 |
/images/archive/gallery/276/204.jpg מתוך קטלוג של ראף סימונס
 |
|
|
|
|
| מעצב האופנה המרגש ראף סימונס עומד בפני אחת השנים החשובות והמשמעותיות בקריירה שלו. איתי יעקב משרטט פרופיל |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב, פריז
20/3/2005 12:34 |
|
|
|
|
|
|
|
קצת אחרי עשר וחצי בערב, 2 שורות ספסלי העץ הנמוכים באולם מס' 1 בקריה למדעים ברובע ה-19 עמוס המהגרים והמרוחק בפריז, כבר מלאים בעורכי האופנה
החשובים, בראשם עורכת "ווג איטליה" קרלה סוצאני, ומעצבים דוגמת ורוניק בראנקינו ו-וולטר ואן בירנדונק שתפסו את מקומם בשורה הראשונה. התצוגה של המעצב הבלגי ראף סימונס, הנועלת את יומו השני של שבוע אופנת הגברים לעונת סתיו-חורף 2005/6 עומדת להתחיל, באיחור אופנתי של שעה. על רצפת האולם כבר מרצדים 31 מסכי טלוויזיה 25 אינץ', המקרינים בלופ חוזר צמד שקופיות, "All shadows & Deliverance"ו"History of my World", החותמות באופן סימבולי עשור פעלתני של אחד מהמעצבים המשפיעים ביותר בעולם בגדי הגברים, שיציג רטרוספקטיבה מעיצוביו ביוני הקרוב בפירנצה.
די.ג'יי מאסטר סלייס שהופקד על המוזיקה בתצוגה, הצית מנועים עם הרימיקס החדש של "דפש מוד" לשיר "Never Let me down again". זוהי לא מוזיקת רקע. מוזיקה פועלת ברבים מתצוגותיו של סימונס כפסקול הכרחי להבנת עומק עיצוביו, המתכתבים לאורך השנים עם קבוצות משנה בחברה כפאנקיסטים, גותים ומודס, המשפיעות בעיקר על תרבות המתבגרים בעולם.
הקולקציה הראשונהבעיצובו לסתיו חורף 1995/6 שהוצגה במילאנו, עסקה, למשל, בתרגום מחודש למדים של תלמידי תיכון בריטיים. עונה לאחר מכן, חשף סימונס בפריז קולקציה שהושפעה מהסרטים "יצרים" ו"אני כריסטיאנה פ.". את התצוגה ליוותה עבודת וידאו שצילם סימונס במצלמת 8 מ"מ.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עבודה של סימונס. מתכתב עם מתבגרים
|
|
|
 |
|
 |
|
הרמן הסה ורוק מהניינטיז
|
|
|
 |
|
|
|
לפני כשנתיים ביקרתי לראשונה בתצוגה של סימונס. היה זה יולי 2003, והוא בחר להציג את קולקציית אביב-קיץ 2004 בפארק פלורל (גן הפרחים) שבקצה הדרום מזרחי של פריז. לאחר מרחק הליכה של 20 דקות מתחנת המטרו וצעידה תלולה בין שבילי הפארק, התגלה מתחם קטן שנסגר כולו על ידי בדים רקומים ומודפסים. בצד כבר התקבץ הקהל האקלקטי המפורסם שלו: הומואים בלבוש S/M, כתבות אופנה זעיר-בורגניות, ילדים פאנקיסטים וצעירים יפנים מעודכנים עם מצלמות דיגיטליות זעירות.
לפתע קרעה מוזיקת רוק אבסטרקטית את עור התוף שלי ושובל ארוך של נערים ונערות הובילו את הקהל אל לב הפארק, שם נעמדו כפסלים אנושיים בבגדי הקולקציה האורבנית על גבול הניו אייג', ענודים בתליונים עשויים ענפי עץ ששורשיהם מתחילים בלב. "May the circle be unbroken" נקרא המיצג, כולו ברוח הסופר הרמן הסה, כשהפסקול הורכב ממיטב להיטי הרוק של שנות התשעים.
לפני חודשיים המשיך סימונס לחקור את ההיסטוריה האישית שלו. כשהנערים השדופים החלו פוסעים סביב מסכי הטלוויזיה במעגליות, ענודים חליפות חומות בגזרה צרה עם עניבות שחורות וחולצות אריג לבנות, זה הרגיש דפיקות לב. בדיוק כמו התחושה לנוכח הצצה בקולקציית הנעליים ששחרר הקיץ לראשונה, ונדמות כנעלי חלל.
