 |
 |
|
|
|
|
|
|
| טלי תקומי קמה איזה בוקר על הצד הלא נכון, והחליטה שרירותית שיותר אין דבר כזה פיית שיניים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחד מזכרונות הילדות היותר חזקים באתוס הלאומי הוא סיפורי פיית השיניים למיניהם. כולנו מכירים את זה: פעם היתה פיה, כשיפלו לך השיניים בני הקט, מה שאתה צריך לעשות, זה רק לשים אותן מתחת לכרית, עטופות בנייר טואלט, והיא כבר תדאג לפיצוי הולם, לפי השער היציג, לכשתקום בבוקר. נשאלת השאלה, מי היא אותה פיה?
זה משתנה מבית לבית, אבל באופן כללי ניתן לאמר, שבכל הנוגע לזהותה, אצלנו מדובר במעין טינקרבל, עם נופך ציוני, מפלגת העבודה כזה, מין גולדה מאיר עם כנפיים, שנוהגת לבקר מתחת לכריות של ילדים ממשפחתנו שאיבדו לאחרונה שן חלב, רק כדי להשחיל מתחת לכרית שלהם חמש אגורות ישנות, שנת הנפקה תשכ"ח.
זאת אומרת שהכל טוב ויפה, אבל ב"לוגי" לא מדברים יותר על גולדה מאיר. משום מה זה לא בטרנד. גולדה מי?
כשנולדו ילדינו הרכים, כל כך שמחנו עד כי סוגיית הפייה נשתכחה
מאיתנו איזה כמה שנים עד שאמות הסיפים החלו להתערער. ביקור אחד אצל רופא סיפים, אימת את אשר יגורנו - אין לנו את הטלפון שלה, של הפיהגולדה. זאת אומרת, אבוי, שכחנו איך לספר את זה.
ישבנו, מחמלי ואני, איזה לילה מעורער במיוחד, וטיכסנו עצה: איזה סיפור כיסוי יתאים לאיזה פיצוי הולם מטעם חברת הביטוח ההורית, על אובדן שיפוי לעיסה אצל הקטנה. מחמלי, המעשי בינינו, גרס (יש לו את כולן בלי אף סתימה) כי יש להציג את האמת כפשוטה בפני הצאצאים. האמת בפרצוף. "אין פיית שיניים, לא תהיה, וגם לא היתה" פסק. אני נגררתי להסכים, מחוסר ברירה חורקת שיניים (עם סתימות אמלגם לרוב).
לפי עקרונות מנחים אלו, כינסנו את הטף והודענו להם, חד וחלק, כי פיית השיניים נו מור. יינתן פיצוי הגיוני לכל אובדן לעיסה זמני, והחיים ימשיכו לזרום הלאה. זה הלך יופי עד הביקור אצל הסבתא.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
***
|
|
|
 |
|
|
|
בימי שבת אנחנו נוהגים להגיע ליוניון המשפחתי הקבוע בחיפה אצל הסבאסבתא, ואיתנו סמוכים על שולחנה עוד איזה שבע עשרה דודים ודודות, ולכולם יש דעה עצמאית בכל מיני נושאים.
"נו...", שואלת הסבתא את הקטנה, תוך מבט בוחן בסטרוקטורה המאיימת להתמוטט בקידמת הפה שלה. "פיית השיניים כבר באה לבקר אותך בלילה?". שקט מעיק השתרר סביב השולחן. גם מי שמסוגל ללעוס הפסיק לעשות את זה, וכולם חיכו למוצא פינו. כנראה שהסוגיה הזו מטרידה לא מעט אנשים.
הראשון שהתעשת היה מחמלי, שחזר על המנטרה המסוכמת מהסלון לפני כמה ימים. הטעות שלו שהוא עשה את זה מול כולם. הסבתא היתה הראשונה. ראינו כבר את זויות הפה שלה רוטטות בכל מיני מקרים (האחרון היה כשהודענו שלא נגיע לליל הסדר האחרון) אבל יש לציין שהפעם השיפולים היו תלולים, וכמה מהדודים היותר מיליטריסטיים הגניבו מבטים דומים.
"מה, אין אצלכם פיית שיניים?", שאלה הסבתא הרוטטת.
"לא, אין!" פסק מחמלי.
"לא יכול להיות שאין אצלכם פיית שיניים", בא לעזרתה סבא, השפוט של סבתא, מלקט את שאריות הסלט. "בדקתם טוב?", קרץ לנו.
"בדקנו מצויין!", מחמלי בשלו.
אני התחלתי קצת להישבר. "טוב", ניסיתי לרכך, אבל נתקלתי במבט מזרה מלח על הכתרים מכיוון מחמלי, לאמור: "אשה, את זוכרת מה היתה הצעת המחיר עבור הכתר האחרון, נכון?".
יש לי כמה אחים ואחיות שמעורבים חליפות בחיי המשפחה שלנו. רובם ככולם נחלצו לעזרת הסבתא הנוסטלגית.
"תראו, אז אין פיית שיניים בתל אביב", אמרה דודה רינה.
"בדיוק!" קפצה רונית.
"אין פיית שיניים בתל אביב כי קצת יקר לפיות בתל אביב", הוסיפה חגית השינקינאית.
"אבל בחיפה עדיין יש!".
"אבל איך נראית הפיה מחיפה?" צייצה הצאצאית שלנו, שיש לה נטיה לשמוע כל מה שהיא לא צריכה. שקט הסתרר מסביב לשולחן.
מחמלי הכעוס הפנה מבט משועשע לכיוון הסבתא. מבט שאומר, "את בישלת את זה, נראה איך את יוצאת מזה". אבל הסבתא, שקרנית לא קטנה בכלל (מה שזורק אור חדש על כמה בגים מז'וריים באישותי) לא התבלבלה לרגע.
"איזה תוכנית טלוויזה את הכי אוהבת?", שאלה את הנכדה המבולבלת.
"אני אוהבת את הפאף אפ גירלס" ענתה לה הנכדה, עם משבר אמון מתפתח בצלחת.
לרגע היססה החפרפרת הסבתאית, כי היא היתה עסוקה בלעשות צ'ולנט כששידרו את הסידרה.
מבטי SOS מצידה לא נענו מצד מחמלי, בגלל ניגוד אינטרסים, או מצידי, למרות האמפטיה, בגלל נאמנות פוליטית אל המחמל. לרגע נראה היה כי הסבתא מפסידה במערכה, אבל לא אחת כמו אמא שלי תיתן לעובדות לבלבל אותה. בהבלחת תושיה השמורה רק לשקרנים מקצועיים, היא העבירה נושא בחטף.
"את יודעת מי שרת החינוך?", היא שאלה את הקטנה.
"בטח, לימור לבנת!" ענתה לה הילדה, כבר עמוק מאחורי הקווים.
"אז היא מאוד מאוד דומה לה. הפיה החיפאית, בדיוק ככה היא נראית", פסקה הסבתא השרלטנית.
מסביב לשולחן, כאילו לא השתנה דבר. כלפי חוץ נראינו כמו משפחה שלווה, האוכלת ארוחת צהריים. אבל אנחנו, אני ומחמלי נותרנו עם משבר אמון אורטודנטי, בין לאומי, מתנדנד אך יציב, מצד הצאצאית שלנו, עצמנו ובשרנו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | כותבת, מאיירת, מסטרנטית, משתדלת. בעיקר אמא | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
