 |
 |
|
|
|
|
| דני ססלר לא מצא את האמפטיה שביקש בביג מאמא, אבל היעילות והאוכל הטוב השתיקו אותו |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
31/1/2005 15:48 |
|
|
|
|
|
|
|
ניכר היה בה, בבחורה שהרימה את הטלפון כשחייגתי להזמין פיצה, ש"הבטחון העצמי של המסעדה" דבק גם בה. "כן? בבקשה", היא ענתה לטלפון ומכאן והלאה הדיאלוג ביננו דומה היה למסרים שמחליפים בינהם פקח טיסה וטייס. מדויק, נטול מילות נימוס רגשניות ומאוד מעשי. רק בסוף ההזמנה היא הוסיפה למזלי, כי שכחתי, "עוד משהו?". "אה, כן" מה רבה היתה שמחתי, "גם עוגת גבינה". "תודה, זה יגיע אליך תוך 50 דקות".זה הגיע תוך 30 דקות.
מצד אחד, אצל רובנו נותר מעט רצון לאמפטיה, מצד שני, בתוך תוכנו אנחנו יודעים שאין בזה צורך ממשי, כמו במקרים של הזמנת אוכל ממסעדה, להוציא מקרים של "רעב" הנובע מבדידות-קיומית-של-מוצ"ש. זה לא. כאן כבר העניין מסובך יותר, עדין יותר ופגיע. אם העונה לטלפון לא תביע מספיק סימפטיה, אנחנו כל-כך נפגע שזה כנראה ישפיע גם על טעם האוכל. לא ככה? אבל בביג מאמא, יש להם מספיק בטחון באוכל שהם מייצרים, כך שהם לא זקוקים לפוצי-מוצי פתייני. ואני אומר, צודקים.
מתוך רשימת הסלטים הזמנו סלט לבנה קטן (20 ש"ח), פיצה מרינרה אישית (44 ש"ח) ולקינוח עוגת גבינה (16 ש"ח). הזמנו קטן ואישית למרות שהיינו רעבים. בביג מאמא המנות נדיבות וגם, זה ידוע, שאין כמו שקר הרעב. הוא הרבה יותר גדול מהקיבולת הרצויה, ובטח מהקיבולת הנכונה.
סלט הלבנה היה טוב. גם בסטנדרטים של לא-משלוח. הוא הכיל הרבה ירוקים רעננים, מסוגים שונים ובגוונים שונים, בטווח שבין ירוק-עיניים לירוק-יער-גשם-בגשם, בצל (אולי מעט יותר מדי, אבל
שלפנו את חלקו המיותר בקלי קלות), קוביות חצילים מטוגנות שהיו טובות בפני עצמן ויחד עם כדורי הלבנה, הם היו עוד יותר. הם העניקו ללבנה מין טעם נעים שהזכיר גבינה מעושנת מעט, אבל לא ממש מעושנת. החצילים עם הלבנה הזכירו טעם שאולי לא קיים, טעם מעושן-לא-מעושן. היה מעניין.
והפיצה? טובה. הבצק הדק, התיבול הרגיש והמרגש והאיזון העגבנייתי-חמצמץ הקדוש. היתה רק בעייה אחת, והיא שלי. התמימות הבלתי נסבלת. שלי. רק תמים כמוני יכול להתפתות ע"י הכיתוב, בתפריט ההזמנות, ל"רוטב עגבניות, מוצרלה, קאלמרי, בייבי שרימפס, בצל, זיתים שחורים, גמבה, עשבי תיבול ושום". ואיפה נפלתי? נכון. הקאלמרי והבייבי שרימפס. איכשהו לא זכרתי, לא הפנמתי, או הדחקתי את העניין ההוא. את הכלל הראשון בהזמנות אוכל: לעולם לא להזמין פירות ים, מכל סוג שהוא, אלא אם המקום מתמחה בו, או שהמקום הוא מסעדת פירות ים. ל-עו-לם. למה? נורא פשוט. כי מסעדה שלא מתמחה בפירות ההם, רוב הסיכויים שהם ישתמשו בקפואים מהזן הלא-משהו. על הפיצה שלי היו פזורים עוברי שרימפס ורדרדים. אני לא אומר, חמודים דווקא, אבל כל כך חסרי טעם, שצריך להוציא על זה פטנט. גם ורוד, גם חמוד וגם חסר טעם, כמו איזה שיעתוק זעיר וגאוני של פנינה רוזנבלום. כך גם הקאלמרי. עגול, אוף-ווייט, עם בלי טעם לחלוטין. פרט לכך זה היה טוב ופריך. התיבול, הרוטב, הגבינה וכל השאר.
