 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב לא מאמינה בלעזור לילדיה עם שעורי הבית. לפחות עד שהיא חוטפת את הקוקייה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
10/11/2004 10:09 |
|
|
|
|
|
|
|
אמא של ע' מהכיתה מתקשרת בדיוק כשנדמה שזה הולך להיות אחר צהריים מצוין. הילדה מול הטלוויזיה, הילד מול הגיים-בוי, אני כבר מזמן עברתי למחלצות הבית שלי, ויקירי - אם הוא לא נכנס באיזו מכונית - גם יהיה בבית בתוך חמש דקות. רק שאז אמא של ע' מתקשרת, מזמינה את הבן שלי למחר ועל הדרך גם מגניבה שאלה.
"תגידי", היא אומרת. "מצאתם דברים באות ל'?". טוב , ברור שיש רק תשובה אחת לשאלה מהסוג הזה, ולכן אני פשוט לא עונה. אבל אמא של ע' ממשיכה. "את יודעת, כן? דברים באות ל'. עם קמץ. צריך להביא לכיתה, הם לומדים את זה עכשיו". "תשמעי", אני לוקחת אוויר ויודעת שבזה הרגע חיסלתי את סיכויי להיבחר לוועד ההורים עד שנת 2009, "אני לא מאמינה בלהתערב בשיעורי הבית שלהם". "אני חושבת שאת מזה טועה", מחנכת אותי אמא של ע'. "אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם המורה היתה מבקשת מהבן שלי לקרוא שיעורים והמחברת שלו היתה ריקה".
גם אני לא רוצה לחשוב מחשבות כאלה, אבל מרגע שהסתיימה השיחה עם אמא של ע', זה כמובן הדבר היחיד שאני חושבת עליו. אני מנסה להיזכר בסיטואציה דומה מעברי כתלמידה, רק ששוב ושוב צף מולי הקוקו של חיותה שטרנברג, ששיעורי הבית המצוינים שלה סללו את דרכי לתעודת הבגרות. אבל להעתיק בכיתה א'? "תגיד", אני מתיישבת ליד הילד. "העתקת פעם שיעורים?". הילד מניח את הגיים-בוי, מופתע. "העתקתי שיעורים?", הוא חוזר. "מה זאת אומרת, העתקתי?". או-קיי. אז הוא לא. מצד שני, הוא גם אף פעם לא מכין אותם בבית, ככה שנשארת האופציה של אמא של ע'. "וקורה שהמורה שואלת אותך אם הכנת שיעורים והמחברת שלך ריקה?", אני מהססת. "אמא, אפשר לחזור לגיים-בוי?".
אפשר. אבל לא עכשיו. ולא בבית ספרנו. "תשמע", אני עולה אוקטבה. "אין דבר כזה לא להכין שיעורים, אתה שומע? שיעורים זה מאוד חשוב". "למה?", אה , שאלה טובה. "כי צריך לתרגל את מה שלמדתם בכיתה! ". "למה?", עכשיו הוא כבר נשמע כמו הילד הנודניק מהפרסומת של ה"כללית". "כדי שתבין יותר טוב", עונה במקומי הזאב הרע. אבל כיפה אדומה לא מתייאשת. "אני לא חושב שאני צריך. אני מבין כבר בכיתה". "אבל אתה לא יכול להיות שונה מכולם", משתולל לי פתאום שד. "וחוץ מזה, מה הסיפור הזה עם הדברים בל'?".
"המורה אמרה להביא דברים באות ל' לכיתה. אבל אמא, באמת לא צריך. אני כבר יודע ל'". זה לא עוזר לו, כמובן, והשעה הקרובה מוקדשת לאיסוף חפצי ל'. תוך 45 דקות כבר יש לנו שקית זבל גדולה עם עגלה לבובה, סלסלה, מלמלה מאיזו כרית, קלף ואפילו פסל קטן של גונדולה. "מחר אתה הולך עם כל זה לכיתה", אני קובעת, ומשליכה לתוך השקית באבירות גם את הסוללה של הטלפון הנייד שלי. "מחר אני בחופש, אז אני לא צריכה את זה", אני מסבירה.
הרוח יוצאת לי מהמפרשים רק למחרת, כשאני אוספת את הילד מההסעה. "איך היה?", אני לא מתאפקת. "מה המורה אמרה על כל הדברים שהבאת באות ל'?". "כלום". "כלום?", ההפתעה מתחלפת תוך רגע בדאגה. "וחוץ מזה, תגיד לי, איפה כל הדברים האלה בכלל? אני צריכה את הסוללה של הסלולרי". "אה, אמא, אסור להחזיר אותם", מחייך אליי הילד חיוך קטן ונקמני. "לא אמרתי לך שכל הדברים נשארים בכיתה עד שאנחנו גומרים את כל האותיות".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
