 |
/images/archive/gallery/239/851.jpg גוף תאורה פלסטיק דמוי בטון. קרני תכלת, אלקבס.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| פלסטיק שנראה כמו בטון, פורמייקה שמעמידה פני עץ ורצפת נירוסטה מקרמיקה. חומרים מתחזים: אל תגידו זיוף |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
אהוד רז
14/1/2005 11:05 |
|
|
|
|
|
|
|
עוד כשהיינו ילדים הבנו שהעולם סביבנו מורכב מכמה סוגים של חומר. מהר מאוד למדנו להבדיל בין הסוגים השונים. בתור בוגרים, אנחנו כבר מסוגלים לקטלג את החומרים השונים לפי תכונות כמו שמות, צבע, טקסטורה ועוד. כך למשל, יודעים כולם שבטון ופלסטיק יכולים לדגמן את הערך "הפכים" במילון. האחד משמש ככוכב ה"דלא ניידי": כבד , אפור וקר; השני הוא קל משקל, מופיע בכל גוון אפשרי ובכל צורה מתקבלת על הדעת. לכאורה אין ביניהם דבר, ונדמה גם כי אין בכך צורך.
השימושים להם מיועדים השניים כה מרוחקים אלו מאלו, עד כי המחשבה על ערבוב ביניהם נראית בלתי הגיונית בעליל. רק שעם כל הכבוד להיגיון, השכלייה האנושית תמיד תמצא דרכים להפוך את אי ההיגיון להיגיון, כמו למשל בפיתוח של אריחי פלסטיק דמויי בטון או דמויי אבן לציפוי קירות. במלים פשוטות: הפלסטיק מתחזה לבטון. תחקיר קצר מעלה כי שני גורמים אשמים בתופעה הזו: האופנה והקדמה הטכנולוגית. הבטון נחשב לאחד החומרים הלוהטים בעיצוב בעשור האחרון, אך כאמור, מדובר בחומר כבד מאוד ופריך, שביר ונטול אלסטיות, מה שכמובן יוצר
בעיה בעולם העיצוב.
יופיו של החומר והפופולאריות הגדולה שלו עומדים ביחס הפוך לנוחות העבודה איתו. לכאן בדיוק נכנס הפיתוח הטכנולוגי, בדמות חומר מתחזה. חומר מלאכותי שנראה כמו, אבל לא מריח או מרגיש כמו הדבר האמיתי. אז לכשתעלה לראשכם המילה "זיוף", כדאי שתחשבו שוב, כי אולי לא מדובר פה בתרמית ערמומית, אלא בהסכם גלוי בין הצדדים. הצרכן, שדורש חומרי בניין וייצור שייראו ויתנהגו כחומר מסוים, אך ידלגו על חסרונותיו; והיצרן, שישתדל לפתח חומר איכותי עמוס ביתרונות ובהכנסות נאות בהתאם. כך שבסופו של דבר, כולם מרוויחים. החומרים המתחזים הולכים ראש בראש עם אחד מעמודי התווך של עולם העיצוב: האמת בחומר. הרי אין עוררין על כך שפלסטיק הוא חומר מצוין שנראה במיטבו בפני עצמו. יתרונותיו הרבים - כמו הקלות שבה ניתן ליצור ממנו צורות חופשיות, מגוון אדיר של טקסטורות, מידות שקיפות וצבעים-פשוט מדברים בעד עצמם.
אז למה לחומר מקסים וייחודי כפלסטיק להתחפש לחומר אחר? ולמה שאנחנו נעבור על כך בשתיקה? אבל כשחושבים על זה עוד קצת, למה לא, בעצם?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אריחי גרניט פורצלן במראה שיש. iris
|
|
|
 |
|
אריחי קרמיקה במראה פרקט, אלוני
|
|
|
 |
|
 |
|
בזכות התחליפים הכעורים
|
|
|
 |
|
|
|
חומרים מתחזים הם המצאה של הדור התעשייתי. בני האדם תמיד העריכו יתר על המידה חומרים מסוימים, בעיקר בשל השילוב הבלתי מנוצח של תכונות יופי ונדירות; אבל מחירם היקר של אלו השבית באחת את השמחה. העולם של תקופת טרום המהפכה התעשייתית, התקשה מאוד לאלתר ולייצר חומרים מתחזים, במיוחד לנוכח העובדה שלא היה עם מה לזייף.