עוגת הגבינה סבלה בעיקר מעודף ג'לטין. 80 ש"ח ושבענו. מחלקים לא קטנים של המשלוח גם נהננו ואף אהבנו.
ביג מאמא. רח' נג'ארה 13, תל אביב. טל': 03-5107805.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
צילום: מתוך האתר של ביג מאמא
|
|
|
 |
|
 |
|
נסקפה משובח יותר על המדפים
|
|
|
 |
|
|
|
שלושה דברים אני לא אוהב. אני לא הרוס על כדורגל בטלוויזיה, לא מסוגל לשבת באולם ולצפות באופרה מתחילתה עד סופה ואני לא אוהב נס-קפה. את שלושתם ניסיתי, אפילו עשיתי מאמצים לאהוב, אבל לא הצלחתי. בכל פעם שיש מונדיאל, אני מתיישב מול המסך ואומר לעצמי, "לא יכול להיות שאתה לא נהנה מזה, כולם נהנים" ולא, לא מצליח. קצת אולי, אבל לא ממש.
הייתי בחיי לפחות שלוש פעמים באופרה, כולם אגב בקובנט-גארדן, לונדון, שללא ספק נחשב לאחד המקומות הא-הא, ולא, לא צלחתי את שלושת השעות. תארו לעצמכם, השמנה צורחת ומתה, ואני? חורפ קלות על כתפי שכנתי, מת משעמום, בלי טיפת כבוד. אני יודע שיש שם משהו נשגב, משובח ונכון, ראו ערך "מכורים לאופרות", אבל אני מעדיף אריות בודדות, לא יכול לעכל את הכל יחד. ונס-קפה? אני אפילו לא יודע את הסיבות, לא טעים לי, מה לעשות (ראו ערך "צימעס" ו"חמאת בוטנים" שלא להזכיר "מלפפון ים").
מדי פעם אני אומר לעצמי, לא יכול להיות, וטועם נס-קפה. לא רע מאוד אבל גם לא משהו. יש לי ידידה שבאופן קבוע רוצה להעביר אותי על דעתי על המשקה ההוא והפעם היא הודיעה לי בנצחון גדול "יצא נס-קפה, מצוין, משודרג, שאפילו אתה תאהב, יא אנין".
הכנתי מה-NESCAFE גולד בלנד המוזהב החדש מסדרת טייסטר'ז צ'וייס ספל אחד, טעמתי והשוותי לנס-קפה רגיל ולא מוזהב מאותה חברה. "נו...?", היא הביטה בי פעורת עיניים, חסרת דופק וקצת חיוורת. וואלה, הרבה יותר טוב מהרגיל. יותר עשיר בטעם, מריח טוב ואפילו, אם מקשיבים היטב לנס, אפשר להבחין במעט ארומה של אגוזים. בקיצור, מנצח את כל אחיו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הוופלים החדשים של עלית, בטעם וניל, קינמון עם פירורים
|
|
|
|
|
|
|
לדעתי, הם יצאו רק עכשיו לשוק. עם ופלים זה לא חוכמה, אני אוהב את רובם. אבל אלה, החדשים, עשו לי שמח וגם קצת העציבו את הדיאטה שלי. שילוב טעמים מנצח, וניל, קינמון והפירורים מעניקים להם רצינות קרנצ'ית. מומלץ ביותר לאוהבי ופלים. ויש לי סוד קטן, סוד ופלי: ופלים, הכי טוב לשמור במקפיא, אין אפס. הוופלים קופאים מעט ואז אפשר לשמוע את הפריכות המתגברת. המילוי קופא עוד יותר ונותן מופע של מגה-טריות. צריך לנסות כדי להבין. תזכרו רק מי גילה לכם את הטריק (קריצה).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יקירתי
|
|
|
|
|
|
|
