 |
/images/archive/gallery/292/711.jpg חיה ניר. קלאסיקה ישראלית.
צילום: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| "אני לא חושבת שקל להידלק עליי היום. אני לא במיטבי. צריך להכיר בעובדות האלו וזה עצוב". שיחה רוגשת עם חיה ניר מכתומנטה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
21/4/2005 10:06 |
|
|
|
|
|
|
|
מעצבת האופנה חיה ניר הכי היתה רוצה להיצרב בתודעה שלכם כקלאסיקה ישראלית. "אם גדעון אוברזון זה קלאסיקה, אני מקווה שגם אגיע למקום הזה", היא אומרת. צניעות, כפי ששמתם לב ותוכלו להבחין בכך גם בהמשך, מעולם לא היתה שם המשחק עבור המעצבת בת ה-55, הפועלת מזה עשרים שנה תחת שם המותג "כתומנטה", מותג שמזוהה עם אופנה צעירה, תל אביבית ודינאמית.
אבל גם היום, כשבאמתחתה שתי זכיות בתואר "מעצבת השנה" (בשנים 2000 ו-2002), חנות משגשגת בתל אביב, תיק עיתונות עצום והכרה ארצית, ניר לא שקטה. "עד היום לא הרפיתי מאהבת הקהל, אני זקוקה לזה. פעם זה התבטא בכך שתמיד רציתי שכולם יקנו אצלי ורק אצלי, שיאהבו רק אותי. היום זה מתבטא יותר בעבודה מול סטייליסטים: מי לקח? את מי הלבישו? בדיוק עכשיו גדי (אלימלך, סטייליסט; א.י.) אמר לי על טקס פרסי התיאטרון, 'מה, זה היה פסטיבל כתומנטה לתיאטרון?', כי כל הבנות שם לבשו כתומנטה. זה מוכיח לי שעדיין אוהבים אותי".
ניר לא צריכה
הוכחות. בסרטו האחרון של עמוס גיתאי מצולמת השחקנית נטלי פורטמן בשמלה בעיצובה, וגם במהלך הראיון, גרופיות ניגשו תדיר לשולחננו כדי להתעניין בשלומה ולברר מה חדש על המדפים. תחילה חשדתי כי ניר גררה לבית הקפה את חברותיה, אך במהרה הבנתי כי המוסד התל אביבי שהקימה במו ידיה, הפך אבן שואבת לנשים רבות. ועדיין, תחושת חוסר הביטחון מלווה אותה תמידית. מוזר לראות כי מי שמחזיקה בפסאדה של אשת ברזל ובדימוי של אישה לא חביבה בלשון המעטה, כורעת תחת הדינאמיות האכזרית של עולם האופנה.
"היום אני כבר לא מובילה טרנדים", היא לוחשת. "אני יודעת שהגיע דור חדש, ואני מבסוטית, כי זה שחרר אותי. תמיד הרגשתי שאני צריכה לכבוש את המקום שלי כל פעם מחדש. נכון שקיבלתי אהבה מהתקשורת, אבל זאת לא אהבה ללא תנאים. אני מציאותית ואלו עובדות החיים, אז אני שואלת את עצמי מה אני צריכה לעשות עם ההרגשה שלי: לזוז הצידה ולצאת לפנסיה? אני עדיין אוהבת ומלאת תשוקה לעיצוב".
את גם עדיין נמצאת בכל הפקת אופנה.
"זה לא נראה לי מובן מאליו וזה כל פעם מפתיע אותי מחדש, אבל כנראה אני חיית אופנה ועדיין רלוונטית. בעבר היו לי מלא משברים וימים שהיה בא לי להקיא מבגדים ולעזוב את התחום, אבל הם עברו. היום אני מתחילה לחשוב על העשור הזה שלי כעל העשור האחרון שאני מעצבת בו".
ומה אז? תסרגי סוודרים לנכדים?