החומרים המתחכמים והמתחזים הם למעשה תולדה של טכנולוגיה מתקדמת לייצור חומרים, ולכן הם החלו להופיע רק בעת המודרנית. אם ניקח למשל את הפורמייקה בעלת ההדפס דמוי העץ, הרי שייעודה המקורי של זו היה לצפות לוחות עץ זולים וליצור תחליף לא יקר לעץ הטבעי יפה המראה; חומר תעשייתי וזול, שמחליף חומר טבעי ויקר. הפלסטיק והפורמייקה לא היו יכולים להופיע ללא הקדמה הטכנולוגית. מיותר לציין, אם כך, שאילולא היו ממציאים ומפתחים תחליפים כעורים לעץ טבעי, כמו עץ לביד, לא היה צורך בפיתוח חומר חיפוי שיאציל את מראהו. בסופו של דבר, המפגעים האסתטיים שנגרמו על ידי החומרים התעשייתיים, יצרו ביקוש לחומרים חדשים ותעשייתיים גם הם, על מנת שישפרו את המראה ויעניקו להם זוהר של הדבר האמיתי. הטכנולוגיה טסה קדימה כדי להשיג את הערכים האסתטיים של לפני מאה שנה, ערכים שאבדו באשמת אותה הטכנולוגיה עצמה.
הפלסטיק, אגב, הוא האשם האמיתי בכל הסיפור הזה. אחד מסוגי הפלסטיק הראשונים בייצור המוני, הוא הבקליט - פלסטיק תרמוסטי (כזה שאי אפשר למחזר על ידי התכה מחודשת) כבד וקשה לעיצוב, שהחל את המהלך באמצע המאה שעברה. תכונותיו הבלתי גמישות של חומר זה, יחד עם המיכון הפרימיטיבי של ימי ראשית הפלסטיק, הגבילו את מוצרי הפלסטיקה הראשונים לתצורות בסיסיות ומעובות, שנוצרו ביציקה. כשהבקליט הכבד הוצק לתוך התבנית, נוצרה טקסטורה שמזכירה שיש, ולפעמים אפילו שנהב ועץ, אם הוספו לו פיגמנטים חומים ועכורים. המעצבים של אותם הימים ראו כי טוב ורתמו את החומר החדש לצורכי השוק הישן, שלא קלט עדיין את ממדי התגלית. סדרות של מוצרי פלסטיק דמוי עץ הושלכו לעבר ההמון ונקלטו בהצלחה, בשל מחירם הנוח.
בנקודה זו החלו יחסי האהבה-שנאה בין האדם והחומרים המתחזים. מצד אחד, חיבבו אותם אלה שהטעם הטוב וההבנה העיצובית הם מהם והלאה, ומצד שני, תמיד נמצאו התומכים בקרב הז'רגון המקצועי, במוצרים הזולים העשויים מחומרים תעשייתיים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אריחי קרמיקה דמויי עץ, אלוני
|
|
|
 |
|
אריחי קרמיקה במראה עור. אלוני
|
|
|
|
|
|
|
כל היתרונות, בלי החסרונות
|
|
|
|
|
|
|
"לי אין בעיה עם חומרים מתחזים, כיוון שהעניין הזה פשוט עובד", אומר גד הלפרין, מבכירי המעצבים בארץ והבעלים של "סטודיו גד" בתל אביב. "יש לחומרים מסוימים את כל היתרונות של החומר המקורי, ובמקביל אין בהם את החסרונות של החומרים המקוריים".
כמו מה למשל?
"אם ניקח חומר שנקרא'גרניט פורצלן', שזה חומר שמדמה אבן טבעית ועשוי למעשה מתרכובת של פולימרים (חומרים פלסטיים - א.ר.), חומרים אפוקסיים (דבקים סינתטיים) וחלקיקי גרניט. מדובר בחומר עמיד מאוד, דק מאוד ויפה כמו המקור. רק שאתה בתור אדריכל יודע בדיוק מה אתה מקבל, כלומר, אתה לא תלוי במחצבה ממנה האבן מגיעה, וגם המחירים מתחילים להיות הגיוניים".
בעיית המחצבה באה לציין את נטייתו של הטבע אל הכאוטי והבלתי אחיד. הרי אבן הנחצבת מן האדמה תצטיין תמיד ביופי ובאיכות הנדירה שיש רק לחומרים טבעיים, אך לעולם לא תהיה זהה לאבן אחרת, מה שמקשה מאוד אם אתם רוצים, נניח, לקשט בה את קיר הסלון שלכם. אחידות היא פשוט מונח נדיר כאן, שכן חומרים טבעיים מושפעים מהמון גורמים סביבתיים, ואין פיסת עץ בטבע שזהה לחברתה, כמו שאין יהלום טבעי שדומה ליהלום טבעי אחר.
