 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב תוהה אם הנטייה של הילד לרמאות לא מחסלת לו את החיים החברתיים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
24/11/2004 12:04 |
|
|
|
|
|
|
|
"חמודי, איך היה בבית הספר?". שאלה טיפשית, אגב. יש ימים שבהם לא צריך לשאול כלום. מספיק לראות את המבט שלו כשהוא יורד מההסעה. "ליב הים אלואן. הי וויל קאם דאון אין פייב מיניטס", מייעץ יקירי בדיבורית. "באט הי איז אולמוסט קראינג", אני דוחפת להיתר לפתוח בחקירה. "תעשי מה שאת רוצה", מתייאש האבא. "אבל קחי בחשבון שזו טעות".
"הכל בסדר, מתוק?", אני מתחילה בטוב. "לא", הילד די נחרץ יחסית לגיל שש. "אבל אני לא רוצה לספר". אני מריצה בראש זוועות רגילות, ומנפה באלימינציה את אלה שאפשר: מכות זה לא, כי אין עליו שריטה. אני מציצה בילקוט ומבטלת גם את "לא הספקתי לאכול", "שכחתי את הספר בכיתה", ו"לא יודע לאן נעלמה המחברת חשבון". "אין ברירה", אני מתעקשת. "אתה חייב לספר". "זה עידו", הילד נשבר בקלות מפתיעה. "הוא לא רצה לשחק איתי בהפסקה". "אז מה?", אני לא יורדת לעומקה של הדרמה. "הוא אמר שהוא לא רוצה להיות חבר שלי יותר".
איך שאני מכירה את הרגע הזה, שבו כללי הברזל שלי בנוגע לגידול הילדים נמסים ועפים ברוח. "אסור להתערב בריבים של הילדים", זה חוק מעולה, אם תשאלו אותי. זאת אומרת, אם תשאלו אותי בפעם אחרת. כי עכשיו, ממש דחוף לי להתערב.
עשר דקות אחר כך, בנחמדות שיא ששמורה למקרי חירום, אני משדלת את אמא של עידו לבטל לו את שיעור הפסנתר "כי הולך להיות ממש כיף", וכדי לסגור דרכי מילוט, גם מתנדבת לקחת ולהחזיר. "אני חייבת להבין מה קורה שם", אני מסבירה ליקירי המופתע, ודוהרת עם הילד למכונית. שני ק"מ קדימה כולל עידו במושב האחורי אני מודיעה: "נוסעים לקניון!". "יש" צועק הילד שלי. "יש כסף למתקנים?", מתעניין עידו. "יש הכל", אני מרגיעה, ומאותו רגע גוזרת על עצמי שתיקה. אחרי הכל, בשביל זה באנו: לרגל.
השעה הראשונה עוברת חלק. הילדים שוחים בבריכת הכדורים ונראים מרוצים באופן כללי. בשעה השנייה הם מבקשים כסף למתקנים. בשעה השלישית הם רוצים אוכל. אני חוזרת אליהם עם ארוחת ילדים מה"ברגר קינג". זה נראה תמים, עד שהילד שלי מנופף בהפתעה שלו וצורח "ראשון בבייבלייד!". גם לעידו יש מה לומר. "מלחמה!", הוא צועק. אני נדרכת. ברור שהתשובה מסתתרת כאן. שני הילדים מתנפלים על ההפתעות - סביבונים טיפשיים על קפיץ. "מתחילים מלחמה!", צועק שלי, ושניהם לוחצים, רק שהסביבון של הבן שלי קורס ראשון. "אחת אפס! ", צורח עידו.
"מלחמה!", צועק הילד שלי, ושוב חוזר העניין על עצמו בשינוי אחד. רגע לפני שהסביבון שלו מתעלף, הוא עוצר ומודיע "תור פסול!". עידו שותק, והריטואל חוזר על עצמו בקצב אש. הסביבונים קופצים ונעצרים באחת משתי אופציות: מוות טבעי, כשהילד שלי מוביל. מוות יזום - כשעידו בספק לנצח.
"תשמע", אני מתקשרת ליקירי. "הילד מרמה חופשי". "כל הילדים מרמים", קובע האבא. "אל תתערבי". "אולי בגלל זה הם רבו?", אני מנסה. האבא מתרגש פחות: "הם רבים עכשיו?".
האמת? לא. הילד שלי מרמה, והשני שותק, ושניהם נראים מרוצים. כשהתוצאה היא 1:8 לטובת הילד, אני חותכת. "הביתה", אני מודיעה.
"היה מה זה כיף! ", מאושר הילד שלי. "יופי", אני מעודדת. "וזה אומר שאין טעם לריב יותר, נכון?". "נכון", אומר הילד. "ושאתם יודעים לשחק יפה, נכון?", אני ממשיכה. "נכון", אומר שוב הילד שלי. "לא נכון", אומר עידו. "מה קרה?", נופל לי הלב. "הוא חושב שאני לא רואה", מצביע עידו על הילד שלי. "אבל בכל פעם שאני עומד לנצח, אז הוא פוסל אותי".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
