 |
/images/archive/gallery/241/487.jpg ארוחת טלוויזיה היסטורית.
צילום: קיי-אר-טי  |
|
|
|
|
| ארוחת הטלוויזיה, החברה הטובה ביותר של מיליוני בטטות כורסא אמריקאיות, חוגגת יובל |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
רותי רוסו
16/1/2005 12:02 |
|
|
|
|
|
|
|
אחת המהפכות הקולינריות הגדולות של המאה העשרים התחילה בגלל כשל לוגיסטי באחסון של עופות. כעת מציינת הטעות הזו 50 שנה, ועשרות מיליוני אוהדים בכל רחבי העולם, ביניהם הרבה אמהות עסוקות, חוגגים בכל העולם את ההמצאה. מדובר בארוחת הטלוויזיה האמריקנית, ה"טיוי-דינר." אותו מוצר זול, לא בריא במיוחד, שמגיע קפוא, באריזת אלומיניום או פלסטיק ומיועד לחימום מהיר ולאכילה מהירה לא פחות, לרוב מול המרקע.
הפשלה המדוברת התרחשה בחג ההודיה של .1953 יצרנית מזון אמריקנית מאומהה שבנברסקה, בשם ,"C.A. Swanson and Son" נתקעה עם כמויות אדירות של העוף, המאכל המסורתי של החג. כל מטבח אמריקני נתקל בבעיית השאריות בסיום החג, אבל עבור החברה מדובר היה בטונות של בשר שנותר ללא שימוש ודורש. העודפים היו כה גדולים עד שבמחסני החברה לא היה מספיק מקום וההודו אוחסן במשאיות המקוררות. ההנהלה חיפשה פתרון מיידי
ופנתה עם האתגר לעובדי החברה.
האיש עם החזון והפתרון היה בחור בשם גרי תומס, עובד במחלקת המכירות שהיה בדרכו לביקור במטבחי חברת התעופה "פאן אמריקן." בעודו במטבחים שלהם הוא נתקל במגשי אלומיניום חד-פעמיים בהם הוגשו ארוחות במטוס. תומס לקח מגש לדוגמה, חילק אותו לשלושה חלקים ושב עם המוצר למטה החברה באומהה. שם הוא מכר את הרעיון שלו: לבשל את עודפי ההודו העצומים, לדחוף אותם למגש עם שתי תוספות ולהפיץ אותם ישירות לצרכן הביתי דרך המרכול.
נכון, חברת סוונסון לא המציאה את המזון הקפוא. הקונספט והטכנולוגיה היו קיימים כבר משנת ,1923 אבל תוך זיהוי המוצר הכי מובהק של שנות ה-50 - הטלוויזיה, שבאותה העת נכנסה במהירות שיא לסלון של האמריקנים מהמעמד הבינוני, הפכה החברה את הארוחה המוכנה מסתם גיבוב מזון במגש אלומיניום ל"טיוי-דינר," מוצר שייצג את רוח הזמן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עוד ארוחה על חשבון הבית. צילום: קיי-אר-טי
|
|
|
 |
|
 |
|
הארוחה הראשונה
|
|
|
 |
|
|
|
אז מה כללה ארוחת הטלוויזיה הראשונה? היה בה, כמובן בשר הודו (במילוי לחם תירס,( אפונה בחמאה ופירה. את כל המרכיבים הללו ניתן היה להכניס בקלות לתאים השונים מבלי שיתערבבו זה בזה (כמו שילדים אוהבים.( כדי לחזק את הקשר האסוציאטיבי בין הארוחה החדשה למכשיר החדש במרכז הסלון, חלק מהאריזות אף תוכננו כך שייראו כמו מסך טלוויזיה, עם כפתור לווליום ולהחלפת ערוצים.
חברת סוונסון ייצרה כ5,000- ארוחות הודו כדי לבדוק את תגובת השוק, ותמחרה אותן ב98- סנט האחת. הביקוש היה אדיר וכבר באותה שנה מכרה החברה למעלה מ25- מיליון ארוחות. במשך הזמן הוסיפה החברה למדף גם את קציץ-הבשר ואת העוף המטוגן. בעקבות הריח החלו לצוץ גם המתחרים, אבל השוק רק המשיך לצמוח. מהפכה קטנה נרשמה שוב ב,1986- כשחברת "קמפבל סופ קומפני" המפורסמת, שהפכה לבעלים של סוונסון, החליפה את מגשי האלומיניום המסורתיים במגשי הפלסטיק המתאימים לחימום במיקרוגל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איש איש לארוחתו
|
|
|
|
|
|
|
במהלך השנים הוטחה ביקורת קשה בארוחות הטלוויזיה, ובשוק הארוחות המהירות בכלל. הן אפשרו למשפחה לעזוב את שולחן ארוחת הערב וכינסו אותם מחדש מול המרקע, בולסים איש איש את ארוחתו. הן השאירו מיליוני בעלים מתוסכלים שבמקום ארוחה חמה וטרייה קיבלו מגש אלומיניום והוראות חימום כשחזרו מהעבודה. ואפילו היום, הסקרים בארצות-הברית מראים שכ66- אחוז מהאוכלוסייה מעדיפים לאכול מול הטלוויזיה ולא מול השולחן.
ועדיין, כמעט בכל בית בעולם המערבי ניתן למצוא גרסה כלשהי של ארוחת הטלוויזיה. ברובן הערכים התזונתיים שופרו, ישנן גרסאות דיאטטיות, ולפני כארבע שנים אף התארגנו מספר שפים מרחבי ארצות-הברית והשיקו גם הם קווים יוקרתיים לארוחות המוקפאות (כבר לא ב98- סנט.( ב1999- אף זכה מגש הכסף בכוכב משל עצמו בשדרת הכוכבים המפורסמת בהוליווד. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
