 |
/images/archive/gallery/212/524.jpg חפצים
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| סניף 'חפצים' בונקובר רץ שנה וחצי ומוכר עיצוב תחת השם הישראלי.ומה הלאה? לונדון וניו-יורק |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
יעל גרוס
30/11/2004 13:15 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני די הרבה שנים היתל איתמר גולן, פסנתרן צעיר ומחונן, במדינה שלמה. הוא סיפר בתוכנית אירוח בטלוויזיה, בפריים-טיים של ערב שבת, על חנות מסיכות קסומה, שמסתתרת לה אי-שם בסמטה קטנה בתל-אביב. אבל כולם סלחו לו על שבדה את עצם קיומה של החנות מנבכי דמיונו, כפי שנוהגים לסלוח לגאונים. החנות חפצים מזכירה את הסיפור הזה, אך לא בגלל שאינה קיימת. להפך, היא קיימת ועוד איך - וגם היא קסומה, נמצאת במקום קסום כמו שכונת נווה-צדק בתלאביב, וגם היא מטעה. מטעה מאוד. לכאורה-חנות.
למעשה - חברה ליבוא ולסיטונות של רהיטים וחפצי נוי. ואולי גם זו לא ההגדרה, אלא מוזיאון לחפצים מבוימים? לא. גם זה לא. ההגדרה המדויקת ביותר שניתן לחשוב עליה היא חדר תצוגה
ליצירות ארכיטקטוניות נקיות ומדויקות, שתאומה זהה קמה לה לפני כשנה וחצי בונקובר שבקנדה, ו-2 נוספות - בלונדון ובניו-יורק - בשלבי התהוות. "בחפצים לא עוסקים בפריט המקשט, אלא בפריט היומיומי, השימושי והרבשימושי", מנדבת יהודית בר, ההוגה, הבעלים והמנהלת, את ההגדרה שלה.
"את השידות שלנו אפשר למקם בפרוזדור, בחדר האמבטיה או בחדר הילדים. תכננתי סולם מבמבוק, שהפך ללהיט בקנדה, משום ששם הוא משמש דווקא לתליית מגבות באמבטיה". במילים אחרות, לא תמצאו שם גאדג' טס לשולחן המשרדי, או פריטים מעוטרים למזנון בסלון. הכל מבוצע לפי הטעם הנזירי-משהו של בר, שמלקטת רעיונות ומייצרת את הפריטים בעולם. מקום שהוא מוסד, זו אולי ההגדרה הנכונה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בזכות הקרן לעסקים קטנים
|
|
|
 |
|
|
|
ההתחלה של חפצים היתה מקרית כמעט, ויכולה לקבל את הכותרת: "ותודה לקרן לעסקים קטנים". בר , בעברה מרצה לסמיוטיקה ולספרות צרפתית באוניברסיטת חיפה וב אוניברסיטה העברית, יצאה לשנת שבתון, שבמסגרתה הפיקה את פסטיבל'ימי מוזיקה וטבע' בגליל, שם גם התגוררה. בעקבות הצלחת הפסטיבל ניסתה להקים כפר מוזיקה קבוע - ניסיון שנכשל. "היתה לי שנה קשה", מספרת בר, "אבל כנראה שהדברים קורים דווקא כשהם צריכים לקרות. לקחתי שנה לעצמי - שנה שבמהלכה הכרתי הרבה אנשים יוצרים, פתחתי בביתי גלריה והתחלתי למכור.
באותה תקופה הכרתי את רות דיין (ממקימות משכית - י.ג), שפתחה לי צוהר, באמצעות ידידים שלה מנצרת, לעולם העסקים במצרים. זה היה בשבילי גילוי גדול. זו היתה המדינה הערבית הראשונה שהגבול איתה נפתח, וזה ריגש אותי מאוד. כשהבנתי את אפשרויות הייצור שם, החלטנו בעלי עודד ואני לסגור את הגלריה ולפתוח חברה בתלאביב. במשך שנים מספר נסענו על הקו בין תל-אביב לגליל, ורק לאחר ש-2 הילדים הקטנים יותר סיימו תיכון, עברנו לדירה בנווה-צדק, שמשמשת אותנו במשך ימות השבוע".