"אני אסע למסע סביב העולם. אני חושבת שזה עוד היה צריך להיות קודם, אבל אני בארץ, ולא עשיתי צעדים כלכליים שאיפשרו לי להרשות את זה לעצמי. אני גם אחפש באינטרנט קורסים שמעניינים אותי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מוסד תל אביבי. מתוך קטלוג של כתומנטה
|
|
|
 |
|
 |
|
סריגים שעוררו עניין
|
|
|
 |
|
|
|
במוסף פרסומי בשם "אינדקס", שצורף לווג האמריקני של מרץ האחרון, הפציעה ידיעה על ניר, המעצבת הישראלית שפרצה בשנה האחרונה לשוק האמריקני, עם נקודות מכירה בלוס אנג'לס, מסצ'וסטס, ניו יורק ועוד. "הם מצאו אותי כשהשתתפתי בתערוכה D.N.A בניו יורק, שלחו לי מייל וביקשו שאשלח עוד חומרים", ניר מספרת. אומנם כניסה לשוק האמריקני אינה צעד נדיר במחוזותינו: רונן חן, סיגל דקל, מיכל נגרין ואילה בר עושים זאת כבר שנים; אבל חדירה של מעצבת ותיקה כמו ניר, הפועלת מתוך סטודיו צפוף ברחוב דיזנגוף, אינה עניין שגרתי, ומהווה הוכחה לכך שעם רצון טוב מגיעים רחוק.
היא נולדה וגדלה ברחוב אגרון שבשכונת ממילא, ירושלים, להורים קשי יום ילידי פולין. אביה היה נגר ואמה עקרת בית. בצבא שירתה במודיעין. לאחר השחרור שקלה לעבוד בטיפול או בחינוך ילדים, אך בן זוגה דאז, עודד ניר, אבי בנה היחיד ינאי, ממנו התגרשה לאחר 14 שנות נישואים, שכנע אותה להירשם ללימודי עיצוב אופנה בשנקר.
"עודד אמר לי: 'תסתכלי על אנשים שעובדים בחינוך, איך הם שחוקים. את לא רוצה לגמור ככה. את אוהבת בגדים ויש לך חוש לזה, אז תלכי ללמוד בשנקר'". היא הלכה, לא לפני שהספיקה לגור עם ניר שנה בלונדון, להירשם לשנת לימודים בשנקר ולחזור להתגורר בירושלים, שם החלה בשנת 76' לסרוג סריגים שעוררו עניין רב בתל אביב.
לאחר גירושיה, עברה ב-85' לתל אביב, שם הקימה לצד ליאת נישרי ואורסולה חנות בשם "קומדיה" ברחוב שינקין. אחרי חצי שנה פתחה עם שותף שעזב אותה בהמשך את "כתומנטה" בדיזנגוף, שם סרגה ומכרה אוספי בגדים של מעצבים ישראליים וזרים.
באותה תקופה נכנסה לחובות כבדים, שמהם יצאה מספר שנים לאחר מכן. ב-91' החלה לעצב, ובמשך שלוש שנים שימשה כמעצבת הבית של המותג "סקופ". במקביל, הוסיפה למכור בגדי מעצבים צעירים. "לא עשיתי את זה לשם גמילות חסדים, זה השתלם לי לבסוף", היא אומרת. "כשהתחלתי בעיצובים שלי מאוחר יותר, שאלתי את עצמי אם להמשיך למכור מעצבים, ובחרתי שכן. למה? כי לא ידעתי עד כמה אני אצליח עם העיצובים שלי. תמיד היה לי פחד שלא ירצו אותם, והחזקתי עוד מעצבים כדי שתהיה לי קרקע בטוחה מבחינה כלכלית, ושהם יהיו לידי, אצלי, שלא יאיימו עליי. זה נתן לי כוח ושמר עליי מהרבה בחינות, סיפק לי ערנות ודיאלוג עם קהל צעיר".
יש תאריך תפוגה לחיבור הזה?
"לא נראה לי. אם פעם החזקתי קבוצה מאוד גדולה של מעצבים, היום היא מצומצמת. חלקם פתחו חנויות משל עצמם, אבל יש עוד רבים שמתדפקים על דלתי. אין לי סבלנות לזה. ההתעסקות שלי עם הסטודיו דורשת הרבה תשומת לב מבחינת ניהול ועיצוב, כי העשייה שלי התפתחה וגדלה".
ייתכן שאת שומרת אותם קרוב אלייך, כי את עדיין לא מרגישה בטוחה בעיצובים שלך?
