 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר חוגג על שניצל שניצה, עובר בטחינה אורגנית ומסיים בפרוייקט פרוזה מצולמת חדש |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
17/3/2005 12:32 |
|
|
|
|
|
|
|
זה הלך ככה, בשעה 8 בערב, בערך, נהגתי במכונית לבדי. שמעתי את החדשות ברדיו ואמרו שם משהו על חיידק טורף ותינוק. אני מיד קיללתי בקול גדול "בן-זונה". את הזו של הזונה משכתי ככל שהיה לי אויר. אני מקווה שזה ברור, קיללתי חיידק.
המשכתי לנסוע ופתאום כשאני עומד ברמזור אני שומע קול קטן מאחורי העורף שלי, "אבא אני רעבה". באותו רגע הייתי מעדיף לפגוש חיידק טורף. שיער עורפי סמר, ידי נסגרו על ההגה וכמעט גרמתי לתאונה. במכונית, מאחור ישבה זוהר (שהאביב חותך ורידים לידה) הקטנה ואני שכחתי אותה לגמרי. שכחתי את קיומה של בתי, שלי! על זה נענשים בדרך כלל ברגשי אשמה לכל החיים, אין קיצורים על התנהגות טובה. "למה אמרת בן זונה", היא התעניינה ועוד לפני שגיבשתי תשובה מהוגנת היא שוב אמרה, "אני רעבה".
כמה עובדות על רעב: קודם כל זהו מצב נדיר עבורי. שנית, אני מפחד פחד-מוות להיות רעב, ושלישית מאז שאמא שלי אמרה לי ש"הדבר הכי נורא, זה לשמוע ילד אומר שהוא רעב" התחלתי להשמין. וכשאני שמעתי מאחורי עורפי את הקול הקטן "אבא אני רעבה", גם נבהלתי, כי חשבתי שאני לבד וגם זה הביא לי את אם-כל-רגשי-האשמה. רעבה? הבת שלי? איפה טעינו? איך הגענו לזה?
מיד התאוששתי וצעקתי לה, מה את רוצה לאכול? תגידי! אחרי שתיקה ארוכה (היא חשבה) היא אמרה את הדבר היחיד שיכלה להעלות על דעתה. היא אמרה את שתי ההברות בטון חד משמעי וצלול, שני-צל. "אין בעיה" (אין דבר נורא מילד רעב), אמרתי והפכתי
לנהג שודים. שברתי ימינה, שמאלה, ימינה ושוב ימינה ועצרתי על המדרכה כשאני חוסם כניסה לחניה.
המוכרת בשניצה היתה הגדרת הנחמדות. "שניצל סומסום 22 ש"ח עם התוספות, צ'יפס וסלט" היא אמרה וחייכה ואני אמרתי "כן". "חצי עוף בגריל עם תפוחי אדמה קטנים אפויים וסלט 27 ש"ח", ואני אמרתי "כן". היא חייכה, טיגנה וארזה הכל במהירות. שילמתי והלכתי. בבית, זוהר (האביב) אמרה שהשניצל היה מצוין והיא צדקה מאד. הוא היה, איך לומר זאת, "טוב מאוד". אין לי יכולת לפרט, חוצו פריך, פנימו לא יבש ולא דק. בקיצור, טוב מאוד. כך גם הצ'יפס, למרות שהוא נסע בכלי סגור. תוספת קטנה של מלח והוא נאכל עד תומו.
תפוחי האדמה הקטנים, העגולים, היו כבר זקנים, קמוטים וחסרי חיות, אולי אפילו קצת מרירים. אני יודע שהם נאפו מוקדם יותר והשעה היתה כבר מאוחרת, זאת הסיבה, אבל זאת לא סיבה. תפוחי אדמה קטנים ואפויים מעוררים תמיד תקוות. הם נראים ככה.
החצי עוף בגריל היה אכזבה מהלכת על אחת. הוא היה שרוף, חרוך, ליתר דיוק, מבחוץ ויבש מבפנים. לא משהו. גם הוא השתזף לו כל היום וזה מה שיצא. אולי, אני חושב, שניצה היא מקום לצהריים בלבד? אבל הם פתוחים עד 11 בלילה, אני שוב חושב.
בדיוק כשגמרנו לאכול הודיעו בחדשות שהתינוק נטרף סופית ע"י החיידק. סגרתי את הטלוויזיה רגע לפני שהם נכנסו לפרטים ושמתי מרסדס סוסא ששרה ישר ממעמקי הלבלב שלה "גרסייס-אלה-וידה". יש גבול לכל תעלול.
שניצה. רח' יוחנן הסנדלר, 8. תל אביב. טל': 03-6296118
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
טחינה אורגנית של הרדוף
|
|
|
 |
|
|
|
מזמן, אבל מזמן לא טעמתי מוצר חדש וכל כך מרתק, טוב וטעים. מה טעמתי?! זללתי כמו מוכה רעב (זה היה למחרת שניצה). הטחינה היא תוצרת "הרדוף", המתמחים במאכלים אורגניים ועכשיו הם הוציאו לשוק מוצר מדהים (כן, לא פחות), "טחינה אורגנית משומשום מלא".