בסופי שבוע חוזרים בני הזוג בר לביתם בגליל, שהוא, אגב, "חף מקשקושים", כדבריה , ובאופן מפתיע גם כמעט אינו מכיל חפצים מבית'חפצים', אם כי הקו העיצובי דומה. כאמור, לקרן לעסקים קטנים יש נקודת זכות ענקית בהיסטוריה העסקית של חפצים, שהתחילה עם הון עצמי של 7,000 שקלים בלבד. עיקרו של המימון הגיע מהקרן, בדמות הלוואה בסך 150 אלף שקל, והעסק גדל יחד עם המכירות. "החנות היתה ריקה כמעט בתחילה, כי קנינו פריטים חדשים רק מהרווחים", נזכרת בר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מחצלות מוויאטנם
|
|
|
|
|
|
|
כיום בר מוכרת לכ-50 חנויות ברחבי הארץ, ובנוסף לחברות קייטרינג, לאולמות אירועים, למלונות ולמסעדות. היבוא לחפצים נעשה ממקורות שונים: ממצרים, מהודו, מדרום איטליה, מחברון, מוייטנאם ומסין, כחלק מתפישת עולם הגורסת שלכל מקום יש התמחות משלו.
"גיליתי את הכותנה המצרית שצומחת באזור הנילוס ואת האיכויות שלה", אומרת בר, "יש לה רכות וכושר ספיגה שאין בשום חומר אחר. הבאתי ממצרים מגבות פיקה, אבל הן לא נמכרו, עד שמנהל חנויות בכיתן שהזמנתי בא לראות את המוצר. הוא הבין את האיכות, ואז זה כבר נכנס לשוק". ממצרים מייבאת בר גם בדי ריפוד, שמייצרת משפחה ממוצא סורי דווקא. בחברון היא מייצרת אגרטלים ומוצרי זכוכית בניפוח של אמנים מקומיים, ובמשך תקופה מסוימת ייצרה גם סבון בשכם. אבל מה שהיה פעם קל ונגיש - הופך בשנים האחרונות למסוכן.
"התאהבתי בקהיר, למרות שהיא עיר מטונפת וצפופה", מספרת בר, "אבל בשנתיים וחצי האחרונות הפסקתי להסתובב שם, אחרי שהיו איומים על מספר אנשי עסקים ישראלים. היום הכל נעשה באי-מייל ובפקס. לצערי, אני רק ממשיכה את הקיים ולא מייצרת מוצרים חדשים במצרים. זה המחיר של האזור שבו אנחנו חיים, כי לא שווה לי להסתכן". מצ' כיה מייבאת בר כיסאות, בדרום איטליה היא קונה כדים ( " כדים שנכונים לנוף", כהגדרתה ), מוייטנאם היא מביאה מחצלות, ויש לה נימוק: "בארץ כמו שלנו מחצלות הן נכונות כל-כך. החבל שמביאים מהודו הוא לא נעים, אבל מצאנו בוייטנאם יצרן, שהמגע של החבל שממנו עשויות המחצלות שלו הוא נעים".
הליקוט הזה של חפצים מהעולם מחייב נסיעות מרובות, ובר מודה שנמאס לה. "חזרתי מהודו, ובפעם הראשונה התקשרתי עם חברה מקומית לבקרת איכות, כדי שזו תבדוק עבורי את המוצרים. הגיעו מים עד נפש אצלי, מבחינת ההפסדים על משלוחים שמגיעים פגומים. עכשיו אני מחפשת בסין מישהו שיעשה עבורי אותו דבר". יש משהו מדוד ושקול מאוד בדמותה של בר. אולי זה הבגד מכותנה לבנה, שגם אותו היא מייצרת, אולי זה חיתוך הדיבור השקט, ואולי זו התפישה שהביאה מתחום הסמיוטיקה, שגורסת כי לכל דבר יש משמעות ותכלית ( " אני לא מתעסקת בקשקושים. לא במילים ולא בכלל", היא אומרת).
