 |
/images/archive/gallery/160/453.jpg מורגן ספרלוק לאכול בגדול.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
| אוכל 2004: זבל אסור זבל מותר |
|
| גבי בר חיים בוחרת בספרדי ואמריקאי שגרמו לנו להסתכל אחרת על ג'אנק פוד ככוכבי השנה הקולינרית |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
גבי בר חיים
30/12/2004 10:24 |
|
|
|
|
|
|
|
קצת קשה לבחור את איש השנה בתחום הקולינריה, ולא בגלל הקלישאות הרגילות. זאת אומרת, הרבה אנשים שינו את תוואי המחשבה על המדיום ב-2004, אבל הדומיננטי שבהם לא ממש עונה לקריטריונים של פרסונה. לפחות לא במובנים המקובלים.
בעצם, ועד כמה שהעניין ישמע ביזארי, 2004 עמדה בסימנו השומני של הג'אנק פוד. דווקא הוא, הפסולת של הגסטרונומיה, הפך השנה מקור לבחישה מתמדת, בעיקר אודות השפעותיו התרבותיות/החברתיות/הבריאותיות/מחקו את המיותר. הסיבה לפטיש הפתאומי אינה ברורה. יתכן שהוא
נובע מהרוויה המוחלטת של העולם המערבי מדימויי מקדונלד'ס למיניהם, יתכן שטרנד האנטי גלובליזציה ששוטף את אירופה מכוון את חיציו קודם כל למטרה האמריקאית הברורה מכל, אבל בעצם - מה זה משנה.
הרי בעצם שתי הסיבות קשורות אחת לשנייה באופן ברור, ויחד עם זאת, אין להן שום משמעות: הג'אנק פוד כבר מזמן לא זקוק להסברים סיבתיים - הוא אינו מתפקד רק כאוכל, אלא כסמל לחיים המערביים, כדימוי לדקדנטיות האמריקאית וכמשאלת מוות סקסית לכל אכלן. ולמרות הכל, כולם חוזרים לבקש תוספת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
צ'יפס מטוגן בשמן זית
|
|
|
 |
|
|
|
הבקשה לסיכום שנה זו הייתה לבחור את האיש המשפיע ביותר בתחום הקולינרי. וכשמחברים לעניין את פטיש הג'אנק פוד מקבלים שתי פיגורות רציניות - מורגן ספרלוק ופראן אדרייה. הראשון הוא במאי הסרט הדוקומנטרי "Super Size Me", השני הוא סלבריטי שף ספרדי, שבזכות מסעדתו המונומנטלית "אל בולי" הוכתר לגאון.
לכאורה, ניסיון לזהות קשר בין השניים מקביל לזיהוי קשר בין ג'מוס לעז. אבל בפועל, שניהם עוסקים באותו נושא. הם רק תוקפים אותו אחרת. אדרייה, המוכר בעיקר בזכות האקספרימנטים החדשניים שלו במטבח , בחר במהלך הזוי לחלוטין: הוא פשוט החליט להכין פאסט פוד איכותי. פרדוקס? אולי. אבל בלי לנסות לשחק בישו של הקולינריה, הוא נלחם באויב במגרש שלו.
במסעדת המזון המהיר שלו במדריד מגישים המבורגרים מאנטריקוט וצ'יפס המטוגן בשמן זית (פרי פיתוח של שמונה חודשים) ובינתיים - הספרדים אוכלים את זה, והיזמות מתפתחת לשאר אירופה. ולמרות שאדרייה הסתכן במיתוגו המחודש כג'אנק, הוא הצליח לברוא שפה חדשה - ויותר מכך - לברוא אלטרנטיבה חדשנית. ועוד לפני טעימת ההמבורגר עצמו, אפשר להבין כי מדובר במהפך קולינרי שיהדהד באירופה בשנים הקרובות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פראן אדרייה. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
המושיע
|
|
|
|
|
|
|
ספרלוק, לעומת זאת. בסרטו, שהפך לקאלט חמש דקות אחרי הקרנתו, הוא מבלה חודש בגריסת מקדונלד'ס. שלוש פעמים שמנוניות ביום, כמו גם הסכמה גורפת להגדלת המנות הפכו אותו לסמרטוט רצפה אפרפר ודכאוני, פלוס בעיות בריאות. ובחיי, שאם היה יודע על התוצאות מראש, יתכן שהיה שוקל פעמיים. אפשר להתווכח על הדמגוגיה שמאפיינת את הסרט, או על ערכו הקולנועי, אבל בעיני, פולמוס שכזה שקול לשעמומון. בשורה התחתונה, ספרלוק גרם לדיון אמיתי בחברה האמריקאית אודות הטראש ממנו הם ניזונים, לאמונה האוטיסטית שלהם ב-m הצהובה כסמל לשפע, ולביקורת על תעשיית הג'אנק פוד בכללותה.
התוצאה: ב-96 דקות הצליח ספרלוק לעשות מה שמיליוני צרפתים ותנועת המזון האיטי לא הצליחו לעשות בשנים של עימות מושכל. ובלי קשר לערכים אמנותיים, רק על העובדה שהוא הוריד את מקדונלד'ס על הברכיים מגיעה לו נשיקה על הפה, ושנה טובה. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