בהמשך הוצגו מכנסיים צמודים מוויניל, כמעט טייטס, שמתכתבים עם המראה הוויקטוריאני שיבלוט בחורף הבא; מעילי טרנץ' אפורים משולבים מבדי פארשוט וצמר; כריות כתפיים בולטות על ז'קטים וחולצות; מקטורן צבאי באורך המותן, ומכנסיים רחבים עם כפתור חיצוני ובולט. זוהי, מסתבר, ההיסטוריה של סימונס.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מרגיש דפיקות לב
|
|
|
|
|
|
|
המין הרביעי
|
|
|
|
|
|
|
הבחירה של סימונס להציג את הקולקציה על נערים שליקט ברחובות בלגיה ולא להיכנע לרשימות של סוכנויות הדוגמנות הבינלאומיות, נובע, כבעיצוביו, מאותה התכתבות ארוכת טווח עם תרבות המתבגרים. בשנת 2000 השיק יחד עם הצלם דיוויד סימס את ספר הצילום "Isolated Heroes" כחלק מקולקציית אביב-קיץ 2000 בעיצובו. הספר הציג עשרות פורטרטים של צעירים מתרבויות משנה שונות, בעיקר מוד ופאנק, לבושים בקולקציית הקיץ שלו. מדפדוף בעמודיו של הספר, קשה שלא להיזכר בספר "סקינהד" של הצלם ניק נייט, שבשנת 1983 חקר את קבוצת גלוחי הראש.
את החקירה המעמיקה של תרבות המתבגרים המשיך סימונס לפני כשנתיים יחד עם פרנצ'סקו בונאמי (אוצר מהמוזיאון לאמנות מודרנית, שיקאגו), כשאצרו את התערוכה "המין הרביעי" (The forth sex) שהוצגה בפירנצה. לפי תפישתם של השניים, אם אנו מביאים בחשבון את הזכר, הנקבה וההומוסקסואליות כשלושת המינים הראשונים, המין הרביעי חייב להיות מתבגרים. טינאייג'רס אינם ילדים אך גם אינם מבוגרים, הם חלק בלתי נפרד מהיקום המתרקם. כלומר, הם נמצאים בהווה, אך הם גם זרעי העתיד.
העיסוק בתרבות המתבגרים - שמלבד טווח גילאים ספציפי היא גם סטייט אוף מייינד ותנאי אקזיסטנציאלי ומלא השפעה על סגנון חיים וטרנדים - חשפו גם את קולות המחאה שיצרו מתבגרים במהפיכות פוליטיות ברואנדה ובסין. 440 עמודי הקטלוג (הוצאת Charta), מציגים את הדיסקורס המרתק הזה עם מאות עבודות אמנות וטקסטים, החוקרים את תרבות הפופ, הסלבס המשפיעים והטינאייג'רים החל משנות ה-60'.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פרט מתוך עטיפת "אייסולייטד הירואז"
|
|
|
|
|
|
|
הכי ווייט טראש שיש
|
|
|
|
|
|
|
סימונס, 37, נולד וגדל בחווה גדולה בנירפלט, בלגיה. "אין לי רקע באופנה כלל", התוודה בפני העיתונאי קרייג גארט. "לפעמים אני שומע את כל הסיפורים כמו 'הייתי משחק עם השמלות של אמי ובלה בלה בלה'. אני הגעתי ממשפחת ווייט-טראש. אמא שלי כבר יצאה לעבוד בגיל 15 ואבי הלך לצבא כבר בגיל 17".
כילד, היה סימונס משחק בחווה עם התרנגולות, הפרות והכבשים, אך בגיל16 פנה ללימודים בקולג', שם למד לטינית, יוונית ומתמטיקה. אך בניגוד להעדפות הקונבנציונאליות של הוריו, בסימונס החלה לדגדג רוח קריאייטיבית יותר. הוא נרשם ללימודי עיצוב תעשייתי והתמחה בעיצוב רהיטים.
את המפנה בקריירה שלו, חייב סימונס למעצב האופנה וולטר ואן בירנדונק, אצלו התמחה בשנה הרביעית ללימודיו. בירנדונק כבר התפרסם כמעצב אופנה חריג וחדשני, וחבר בשישיית המעצבים של אנטוורפן, יחד עם מרטין מרג'יאלה, אן דמולמסטר, דריס ואן נוטן ועוד.
לאחר שנתיים בהם היה אסיסטנט של ואן בירנדונק, החליט סימונס לפנות אל עיצוב אופנה, כשהוא מתמקד בעיצוב בגדי גברים. העובדה כי מעולם לא למד אופנה, אלא הגיח מעיצוב תעשייתי, מתבטאת בעיצוביו הארכיטקטוניים להפליא, שלא בהכרח זורמים עם מבנה הגוף.
כפי שוודאי הבנתם, השנה הקרובה הולכת להיות אחת המרכזיות בחייו של סימונס. בעוד מספר חודשים הוא יחבור לפרויקט של קום דה גרסון ביפן, שם יקימו יחדיו חנות לבגדי גברים שתקרא "מן פלייס" ותפתח רק לשנה; הוא בדרכו לעצב את ליין הביגוד של ז'יל סנדר; הקיץ השיק קולקציית נעליים ראשונה וכאמור, ביוני הקרוב יציג בפירנצה רטרוספקטיבה מיצירותיו, כבוד ששמור למעצבים בודדים וחשובים במיוחד.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