" אני משתדלת לזהות נישה חסרה בארץ", מסבירה בר, "ואז אנחנו אומרים באמצעות העיצוב שלנו, שאנחנו חיים לאורך הים התיכון ומשלבים אלמנטים נוסטלגיים, שיש בהם משהו אמיתי ולא גימיק שיווקי. למשל, יש דגם שולחן שמצאתי בספר ישן על ריהוט בסגנון פרובנס, ואנחנו חוזרים בכל פעם על הדגם הזה בשינויים קלים: פעם אני מוסיפה לו ידיות מקרמיקה, פעם אני צובעת אותו. השינויים הם כאילו מינוריים, אבל אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מול "איקאה"
|
|
|
|
|
|
|
נכון יותר להתייחס לדרך עבודתה של בר כמו לבימוי, ולא כמו לייצור. היא לוקחת רעיון עיצובי, מעבדת אותו על המחשב, ומשדכת בין החומר לבין היצרן, שמייצר את העיצוב שלה. זה תהליך שמזכיר קצת את מה שקורה בתחום האופנה היום, כשעיצוב הקולקציות נעשה בארץ, והתפירה, במרבית המקרים, במזרח הרחוק. כך, למשל, היא מייצרת את שטיחי הקילים האתניים. בשטיח שרכשה בטורקיה זיהתה מוטיב שמצא-חן בעיניה - מוטיב של עין, המקובל בשבט שנודד על גבול איראן-טורקיה - ולכן העסיקה ארכיטקט עם התמחות בקילים, כדי שיעצב באמצעות מחשב את מוטיב העין.
הייצור, מאידך גיסא, נעשה בסין. יהיו כאלה שיתייחסו להקפדה הזו שלה כפי שמתייחסים לאנין טעם, שמגרגר יין בפיו ומדבר על ניחוח פירות-יער וקמצוץ וניל. במילים בוטות יותר: יהיו כאלה שיתייחסו לסיפור שמאחורי כל פריט (סיפור שמתורגם לערך שקלי) בשם המפורש "פלצנות". וטענות אחרות יכולות להישמע גם על המחירים של חפצים, שאם לומר זאת בעדינות, נמצאים בקצה השני של הסקאלה לעומת מחירי איקאה.
"הכל שאלה של מקום הייצור", מתגוננת בר. "אנחנו מודעים למציאות שבה אנחנו חיים ב-3 השנים האחרונות. פעם ייצרנו קרמיקה רק באיטליה, אבל לאחרונה התחלנו לחפש פסי ייצור זולים יותר, ומצאנו אותם בסין ובוייטנאם. כמובן שזה סיפור מורכב יותר. אתה מעביר למפעל דגם, ושם מנסים לייצר אותו, אבל זה מצריך נסיונות רבים עד שמגיעים להתאמה בין יכולת הייצור לבין רמת הייצור הרצויה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קומקום תכלת
|
|
|
|
|
|
|
יש קומקום וספלון בצבע תכלת, ש'הפכתי את העולם' עד שהצלחתי לקבל אותם באיכות הרצויה ובמחיר הנכון. זו עבודה ממושכת הרבה יותר, מאשר מול יצרן מדרום איטליה, שבניסיון ראשון היה מצליח להגיע לאיכויות שאני מכתיבה". את הקהל שלה מחלקת בר ל"אלה שידם משגת ",כהגדרתה, ולצעירים שמגיעים לחנות וקונים בכל פעם פריטים קטנים. "הצעירים גורמים לי להתרגש בכל פעם מחדש", היא אומרת. "אני מרגישה שמגיעים אנשים שמתרגלים לקנות את הדברים שלי, וכשהם גדלים והיכולת הכלכלית שלהם גדלה, זה מחזיר את עצמו". ייתכן שקהל היעד הממוקד הזה הוא הסיבה לכך שחפצים לא פותחת - ולא מתכוונת לפתוח-סניף נוסף בארץ.
"באים אליי מירושלים, מהגליל, מאזור המרכז, מחיפה - והארץ נגמרת". ומנגד , מה שמתחיל עכשיו הוא הפעילות הבינלאומית. המחשבה לצאת לחו"ל עלתה כבר לפני 4 שנים, ולפני כשנה וחצי נפתחה Hafatzim בונקובר שבקנדה.
האותיות באנגלית, אך המשמעות עברית. לא חשבתם 'לאנגלז' את השם? מי שם מבין מה זה'חפצים'? בר : "התלבטנו, אבל ארכיטקט שעבדנו איתו בקנדה אמר לנו:'זה השם שלכם, ההיסטוריה שלכם, התוכן שלכם. למה לשנות?'. ובאמת , השם'חפצים' מדויק כל-כך, ומתחבאת בו גם המילה 'לחפוץ', ולכן השארנו אותו". הבחירה נפלה על קנדה כעל תחנה ראשונה בעקבותיו של הבן השני (מבין 4), גיא . גיא, בן 28, סיים באוסטרליה לימודים בתחום ניהול ופיננסים, ורצה לפתוח חנות בקנדה. אך הכניסה לשוק הקנדי לא היתה קלה. לקח לקנדים זמן להבין את מהות החנות, ולקח לחפצים זמן להבין מהם המוצרים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