מה דעתך על המשפט "הו, כמה שאת אסתטית"? האם הוא לא מנוכר עד זרה? מזוייף? אגואיסטי להפליא? אין מושג מזוייף יותר, מנוכר ושקרי מ"אסתטיקה". כל השימוש במושג הזה, שלאחרונה נדמה שמרבים בו לא מעט, הוא דמגוגי ביסודו. מהי מטרת ה"אסתטיקה" בחיינו, אם לא לכסות ולהסתיר? לאסתטיקה אין יישות עצמאית, אין שימוש עצמאי, מטרתה היא אחת, להדחיק את מה שקשה לנו להתמודד איתו. ואם יש דבר אחד שקשה לנו להתמודד איתו, ולכן, כמה נלעג, אנו מתעסקים איתו יומם וליל, 24 שעות ביממה ופוחדים ממנו "פחד מוות", זהו המוות בכבודו ובעצמו. לא פחות ולא יותר. ולכן המצאנו את מושג השקרי הזה - שקרי מפני שכל מטרתו לשקר לעצמנו, להסתיר ולהדחיק את המוות. כדי שלא נראה אותו, כדי שלא נחוש אותו, כדי שלא נפחד ממנו.
לכן המצאנו את תכשירי האיפור, לכן מראה של בית מתקלף מעורר בנו תחושה לא נעימה ולכן כמובן, אנו כל כך מעריצים סדר וניקיון. מהסיבה הפשוטה, הסדר הוא אמצעי שליטה עבורנו, הוא ניסיון יום-יומי להיאחז בחיים.
חשבתי על כך לפני כמה ימים כשנכנסתי לחדר השינה ואת כבר ישנת, היית רגועה מאוד ושיערך הגדול כיסה חצי מפניך. התכופפתי כדי להרים את תחתוניך מהשטיח, מאחר ואני יודע עד כמה את מסודרת ורק אז הבחנתי בצבע הכהה יותר של התחתונים, באזור המפשעה. לרגע הייתי נבוך ואפילו עיוויתי מעט את פני. המושג נגעלתי הוא קיצוני הרבה יותר מדי, אך הוא יכול לבטא לא רע את המצב. וחשבתי, הנה אני מביט בתחתוני אהובתי שהתחככו במפשעתה והפרשות גופה ניכרים בהם ואני מעווה את פני, ללא שליטה כמובן. האם לא קרבתי את פני לשם? אל מפשעתך, האם שפתי לא דבקו במפשעתך וגרמו לשנינו תענוגות מרטיטים? האם לא נישקתי את... (וזה הרגע בו אני מתקשה אפילו להעלות את זה על כתב, העיפרון מסרב לזוז על הניר) את כל פתחי ההפרשות שלך? האם דווקא המקומות ההם, ה"אסורים", לא מענגים אותנו יותר? אז מה היה פשר עיוות פני, כשראיתי את זה? אולי, אני חושב אך לא ממש בטוח, מפני שבמראה התחתונים "הלא אסתטיים" שלך, המוות היה גלוי ולא מוסתר. אך זה עדיין לא מסביר את משיכתי, את משיכת שפתי, אל אותו מקום ממש שגרם לשינוי צבע התחתונים שלך, שגרם לי לרתיעה, רגעית לפחות.
אין לי תשובה טובה על כך עדיין, ואודה למי מקוראינו הנאמנים, אם יש לו מחשבות בעניין, אשמח לשמוע אותם באמצעות המדור שלנו, "מכתבים לעורך". מבחינתי את "אסתטית", יפה, ואהובה, ללא קשר לכתמי התחתונים שלך ורק שתדעי לך אהובתי, לפני שהנחתי את התחתונים חזרה על הכיסא, גם הרחתי אותם.
ז'אק פראנס (1930-). מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". ינואר, 1960 (יום אחד לפני שנדבק במחלה זיהומית מסתורית שבעקבותיה אושפז בבית החולים, למשך שבועיים).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