"יכול להיות. אני מזל שור, וזה מזל שמפחד משינויים. אבל אני בקונפליקט עם עצמי, כי אם הייתי מפחדת משינויים, לא הייתי עובדת באופנה. היום אני בטוחה במה שאני עושה. הגיע הזמן, לא? זה היתרון של הגיל. כשאתה צעיר אתה לא רגוע, וכשאתה מתבגר, אתה כבר מפנים איך הדברים מתנהלים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ניר בסבנטיז. צילום: בן לם, מתוך הספר "חליפות העתים"
|
|
|
|
|
|
|
רעיון מעניין: לשים לב לתפירה
|
|
|
|
|
|
|
אבל גם בגילה ובמעמדה, ניר עדיין לא ממש רגועה. פעמים רבות נקשר שמה בתקשורת לריבים מקפיאי דם שניהלה מול מעצבים אחרים ברחוב דיזנגוף, פלוס האשמות הדדיות על העתקה. גם מעצבים צעירים שמכרו אצלה, יודעים לספר שזכו ליחס משפיל. כל אלה יצרו לניר דימוי נוטף מרירות ולא מחמיא בסצינה.
"אני מכשפה?", היא תוהה בחיוך גדול. "אני בן אדם טוב. אני מודעת לדימוי שיש לי, אבל בסופו של דבר, כל מי שעובד איתי, אוהב אותי לבסוף. לוקח זמן להכיר אותי".
על התפתחותה של סצינת האופנה בתל אביב, ניר מנכסת לעצמה קרדיט רב. היא היתה בין הראשונות בשינקין ולאחר מכן בדיזנגוף. במקביל, זרמו לרחוב טובהל'ה, יובל כספין ו"קום איל פו", ובשנים האחרונות גם מעצבי אופנה רבים וצעירים. "ברגע שעשיתי צעד נועז של מעבר מחנות קטנה לחנות גדולה, זה נתן אומץ להרבה מעצבים", היא משוויצה. "עד אז היו עושים חנויות בלירה. אני מוכנה לפרגן ל'קום איל פו', שפתחו חנות עם בית קפה; אבל הצעד הזה שלי, וגם זה שהבאתי את יוסף לאזור , עשו את זה לרחוב".
את לא מייחסת לעצמך יותר מדי קרדיט?
"אני לוקחת לעצמי את כל הקרדיט. המהפך הזה של דיזנגוף בהחלט קשור למעבר שלי לחנות גדולה. בפעם הראשונה שזכיתי בפרס, מאיה ארזי מ'קום איל פו' אמרה לי שהיא שמחה שלקחתי את הפרס ולא מעצב מהמיינסטרים. איך אומרים, אני ופועלי נתנו אומץ להרבה מעצבים צעירים, שהבינו שניתן להצליח גם אם אתה לא קסטרו".
אתם אולי מצליחים, אבל לא מובילים.
"אנחנו מעצבים מגיבים. כשאתה חי בתל אביב, אתה לא יכול להוביל אופנה, ראשית כי אתה מוגבל בבדים, ושנית כי אתה לא חשוף לכל החברות שמכתיבות ומפענחות טרנדים. אם היינו באירופה או ארצות הברית, יכול להיות שחלק מאיתנו היו מובילים. מצד שני, השוק כאן קטן ומגיב מהר, שזה יתרון. בכל מקום אחר בעולם אתה עובד על פי הזמנות ובתנאי מעבדה אופטימאליים, כאן עובדים תחת אש. מהר. ובגלל שהכל קטן וארעי, קשה לשמור על יציבות. כל שנה בתי הספר לאופנה פולטים עוד ועוד בוגרים, שלא לדבר על כל אלה שקופצים על העגלה בלי שום קשר לכלום, יודעים לעשות חצאית עם פרח והופ, הם בשוק המעצבים".
וזאת הסיבה לכך שהביצוע של הפריטים הוא בדרך כלל ירוד, גם אצלך?
"אני חושבת שעמדתי בסטנדרטים של הרמה בארץ, אבל תמיד אפשר יותר. אני מסכימה שהיה פער בין הדגם, רמת העיצוב ורמת הגימור, אבל לא דרשתי מחירים גבוהים. אלה שתופרים טוב מוכרים הרבה יותר יקר. אילנה אפרתי, למשל, מוכרת הרבה יותר יקר; אבל אמרתי לעצמי שכדאי להתחיל לשים לב לתפירה, שפחות הייתי מודעת אליה".
את אוהבת את מה שקורה היום בסצינה המקומית?
