 |
/images/archive/gallery/222/931.jpg קריוקי אירובי בשייפ כפר סבא.
צילום: שוקי יוסף  |
|
|
|
|
| המשימה: לצלוח את שיעור ה"אירובי קריוקי" הראשון בהיסטוריה. שפן הניסויים: גבי בר חיים, פדלאה עם תעודות וחדורת פוביה מטרנינגים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
גבי בר חיים
26/12/2004 9:33 |
|
|
|
|
|
|
|
מגיל צעיר הבהירו לי החיים כי בניגוד לנשים אחרות, ספורט אינו הופך אותי לאטרקטיבית. מקסימום לגרסה הנשית של שאול יהלום. במילים אחרות, חמש דקות של דופק מואץ הופכות אותי לעגבניית תמר מהבילה, מקפלולי גופה ניגרים פלגי זיעה וכולה אומרת מוות קליני. שלא נדבר על אפיזודת הטרנינג המתבקשת במקרים מסוג זה, המחמיאה לננסיות דדניות מסוגי עוד פחות מכותונת משוגעים.
25 שנים הצלחתי לחמוק מההשפלה. 25 שנים של שקרים וירטואוזיים ובטלה מוצהרת, שלא פסקו גם לנוכח ההשתעבדות הנוכחית של בני דורי למכוני הכושר ולפולחן
הגוף. האמת? היה דיסקו. אך כמו הרבה דברים טובים, גם התכחשותי לאלמנט הפעילות הגופנית הגיעה לסיומה, ושלא באשמתי.
בהחלטה שרירותית מלמעלה, המוות הקטן דפק לי בדלת, וקראו לו "אירובי קריוקי". על כן, חסרת ברירה או תירוץ הולם, בחרתי לקבל את פניו בברכה. טבלתי עצמי באמבט של אנטי פרספירנט, גירדתי מהארון טרנינג שלא הייתי מלבישה בו את נינט ב"שיר שלנו" ופיללתי שלא לפגוש אף אחד ממכריי. אם בכל זאת אתקל במישהו, אזרוק עצמי תחת המכונית הראשונה שאמצא. ניחא, לפחות בגדיי הטובים יישארו לספר את הסיפור.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
לילה אליעזרוב. רושמת פטנט. צילום: שוקי יוסף
|
|
|
 |
|
 |
|
הטרנינג, הניחוח וחגיגת הנפש
|
|
|
 |
|
|
|
היש אקססורי הולם יותר לתפילת האשכבה של החיים מטרנינג ירוק ומחורר? אם תשאלו את חבורת הנשים שהתכנסה לשיעור ה"אירובי קריוקי" במגה מכון הכושר "גרייט שייפ" בכפר סבא, הן יענו שכן, ויוסיפו עשרים שכיבות שמיכה, בשביל הדאווין. שכן, אלו אינן נשים, אלא מכונות מרושעות לשריפת קלוריות. ישבנן חנוט בניילונים יוקרתיים, וחזותן אחוזה במיטב גופיות הספורט מ"המשביר". מה לי ולאלו מלבד שותפות ביולוגית? מסתבר ש"אירובי קריוקי".
ביום שישי בצהריים, שעה בה כל אדם מן היישוב מצוי בעיצומה של שלאף שטונדה מתוקה, החלל העצום של "גרייט שייפ" הומה ככוורת נמלים על סמי הזיה. הסיבה: שיעור ה"אירובי קריוקי" הראשון בהיסטוריה, כן כן, עומד להתחיל בכל רגע. אפשר להריח את ההתרגשות באוויר, או אולי אלו בתי שחיה הפעילים של האמזונה משמאלי, אבל מה זה משנה. מי אני שאהרוס את השמחה.
רגע לפני שמתחיל מופע האימים, כמה מילים תיאורטיות על תופעת ה"אירובי קריוקי". "כיום כולנו מעוניינים בחיטוב הגוף והנפש", משורר בעליזות הקומוניקט על אודות התופעה, שנשלח אליי מבעוד מועד. "את חדרי הכושר הקטנטנים החליפו מועדונים גדולים ומרווחים, והשיעורים הרגילים שודרגו עד לרמות טרנד. ניתן לומר כי ללא ספק עולם הכושר והספורט מוליד הכלאות ושילובים מעניינים ומפתיעים, ודרך יצירתית במיוחד לגוון ולחדש את הפעילות הספורטיבית היא 'אירובי קריוקי', המכיל שילוב מנצח של תנועה ושירה!".
עד כאן הקומוניקט הפרסומי. הסבר רציונלי, לעומת זאת, יגלה כי ה"אירובי קריוקי" הוא בעצם המקבילה הספורטיבית לפריק שואו המסורתי: דהיינו, לא מספיק שעלייך לקפצץ/לרוץ/להימתח כאתלטית בנבחרת ברית המועצות לשעבר, את גם אמורה לגלות קואורדינציה מספקת כדי לקרוא ממסך הענק את מילות השירים, ולפרוץ תוך כדי ההזעה בשירה אדירה. קל, בטח קל. קל כמו עקירה כירורגית.
