 |
 |
|
|
| אומצת הקצב - הדרך אל החופש |
|
| דני ססלר הדרים עד אילת בשביל נתח בשר מצויין, וממליץ גם לכם לעשות כן + יקירתי |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
דני ססלר
5/12/2004 11:48 |
|
|
|
|
|
|
|
עובדה ידועה היא שבשר טוב, מחירו טוב. טוב למוכר, כמובן. קשה למצוא נתח הגון בפחות מ-15 ש"ח ל-100 גרם ואולי גם זה חשבון רחמני. טסתי לאילת במיוחד כדי לדווח לכם, קוראי הנאמנים, אודות הסטייקים שהם כל-כך גאים בהם, בהילטון אילת. קודם כל, מיד רואים שהמקום מהודר, הבאפלו סטייק האוס. הידור מלונאי. מעוצב, אלגנטי ובאוויר עומד אפילו טיפל'ה ריח של יישון, עוד מהאייטיז. פרט לבעיה עיצובית-טכנולוגית-אנושית של גובה השולחנות, מעט גבוהים מדי והסועד לא יכול לרכון מעל צלחתו המהבילה ולהסניף את ריח הבשר הצלוי, הכל טוב.
התפריט עמוס בהצעות בשריות. החל מ"ברוסקטה מניון, נתחי פילה בקר ופלפלים מוקפצים על מצע לחם קלוי עם ממרח אגוזי מלך ובוטנים ובריוש איטלקי עם קונפיטורת שזיפים, מעוטרים במלח מהאוקינוס האטלנטי", "אומצת הקצב, צלע בקר מיושן במשקל 600 גרם במשרה שום ושמן זית מוגש על מחבת לוהטת", "מרשתו של הדייג - טריו פילה דניס מגולגל עם קארי ירוק מוגש בטרקוטה עם רוטב עשבי תיבול" ו"כתר שבא - צלעות טלה נימוחות בניחוח קורנית ועוד". כל זה ציטוט ישיר מהתפריט.
בסוף ירדתי על צלע הבקר המיושן במשקל 600 גר', אבל לפני כן טעמנו מהפטה כבד אווז (70 ש"ח) ומהקרפצ'יו בקר (40 ש"ח). המנות היו טובות. הפטה היה מעט אוורירי לטעמי אבל בסדר. הקרפצ'יו היה אפילו מצוין. מתובל טוב וחתוך יפה, דקיק, אבל לא יותר מדי.
ואז, תוך כדי עיון בתפריט, כשמישהי לידי אמרה "פילה", פניתי לשף הראשי (בועז דרור) ושאלתי אותו על איזה נתח הוא ממליץ, שגם מחזיר פייט טוב בפה. בלי לחשוב פעמיים הוא אמר "אומצת הקצב". ברווח שבין אומצת להקצב הוא התרכז בנקודה בלתי נראית באוויר, ואז ידעתי בדיוק מה להזמין. זה היה נתח מרשים מאוד. נתח גדול מאד, 600 גר', שהונח על האש
ותובל בזהירות, עם מעט שמן זית, טיפל'ה שום וזה הכל. הנתח עסיסי מאוד, עבה מאוד ומחזיר פייט נהדר לחיך. הבשר החמים ממלא את חלל הפה ואפשר לשמוע את משק כנפי הפנטזיה. שפריצים מדממים בפה, כאלה שרק ז'אק פראנס חווה בזמן עקירת שן הבינה שלו. תענוג חזירי ומושחת שגורם לעפעפיים להסגר ללא שליטה. צריך רק לזכור שהנתח הזה מוגש על צלחת ברזל לוהטת שגורמת לבשר להמשיך ולהצלות. לכן כדאי לבקש את המנה בדרגה אחת פחות - מי שרוצה אותו "מדיום" שיכריז "רייר".
הקינוחים, בהתחשב בכשרותם היו טובים מאד. כל מיני סורבאים צבעוניים (29 ש"ח) ופרפה אגוזי לוז עם מקלות שוקולד (31 ש"ח). אבל זה קודם כל מקום מצויין לטורפים וחובבי בשרים גדולים. יש גם עוף, אני לא אומר, אבל זה אוכל של כוסיות, לא?
אחרי הארוחה מישהו הציע לי לגשת "לבריכות", שזה טריט מיוחד שמקבלים זוגות ששוכרים את אחד מ"חדרי האהבה". אל תשאלו אותי מה זה, אני רק יכול לנחש, בדיוק כמוכם. בקיצור, בריף הדולפינים יש כמה בריכות שלפחות 2 מהן מחוממות. אחת עתירת מלח והשניה זכה. צפתי לי על המלח והרגשתי סבבה, ואז אישה קטנה וסימפטית אמרה לי "בוא". עברתי לבריכה החמימה. היא הניחה שני צינורות ספוג מתחתי, אחד מתחת לעורף ואחד מתחת לברכיים (שלי). צפתי, עצמתי עיניים והיא הניחה את ידיה מתחת לגב שלי והובילה אותי על פני המים. בתוך המים הושמע ניגון מהמזרח הרחוק בעיבוד מערבי שגרם לי להרגיש עוד יותר צף. פתאום הרגשתי עוד זוג ידיים נשיות ולא, לא פתחתי עיניים. חיוך אינפנטילי התפשט ומשך את שולי פי. צפתי וצפתי, כמו שאני לא זוכר שצפתי מעולם. הידיים הקטנות תמכו בי ברכות וגרמו לי להבין שיש עוד תקווה. ומה אומר, הרגשתי נפלא. רציתי שהן יהיו אמא שלי, או לפחות יתחתנו איתי, אבל זה לא יצא.