"קורים פה הרבה דברים טובים, ויש התפתחות של מעצבים צעירים, אבל אני שונאת את כל אלה שקוראים לעצמם'יוצרים', כל אלה שמציירות על הבגדים ועוסקות בהדבקות. הן חושבות שהן עושות יצירות, אבל זה זוועה. קולקציה באה מתהליכים אחרים: תהליכי גזירה, תפירה, חיבורים של בדים. עכשיו אני עובדת עם שיפונים, וזה ממש יוצא כמו פיות. אז מה, אני אתחיל להמציא שחשבתי על פיות ביער? זה מצחיק אותי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אילנה אפרתי. גם לוקחת יותר כסף
|
|
|
|
|
|
|
הבנתי שדיכאון זה חלק מהחיים
|
|
|
|
|
|
|
בגלל הקריירה המרשימה שילמה ניר מחיר כבד של זוגיות ומשפחה. "יש בקרייריסטיות שלי משהו מאוד גברי, אבל לא היתה לי עם זה בעיה שנים רבות. היום, בדיעבד, אני משלמת על זה באיזה כאב", היא אומרת בעצב. "בסך הכל נהניתי מקריירה מוצלחת, אבל אני תמיד שואלת את עצמי אם זה היה שווה את זה, כי בסך הכל משפחה תמיד נשארת לך וקריירה מתמוססת. ואיזו קריירה שלא תהיה לך, מקסימום יעשו לך מפעל חיים. אז אני תמיד אומרת: 'מה? לבכות על חלב שנשפך? זה אידיוטי'. אלו היו הנסיבות ואלו היו הדחפים שלי. הייתי קשובה לעצמי".
את אדם קשוח.
"כבר לא. קשוח זה משהו שביר. יש דברים שהוכחתי לעצמי, אבל בזוגיות עדיין לא. זה נראה לי גאוני, אנשים שמצליחים בזוגיות. תמיד ויתרתי במהירות, התקפלתי. והיום אני שונה ומאמינה שהצלחה של זוגיות זה שניים שונים. נפרדתי מבן הזוג שלי, כי הבנתי שאנחנו שניים בראש אחד. היינו שותפים בעסק, מפלצת דוראשית. היום אני במקום אחר, אבל עדיין לא בטוחה שאצליח לשמור על העצמי האני שלי".
לפחות היית אימא טובה?
"אני חושבת שהיום אני אימא טובה. היום אני מבינה שכשאתה הורה, אתה מאוד רוצה להכין את הילד שלך לחיים ולעזור לו, ולא תמיד אתה בצד שלו. היום אני מבינה שהכי חשוב זה לעמוד לצד הילד שלך ושמשפחה זה הדבר הכי חשוב. הבן שלי זה המשפחה שלי. הכל נודד, ארעי, לא קבוע, אבל ינאי הוא העוגן שלי".
ומה על עוגן זוגי?
"בגיל 54, עוד חודש 55, זה לא כמו שאתה צעיר ונדלק על הבן אדם, כי הוא נראה טוב או כי הוא בשיאו. אני לא חושבת שקל להידלק עליי היום. אני לא במיטיבי, וצריך להכיר בעובדות האלו וזה עצוב. כשאתה צעיר יש לך את כל הזמן והמסגרות להכיר באופן טבעי. ודווקא עכשיו, כשאתה מבוגר - קשה. אני לא יכולה להידלק על זקנים. מה אני אעשה?".
ומה עם בני 20?
"בני 20 זה סטייה, אבל בן 46 זה בסדר. מנטאלית אני צעירה, אני עובדת ומתחברת עם אנשים צעירים, ומוכנה כיום לזוגיות".
איך את מתמודדת עם ההתבגרות כאופנאית, דווקא בענף שסוגד לנעורים וליופי?
"החיים הם לא משהו כזה חד משמעי. דווקא מפני שאני לא מנסה להיות צעירה בשום דבר, גם לא במראה שלי, אז אני מרגישה בנוח. גם לא עשיתי את כל ההרמות והשאיבות, כי מפחידות אותי כל המחטים. ראיתי מעט מאוד ניתוחים מוצלחים, וזה תמיד נראה פתטי. כל ניסיון להיראות צעיר, תמיד נראה מבוגר יותר".
קצת מדכא, לא?
"אחרי טיפול ארוך הבנתי שדיכאון זה חלק מהחיים. הייתי בטוחה שהחיים זה הרמוניה אחת גדולה ושהכל צריך להיות קל ומושלם, אבל הבנתי שזה לא ככה. כשאתה מקבל את הדברים כמו שהם, הרבה יותר קל".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