על הצד הקריאטיבי בממלכת הצללים הזו אחראית לילה אליעזרוב, מגה דיווה על פי הגדרתי ופרפורמרית לפי הגדרתה, האוחזת בגוף מושלם של בת 22 ומתעקשת על הגיל הביולוגי 42. אליעזרוב , שחקנית ורקדנית מקצועית בעברה ("בת דור" ו"רינה שיינפלד") אחראית על פיתוח הפורמט כמו גם על העברת השיעורים, ואלוהים עדי שהיא עושה זאת באנרגיה שהיתה מספיקה לעשר כמוני לחיים שלמים.
"העיסוק בתיאטרון לא אפשר לי למצות את הנתינה שיש בי", היא אומרת. "תמיד רציתי שהקהל יוכל לקחת חלק בהתרחשות ושהאינטראקציה תהיה יותר הדדית ופעילה משני הצדדים".
איך פותח ה"אירובי קריוקי"?
"קודם כל השם הוא לא 'אירובי קריוקי', אלא DanSing (נשמע כמו DANCING - ג.ב.ח.). זה מופע פעיל בהנחייתי, שהוא הראשון בעולם מסוגו, ובימים אלו אני עושה עליו רישום פטנט. יש כאן שילוב בין שני דברים: האירובי מעלה את הדופק, וברגע שאתה שר הדופק גם כן עולה, כך שהגוף בעצם עושה עבודה כפולה. השיטה גם מבטיחה שהגוף יעבוד כמו שצריך, ויחד עם זה באים גם האדרנלין והשמחה שבשירה ובהפעלת הגוף".
מה חשוב לך להעביר בטכניקה הזו?
"המסרים. אני רואה בזה קודם כל פעולה של אהבה-לעצמי, לקהל. לשיר ולרקוד עם קהל מאפשר גם לי וגם לפרטנרים שלי ליהנות מהגוף, מהסקס אפיל, מהחושניות של הגוף, של עצמם. וגם אם זה נשמע פלצני לא אכפת לי, הייעוד שלי הוא לשמח אנשים ולהפיץ את המסר שלי".
ומהו המסר?
"שירה וריקוד כבסיס לחגיגת הנפש. זה קיים כבר אלפי שנים בפולחנים, אני לא גיליתי את זה. רק הפכתי את זה לקונספט מודרני".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הצלוליטיס, הבנים והליטופים
|
|
|
|
|
|
|
חגיגת הגוף והנפש מתחילה, איך לא, עם להקת הדורבנים, ושירם האלמותי "יצאנו לרקוד". תוך 60 שניות הנשים שמסביבי מסכינות למציאות ההזויה, ולפני שאני מספיקה להגיד "התאבדות קולקטיבית" כולן סביבי נעות כאילו השתבשה עליהן דעתן. כהומאז' לשיעורי ההתעמלות של ילדותי, מהר מאוד אני הופכת לסטיית התקן שבחבורה. כולן פוזלות בעין שרירית אחר נערת הבצק בטרנינג הכעור משורה ג', שמפגרת בחצי דקה אחר התנועות שלהן. הנה, ממש כמו פעם, שוב אני מעכבת את הכיתה.
"את לא נהנית?" נושפת לכיווני האתגרית משמאל. היא נראית כבת 18, חסרת דאגות או צלוליטיס. שמה מורן, אך בלבי אני מכנה אותה הלגה, על שם אצנית קשוחה ממזרח גרמניה שאני זוכרת מילדותי. מובן שבפניה אני מתחנפת ככלבת חוצות. מה לעשות, מפחדת מבחורות עם שרירים. "באתי לכאן כי נמאס לי מסתם אירובי או ספינינג", היא מתפייטת, תוך כדי ריצה אולימפית במקום. "אחרי שנה במכון כושר אתה כל הזמן מחפש אתגרים חדשים. סתם לשמור על כושר זה לא מספיק כבר. כאן אפשר גם להתאמן וגם לשיר בשביל הכיף. תנסי להסתכל על המסך, ותראי בעצמך".
על המסך מוקרנות ברגעים אלו מילות השיר "16 מלאו לנער", והכיתה מעבירה הילוך. אם גבי שושן היה כאן, אני מהרהרת, הוא היה נופח נשמתו מהיפר ונטילציה כבר מזמן. ובאופן כללי, מבט חטוף על הכיתה מגלה נוכחות גברית מדולדלת עד אפסית. באגף המדולדל מאותרים שני גברים באזורי ה-40-30, שדווקא נראים כנהנים מהאופרציה. הם שרים באדיקות את המילים ומבצעים מתיחות כאילו חייהם תלויים מנגד, אך עליי הם לא יעבדו, מבחינתי הם שם רק כדי להציץ לבנות.
כשאני שואלת את מיכה, בן 36, מה יש לו לחפש שם ולמה שלא יילך לחפש עצמו על ההליכון, הוא מגחך בטוב לב: "את לא מרגישה שזה יותר כיף מרוב הפעילויות במכון? גם מוזיקה, גם נשים יפות, גם קצת התעמלות. בינתיים, אני בטוח שאנסה את זה עוד פעם".
וזה מספיק? לא תלך להרביץ משקולות אחר כך?