100% אורגני, לא מהונדס, לא מרוסס ולא כלום, רק סומסום מלא. ומה שעוד יותר מדהים שהיא לא משמינה, או שהם טעו בהדפסה, רק 3 גר' פחמימות ל-100 גר', משהו כמו בגבינה לבנה 5%. ושוב, טעמה משובח ביותר. אני זללתי אותה ככה. ללא תוספת מים, לימון ופטרוזיליה. זללתי אותה עירומה, ככה. היא אפילו היתה קצת מתקתקה, שזה די נדיר, בטחינות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יקירתי
|
|
|
|
|
|
|
מזמן הגעתי למסקנה שעדיף להחליט, מאשר להחליט מה. אפשר להתלבלט עד בוש אם לבחור "בזה" או "בזה". בסופו של דבר נשמתנו יוצאת עד לרגע הבחירה ואז באותו רגע (לא קל) מתחילה הסאגה ההיא "האם בחרנו נכון, האם לא היינו צריכים לבחור בדבר השני ואולי עדיף היה לבחור בשניהם?".
התשוקה הגדולה שלנו והבלתי נשלטת ל"הכל", מניבה תמיד את ה"כלום". מקורה של תשוקה זאת היא בפחד. לא הפחד מאיבודו של משהו שלא בחרנו בו, אלא בפחד-מוות שמתעורר בנו בכל פעם שאני צריכים להחליט. שמת לב למילה "החלטה" (בצרפתית Décider; ד.ס.) מקורה במילה "להרוג" (גם Décider; ד.ס.). כאשר אנו צריכים להחליט, מיד עולה בנו הפחד מהאגרסיביות הטמונה בנו. אנו זקוקים לאותה "אגרסיביות" מדי יום, מדי רגע, בכל פעולה שאנו עושים. אולי המילה "אגרסיביות" היא אגרסיבית מדי, אך לא מצאתי מילה הגונה ומהוגנת ממנה.
כדי להחליט, אנו נדרשים להרוג. להרוג את האלטרנטיבה. רק כך נוכל להחליט. רק אם לא נפחד להרוג. ליבי נחמץ עלי כשראיתי אותך מנסה לבחור זוג נעליים חדשות. נראית כל-כך סובלת כשמילמלת "אני לא יודעת...", בפרט כששאלת אותי "האם אלה יפות?", ועניתי "כן". ראיתי את יסורייך. זה היה הרגע בו היית צריכה להחליט/להרוג, את האלטרנטיבה, את זוג הנעליים, היפות, הכחולות, האלטרנטיביות (ומי כמוני יודע עד כמה קשה לך להרוג זוג נעליים כחולות-כהות-חדשות).
אני מעט נבוך עכשיו, כשעולה בי השאלה מה בעצם אני צריך להרוג לפני שאני "מחליט" לדעת ש"אני אוהב אותך" (גם אם זאת לא ממש פעולה מודעת). ולמה פחד המוות במקרה הזה, הוא כל-כך גדול? או נכון יותר, הוא הגדול ביותר?
יתכן מאד שרגע לפני ש"אני אוהב אותך", "עולה בנו" - אנו הורגים, שימי לב, הכל. כן, הכל. את הכל, אך בעיקר את עצמנו. אנו יודעים זאת ולכן זה כל כך קשה. אם תוסיפי "בלתי אפשרי", אקבל גם זאת.
רק במקום שבו אנו יכולים להיות מספיק אמיצים ולהרוג את "עצמנו", יש מקום לאהבה. החלטה (Décider) קשה מנשוא.
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". פריז, 17 באפריל 1962.
(אגב, מר פראנס ביקר בארץ בחשאי, לפני כשנה והביע את רצונו לבקר בציר-פילדלפי, כאשר נודעה לו ההקבלה (העברית) בין שם ירחונו "מחילות, הדרך אל החופש" למילה העברית "מחילות" שבאה לידי ביטוי אגרסיבי בציר-פילדלפי. צה"ל מנע זאת ממנו)
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צלחת גמור, ששייכת למקטע הבא. צילום: דני ססלר
|
|
|
|
|
|
|
זר בגן עדן (פרוייקט צלחות גמורות)
|
|
|
|
|
|
|
נקניקיה אחת שנחתכה לאורכה לרבעים, רבע עגבניה, פילפל ירוק חריף שנפרס לטבעות ושתי ביצים (מספר 2). הכל עורבב במחבת קטנה ונאכל עם פיתה שהופשרה במיקרו. הדמעה הקטנה, הלבנה שבקצה העליון של הצלחת היא שארית של גבינה לבנה שתפקידה היה לרכך את טעמו של הפלפל החריף.
השעה היתה קרוב לחצות, "רציתי משהו". משהו מספק. מתוך איזה שהו זכרון עמום, נדמה לי שחלבונים מטוגנים עם תוספת חריפה זה משהו מספק, ותמיד אני טועה.
שעה מאוחר יותר, ירדתי לקנות סגריות וגם "ארטיק בומבה", גם זה מתוך דחף לא ידוע. ילדותי, נדמה לי. "אולי", אני חושב, לארטיק בומבה ול"זר בגן עדן" בביצוע ריי קוניף יש את אותו הטעם.
"זר בגן עדן" התנגן ברקע כשבדלת הכניסה נשמעו דפיקות. נגשתי אליה בצעדי ריקוד ופתחתי אותה באחת לרווחה. בדלת עמדה דפי ונפלה ישר על כתפי (זאת היתה כנראה השפעתו המבורכת של ה"זר בגן עדן"), לקחתי אותה בזרעותי ובלי לומר מילה ריחפתי איתה במרחבי הסלון.
בגלל תנופת הריקוד, רק מאוחר יותר שמתי לב לסכין שהיתה נעוצה בגבה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
