, למה הם כועסים? הם כועסים כי לא הצליחו להשיג את המקום החניה היחידי שליד השער של בית הספר, ובכך גרמו לעולל הפרטי לצעוד כמה צעדים מיותרים. ואיך הם יתאחדו מהר עם שאהבה נפשם, אותו לא ראו משמונה בבוקר? ואיך הוא ילמד להסתדר באיקאה במוצ"ש? עכשיו, נכון, לכאורה עומדת בפני ההורס הברירה לחנות רחוק. אבל, ברם, להורס ישראלי, לחנות רחוק זה לא אופציה! הורס ישראלי שורשי מוחק את האפשרות הזאת מאלגוריתם קבלת ההחלטות שלו. "לחנות רחוק" זה בוויז'ואל בייסיק, שפה שהוא לא מכיר. הוא רוצה לחנות קרוב. קרוב מאוד. ורצוי מאוד על המנעול של הבוטקה של השומר. ברור, כאילו דה.
נשארות האופציות כדלקמן: לחנות על אי התנועה, וכבר ראיתי בימי חלדי רכב ארבע על ארבע מתנודד לו כשיכור על המטר רבוע של אי התנועה מלימודי חוץ, או לחנות באדום לבן. אבל המועצה התחילה להביא גם פקחים לפעמים, ופקח זה קונספט שמאיים מאוד על ההורס. כי גם הפקח הורס. ועוד עם קבלות.
נשארות למעשה שתי אופציות של ממש הראשונה היא לעצור. פשוט לעמוד, וכל ההורסים שמאחור, שיחכו. גישת ה"עד שנווה לא עולה, אני לא זז. מה תעשה לי???". לגיטימי, גם זו גישה. היא דורשת מעט אומץ, כי כאמור, מדובר על מסה לא מבוטלת של הורסים עצבניים מאחורה. ומדובר בישוב בעל מסורת מכובדה של צ'פחות. אבל מי שיש לו תעצומות, עצבי ברזל ומנעולים חשמליים באוטו, עושה את זה.
אפשרות שניה היא להסתובב סביב לאי התנועה עד שיתפנה המקום המיוחל, ליד הבוטקה של השומר. זו כנראה בחירה פופולרית בקרב ההורסים. כך נוצרה ההורה של היישוב. סללום של מכוניות סביב אי תנועה. משהו בסגנון "סבא אברהם, שבעה בנים לו" הזכור לטוב, מהצופים, רק עם אוטואים. ההורסים נוסעים והשיירה עוברת. סיבוב אחד, סיבוב שני, שבעה סיבובים, כמה שצריך.
כך, כמו נמלים עיוורות על צלחת עגולה בספר של "טיים לייף", אחת אחרי השניה, לפעמים אחת על השניה, ככה, עד שיפלו חומות יריחו, רצוי עם הבוטקה של השומר והקלמר של המנהלת, או לפחות עד שנווה יגיע כבר, לעזאזל, ונוכל כבר לעוף מפה, לעזאזל.
תזכורת: אי אפשר להוסיף כאן תגובות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | כותבת, מאיירת, מסטרנטית, משתדלת. בעיקר אמא | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
