 |
לפעמים קשה להשתחרר מההרגשה שכמעט כל המסעדות בארץ הן בסופו של דבר אותה מסעדה בכתובת אחרת. מבין אלה, "טיאן", המסעדה החביבה והרגועה שבביתן אהרון, שוכנת באחת הכתובות היותר נאות. ויש לה עוד יתרון: תולדותיה מסבירות, ולו במשהו, למה המסעדות שלנו הפכו פתאום לרשת עם סניפים. טיאן נפתחה לפני חודשים ספורים כמסעדה עם כוונות. כוונות, בעולם המסעדות שלנו, מתבטאות כמעט תמיד באותו דבר: בתפריט יש שרימפס. רק אלוהים יודע איך זכה השרץ ההולך בקטנות הזה למעמדו הנאצל, אבל אם תשתמשו בזה כסימן לא תטעו: מסעדות שמגישות שרימפס מרשות לעצמן לגבות בערך 15 אחוז יותר. טיאן לא היתה אחת מאלה. להפך,היא דווקא השתדלה לתמחר בהיגיון (היא עדיין עושה את זה) ולהפוך את פירות הים אטרקטיביים. אלא שלבעלים התברר שמטבח שקצים ורמשים הוא מטבח שאולי עובד בתל אביב, אבל מחוץ לכרך הגדול מעדיפים להשתמש בגמבארי ובזבידה כאוכל לדגים (כלומר, כפיתיון) ולא כאוכל לאנשים. בטיאן עשו חושבים והחליטו לפני כחודשיים לפשט את התפריט ולהעמיד אותו (כן, כולם יודעים) על סלמון, סטייק פילה, דניס במשהו עם רוטב משהו, קצת פסטה וסלטי ענק. או במונחים המקומיים: להפוך את התפריט ליותר רגוע. כנראה שהשרימפס מהגלגול הקודם היו היפר אקטיביים. הרוגע לא תפס: לפני שבועות אחדים הבעלות על המסעדה התחלפה, ושוב יש תפריט חדש, פשוט ורגוע אף מקודמו. עכשיו (שוב) נותנים בטיאן את מה שכולם נותנים, אם כי חובה לציין,
בכתובת מוצלחת במיוחד. טיאן שוכנת בבית הגדול, בית שנבנה על גבעה סמוכה לביתן אהרון ושהפך ברבות השנים מבית בודד לקומפלקס שלם שמארח חוגי ניו אייג' לעדותיהם. כל ילד שגדל בשרון זוכר את הבית והגבעה בגלגולם הקודם: הבית היה גן עדן מסתורי ואפלולי, והגבעה שסבבה אותו פרחה בחורף בצבע הלבן של האירוס הארצישראלי המצטנע, בסגול שאין מושלו של האירוס המצוי (אירוס אחר הצהריים, כפי שקראו לו אז), באדום-כתום של הנוריות, בעמודים הלבנים-ורודים האלגנטיים של העיריות, ובחורפים מסוימים, אם חיפשת טוב, יכולת למצוא על הגבעה גם דבורניות (מין של סחלב) שזקפו בגאווה את קומתן הפעוטה. היום, את מקום האירוסים היפים והסחלבים העדינים תופסים בריסטולים עם צבעי גואש שמבטיחים ללמד ציור כחוויה, רייקי כהוויה וגישור כמרחביה. בדיוק במקום שבו פרחו הצבעונים נמצא היום מגרש החניה ועל הדבורניות פיזרו חלוקי אבן דקורטיביים. קשה שלא לחשוב שעם כל הרגישות המחוברת של הניו אייג', יש לא מעט אגוצנטריות מנותקת באופנה הזו, שאין לה שום בעיה לרמוס אירוס קטנטן כדי למצוא את עצמה. אבל כל אלה, כמובן, הם לא בעיה של הבית הגדול: הוא היה שם קודם (הרבה קודם) והוא שופץ להפליא. נעים ומרווח לשבת בו (העיצוב הפנימי לא השתנה במהלך הגלגולים של המסעדה), והדבר היחיד שמפריע הוא המחשבה שקצת חבל שילדי השרון של היום יגדלו עם קורס לפרחי באך במקום עם שבת של פרחי בר. מילא, לפחות שיאכלו משהו.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
|
הבית הגדול בשרון. צילום: גרי אברמוביץ'
|
|
 |
 |
 |
 |
|
מנה אחרונה לא מתוקה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
בגלגול הראשון של המסעדה מנה ראשונה אופיינית היתה שרימפס, בגלגול השני זו היתה מנה מוצלחת של סלמון בבישול אטלנטי, עכשיו מקבלים אנטיפסטי. המנה יפה, עשויה היטב, וכוללת כמה הפתעות כמו ארטישוק ירושלמי וסלט חצילים מצוין. היא מגיעה עם לחם סביר ושלושה מטבלים לגמרי לא רעים. וכן, כמובן, הלחם והמטבלים מגיעים על פלטת עץ, בדיוק כמו בכל שאר הסניפים. בגלגול הקודם של המסעדה (נזכירכם, רק לפני שלושה שבועות) המנה העיקרית המוצלחת היתה סטייק פילה. עכשיו (מפשטים, לא?) זו מנת אנטרקוט. יש גם פרגיות, וכמובן, קבב טלה. קבב הטלה מגיע דווקא כהמבורגר טלה, כלומר כארבע קציצות קטנות ושטוחות שעליהן רוטב אדמדם (שלא מוסיף ולא גורע וכדאי אולי לשקול לוותר עליו) ועם פירה בטטות. פירה בטטות זה נחמד, אבל אחרי מנת אנטיפסטי שכבר כללה שלושה סוגי ירקות מתוקים (דלעת, בטטה וסלק) העסק מתחיל להיות טיפה חדגוני. המנות האחרונות יוצרות את הרושם שעכשיו פישטו את התפריט בטיאן עד לדרגת בתי קפה: יש עוגת מוס ויש עוגת שוקולד ויש עוד עוגה, ועוד אחת. ניסינו עוגה שהמלצרית (המקסימה עד מאוד) כינתה פעם בשם סופלה ופעם בשם פאדג', ובהחלט יכול להיות שבבחרותה העוגה אכן היתה משהו מכל אלה, אבל כשהיא הגיעה מחוממת לשולחן היא היתה סתם עוגת שוקולד יבשה. קצת מוזר: יצא שמכל המנות, דווקא המנה האחרונה היתה המנה הכי פחות מתוקה. ובכל זאת, זו רק ההתחלה. המקום יפה, הרצון טוב, ואם תוך שבועיים לא ישתנו שם שוב הבעלים, טיאן בהחלט יכולה להיות מקום סימפטי לעצור בו כשאתם ממילא נמצאים על כביש החוף. טיאן, הבית הגדול, על יד ביתן אהרון. טל' 09-8666636 |  |  |  |  | |
|