"החומרים הטבעיים פותרים בעיקר בעיות של אדריכלים", מסביר הלפרין. "אם אתה מזמין טון של אבן מסוג מסוים, אתה לא תקבל את אותו הדבר. בחומרים טבעיים אתה גם צריך לטרוח הרבה יותר כדי למצוא את מה שאתה מחפש, וגם מתאכזב הרבה יותר. גם טיב החומר משתנה והוא לא מובטח. חומרים טבעיים פחות עמידים בפני כתמים למשל, ועמידות היא עניין מהותי בבנייה ציבורית. אם ניקח את הפרקט הסינתטי, נבין שהוא הרבה יותר מתאים לשטחים ציבוריים כמו משרדים, מאשר פרקט טבעי. הוא הרבה יותר עמיד מהטבעי והוא גם נראה כמו המקור".
אז אין רע בחומרים מהסוג הזה?
"הבעיה מתחילה כשאנשים עם חוסר ידע מתפתים לקנות את הזיוף כי הוא זול יותר. אז גם רואים שזה זיוף והוא מתיישן באופן לא יפה. חומרים כאלה מזדקנים לא טוב ומסגירים את עצמם. קנייה של חומרים כאלה מחויבת בהרבה ידע בתחום, מה לקנות ולאיזה צורך".
אז איפה עובר הגבול?
מתי חומר נחשב לזיוף ועברה על חוק האמת בחומר, ומתי הוא מוצדק וראוי? "כשהחומר המתחזה הוא פחות טוב מהמקור. פחות עמיד, יותר יקר, נראה פחות טוב וכן הלאה. אבל אם מצאת חומר ש' למד' מהחומר המקורי ואף שיפר את תכונותיו, זה נפלא. זה מופע ראווה מהטבע. האדם לומד מהטבע וממציא משהו טוב יותר רק לאחר שלמד את האיכויות שלו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אריחי קרמיקה במראה מתכתי. סופר קרמיק
|
|
|
|
|
|
|
זיוף אנושי
|
|
|
|
|
|
|
הפתרון הוא, אם כן, פשוט למדי. אין כל בעיה מוסרית בשימוש בחומרים מתחזים, כל עוד הם עונים על שלושת הקריטריונים החשובים: מראה, עמידות ומחיר. המבחן המשולש הזה מתאים לכל חומר עימו תרצו לעבוד. הגישה הטהרנית, לפיה כל חומר יגלם את התפקיד אותו ייעד לו הטבע, אינה מתאימה עוד לעת המודרנית היעילה והחסכנית שבה אנו חיים, ואם חשקה נפשכם ברצפת נירוסטה אמיתית, תיאלצו לעבור דרך חתחתים, שלא לומר ייסורים, עד שתגשימו את החלום.
נירוסטה היא מתכת יפת מראה ועמידה ביותר, אולם העבודה עם מתכת כה קשה המצריכה ריתוך מיוחד, גובלת בסיוט. ישנם בשוק כמה סוגים של אריחים דמויי נירוסטה בעלי מראה אמין ואופי חסין. אז למה להתאמץ? היבט נוסף הוא, שבעת האחרונה נוסף ממד הפוליטיקלי-קורקט, אשר הפך את ניצול היתר של משאבי הטבע לעברה על קוד המוסר האנושי. שימוש בעץ טבעי, שנהב, עור ופרווה עלול לעורר תרעומת במקרים מסוימים, כך שהזיוף הוא לעיתים גם אנושי יותר. מה גם, שמיטב הזוועות שנוצרו בגלל החומרים המתחזים הטמיעו בדור המעצבים שצמח עליהם מודעות רבה וצלולה לחומרים הללו ולשימוש בהם.
כמעט שלא קיימים כיום מעצבים צעירים שלא מבינים לעומק את ההבדל בין עץ טבעי לחיקויו ולאפקט שכל אחד מהם מייצר. כך שאם מעצב צעיר ישתמש בחומר פלסטי דמוי עץ, הוא יעשה בו שימוש מודע וטעון; כזה עם אמירה אומנותית, ולא חסכנות וטיפשות. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