"בטח שכן. זה לא ממש אימון בשבילי. זה משהו חברתי עם בונוס של פעילות גופנית. יש בזה סיפוק, אבל הוא שונה מאימון ממשי. חוץ מזה, אני יכול לראות את אשתי מתעמלת. זה הבונוס האמיתי מבחינתי".
היית בא גם בלעדיה?
"אני צריך לחשוב על זה".
בניגוד אליי, הגברים גם לא נבוכים כשהמורה לילה דורשת מהנוכחים ללטף את גופם בזמן ההרפיה מהסט המתיש. השיא מגיע כשאליעזרוב חופנת את חזה, ומאיצה בכיתה להעביר יד על הציצקעס. שלהן, לא שלה. בשלב זה אני מותחת את השריר הראשון ובהחלט לא האחרון בשיעור, וממוצבת פעם נוספת כילדה המפגרת והמודחקת במתחם. שכן, איזו אישה לא יכולה לגעת בחזה בפומבי ומתוך דרישה?
כשאני דורשת מלילה הסבר על התפקיד הדומיננטי שממלאת המיניות בשיעור, היא מצהירה כי מדובר בחלק אינטגרלי מהמתודה שלה: "מיניות יש לכולם, ולהתעלם ממנה זה חבל ולא בריא. היצריות והמיניות הן דברים שמפעילים אותנו, כשלוקחים אותם לכיוון בריא, כמו פעילות גופנית, זה עושה רק טוב. בסך הכל מדובר בגוף שלנו, אנחנו צריכים להיות שלמים איתו, לאהוב אותו. גם בשביל עצמנו וגם כדי שנוכל ליצור אינטראקציה עם הפרטנרים שלנו בשיעור ובחיים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הבנות בשגעת. גם מוזיקה, גם נשים יפות
|
|
|
|
|
|
|
ההזדהות, ההשפלה והגאולה
|
|
|
|
|
|
|
הסשן הבא נפתח על הרצפה, בסריית מתיחות ובאווירה מזרחית. מכירים "שבחי ירושלים"? אני לא הכרתי, אך מן הסתם לא אשכח את היצירה המונומנטלית לעולם. זאת, כיוון שברגע זה ממש הבנתי שלעולם לא ייגע ראשי בברכי באופן יזום. על כן, אני מציצה בקנאה על הצ'ילבות מסביבי, שגם מזמזמות את הנעימה כאילו מוצאן אינו מערבות סיביר, וגם מוכיחות גמישות שנקנתה בעמל רב.
אבל מבט קל לימיני מגלה לי פנים לא פחות מעונות משלי. הנה, אולי מצאתי לי חברה. עוד אחת שלא מסוגלת ליישר קו עם הסטנדרטים המחמירים של הקבוצה. יחדיו, אני מהרהרת, נוריד את הרמה ונעשה מהומות, עד שישחררו אותנו מהכיתה. אבל מסתבר שאני לבדי. חברתי הפוטנציאלית באמת משתדלת למלא אחר הדרישות הדרקוניות. בעצם, רצונה העז להשתייך לקבוצה הופך אותה למרושעת, ומונע ממנה לגלות איזושהי אמפתיה כלפיי, כמו גם לנסות למשות אותי מהרצפה בתום הסשן.
עם זאת, כשמגיע תור האינטראקציה החברתית היא נעתרת, ומשלבת לרגע מבורך אחד את זרועה בזרועי. מה לעשות, היא לא הראשונה שגילתה כי ליד הגרוע מכל גם אתה נראה כמתנת האל לאנושות. אבל לאחר עשר שניות של זוגיות קצרת מועד אני נותרת לבד בתיבת נוח, שבה כולם רוקדים עם כולם. האם אני מסריחה מעצלות? סתם נראית כלא שייכת? לנשות המקום הפתרונים.
רגע לפני שאני מחליטה לפרוש מפאת דחייה חברתית, יד ברזל אוחזת במותניי. אליעזרוב, הדאוס אקס מכינה של ה"אירובי קריוקי", מצילה אותי מהביזיון. לא פלא, אם כן, שחמש הדקות האחרונות, הכוללות הרפיה ודיבורי זן משונים על אודות "אור של אהבה" והפטרות מטינות ומכעסים, מותירות אותי רפויה כבובת סמרטוטים. יש רק בעיה אחת: בשלב זה, אני חייבת לחשוב איך אני מתרוממת מהרצפה כשכל שריריי תפוסים, סימן כחלחל על ירכי וכתפי מוזזת ממקומה.
לסיכום, ברור שמדובר בשלאגר היסטרי לחובבי הז'אנר, כולל אליעזרוב, ההימור שלי למנטור הספורטיבי הטרנדי לשנה הקרובה. למעשה, אודה שאפילו לי היו רגעים שבהם פרץ האדרנלין וגרם לי לאושר יחסי. אבל גם אותן שניות לא השכיחו ממני את האמת הבסיסית: תמיד, ובכל מצב, אעדיף לאפסן את שריריי הדואבים אל מול ערוץ הקניות. מה לעשות, פוסטמה. מצד שני, אולי זו רק אני.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