באפלו סטייק האוס. מלון הילטון, אילת. טלפון: 08-6306687.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הילטון אילת. צילום: מתוך אתר המסעדה
|
|
|
 |
|
 |
|
יקירתי
|
|
|
 |
|
|
|
גוף ראשון או גוף שלישי? אני כבר שבוע משכתב את כתב היד שלי, ולא מצליח להחליט איך לכתוב את ספרי. אין לו עדיין שם (הכוונה כנראה לספרו "היום בו הוצגתי בפני הלקרדה", ספר שהתפרסם שנה מאוחר יותר ובו מעברים חדים בין כתיבה בגוף ראשון לשלישי עם מעברי זמן חדים; ד.ס.). כמובן שהרבה יותר נוח לי לכתוב בגוף ראשון, אבל במבט פשטני נדמה לי שזה יהיה "חשוף מדי". גוף שלישי, בטוח יותר ופחות "אישי". מה את אומרת, גוף נהדר שלי?
אמש כשהפקרת את עצם הזנב שלך לשפתי ושם, מרחוק, ליד הכר שמעתי קולות גניחה עצורים, שדמו לקולות סבל, חשבתי - כן, הראש שלי עובד כמו מטורף בכל מצב - אלה הרגעים בהם אני מקנא קנאה עזה בז'קוב ידידנו, שסיפר לי שהוא מתרגל מדיטציה יפנית, זן, עם מורה יווני דווקא, שאינו דומה כלל דמיון חיצוני ליפני אך דובר את שפתם ומכיר היטב את רזי המדיטציה. וכל התרגולים שלו מכוונים אך ורק למטרה אחת, "להיות כאן". לחוות את ההווה, זה אפילו לא הווה, זה "עכשיו". ללא כל "הפרעות קוגניטיביות" - איכשהוא הוא מצליח להניח לחשיבה ו"להיות בכאן המוחלט", אין לי מושג איך עושים את זה ואפילו אני לא יודע מה זה, אבל זה נשמע לי תמיד מצוין.
תארי לעצמך שהייתי כולי "כאן" - כשהפקרת את גבך החלק ללשוני. לא היה בעולם כלום באתו זמן. אני לא הייתי, את לא היית, גבך לא היה, לשוני היתה נעלמת ואפילו אנחותיך לא היו. אז מה כן היה? כלום - הכל. תארי לעצמך חוויה מינית-גבית-לשונית שנעלמת באובך הכלום. פעימות ליבי מתגברות ברגע זה, כשאני מדפיס על מכונת הכתיבה, שאני חושש שהוא, ליבי, לא יעמוד בזה - ניצלתי את ההזדמנות והחלפתי את הסרט במכונה כדי להירגע מעט. כל היקום לשון, כל היקום גב וכל היקום גניחה חייתית. היינו הופכים לשתי פלזמות רוטטות, בעצם אחת, פלזמה אחת רוטטת. רק אלוהים הטוב, יכול היה להבחין בנו.
אח"כ במטבח כשישבנו ולגמנו את הקפה שהכנת ונגעת בלחייך היפה עם קצות אצבעותיך ולחשת, כלאחר יד, "חם לי", ראיתי את השרטוט הגדול שהיה תלוי ב"כיתת הטבע" שבבית הספר התיכון. השרטוט היה של אברים פנימיים של גוף האדם. כל האברים היו מצויירים בצבעים עזים, חד משמעיים ובעיקר, נקיים. לב אדום, עורקים כחולים, כליות בז', קיבה חומה וכו'. הכל היה ברור מאד וחד מאד. כך תארתי לעצמי את פנים גופך, נקי מאד ומסודר מאד. רק אלוהים יודע עד כמה יפה את. חוץ ופנים.
כשנגעת בלחייך ולחשת לעצמך שחם לך, זיהיתי כמה טיפות זיעה שקופות על מצחך. הבנתי שאת מזיעה מים מינרלים, זכים.
שלך, ז'אק - ויותר מכך, יום יבוא ואכנס לגופך, למען האמת, אלבש את גופך על גופי כמו סרבל של מטפסי הרים. כל-כך טוב הוא האלוהים.
ז'אק פראנס (1930-), מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות, הדרך אל החופש". נוטרדאם-דו-מונד, אוגוסט, 1966 (בעיצומו של הוואקנס, על חוף האטלנטי).
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
