 |
|
|
|
|
מדברים על זה |
|
|
|
|
הבלשנית דבורה טאנן טוענת כי התקשורת הלקויה בין המינים היא תוצאה של דיבור שונה |
|
|
|
|
|
|
|
|
אישה שעברה ניתוח להוצאת גידול מן השד מסתכלת בראי ואינה מרוצה ממה שהיא רואה. כשהיא משתפת במצוקתה את חברותיה, היא זוכה לתגובות כמו: "אני יודעת, זה נורא מתסכל", או "גם אני, אחרי הניתוח שעברתי, נורא התבאסתי", ועוד ביטויי הזדהות מסוג זה. כשהיא פונה לבעלה לתמיכה, לעומת זאת, היא זוכה לתגובה קצת פחות אוהדת: "אז תעשי ניתוח שיקום", הוא אומר בנונשלנטיות, משוכנע שבזה הרגע שלף עבורה את הפתרון האולטימטיבי לבעייתה. היא, מצידה, זועמת על גילוי כה נרעש של חוסר אמפתיות.
"אתה לא מרוצה מאיך שאני נראית! ", היא צווחת. "אתה שולח אותי לעבור עוד פרוצדורה רפואית כואבת! למה אתה לא יכול לעודד אותי, כמו כולם? ". " אבל למה? ", שואל הגבר המופתע. "הרי הצעתי לך פתרון ". את הדוגמה הזו, יחד עם עשרות אחרות, מביאה ד"ר דבורה טאנן, בלשנית מאוניברסיטת ג' ורג'טאון שבארצות הברית, בספרה:You Just Don ' t Understand, שפורסם בעברית תחת השם "קצר משפחתי" בהוצאת "מטר". הספר הוא חלק מסדרת ספרים שכיכבה במשך שבועות ארוכים ברשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", אשר מנסה לחקור את הבדלי הדיבור בין גברים לנשים כמקור לקשיים בתקשורת בבית ובעבודה. כן, כאילו רשימת ההבדלים בין שני המינים אינה ארוכה דיה, כעת מסתבר שגם באופן הדיבור שלנו, אנחנו שונים לגמרי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
חומות של שתיקה
|
|
 |
|
|
בראש טענותיה מדגישה ד"ר טאנן שאין סגנון דיבור אחד שהוא טוב מן השני, אלא ששני הסגנונות פשוט אינם מותאמים. בדוגמה שמובאת לעיל, האישה חיפשה תמיכה, בעוד שהבעל הציע פתרון. מפרספקטיבה של מחפשי תמיכה, הפתרון הוא פוגע. מנקודת מבט של מציעי הפתרונות, לעומת זאת, מדובר בתגובה רלוונטית ביותר. ואכן, אחד מההבדלים המרכזיים בסגנונות התקשורת של נשים וגברים הוא שנשים מנהלות תקשורת כדי להשיג תמיכה. כשהן משתפות אחרים בבעיות שלהן, הן מצפות לקבל מסר של הזדהות וקירבה. ואילו הגברים, לפי טענתה של ד"ר טאנן, סבורים שבעצם נתינת הפתרון, הם מוצגים כ"כל יודעים" ו"בעלי פתרונות"-מעמד שגברים מאוד נהנים להיות בו.
זו גם הסיבה לכך, שבענייני הצרות שלהם, הם אינם נענים בחיוב לגילויי אמפתיה מבנות זוגם, כמו "אני יודעת, זה כואב". משום שביטויי שותפות מסוג זה שמים לא רק את אומרם, אלא גם את שומעם בעמדת חולשה ונחיתות, ולא לצורך הזה הם פותחים בשיחה, אלא דווקא מתוך הצורך ההפוך. אותה התיאוריה יכולה להסביר גם מדוע הגברים אינם רוצים לבקש הוראות הגעה למקום כלשהו.
שאלה כזו מציבה אותם מיד בעמדת הנבער, בעוד שאת מספק התשובות, היא ממקמת בפוזיציה הגבוהה של בעל הידע. הם פשוט לא יכולים לשאת את המצב הזה. גם את המשפט הנפוץ "תניח את העיתון ותתחיל לדבר איתי" משייכת ד"ר טאנן לתחום צורות השיח הטיפוסיות בין גברים ונשים, אפילו אם חשבתן שזה קורה רק בבית הפרטי שלכן. במילים אחרות, התיאוריה שלה מסבירה לא רק את מקרי התקשורת הלקויה בין נשים לבני זוגם, אלא גם את הלקות הכללית יותר, של היעדר תקשורת. לטענתה של ד"ר טאנן, גברים מרבים לדבר בישיבות עבודה, בהרצאות ובפורומים ציבוריים - הקשרים שבהם הם מסוגלים להפגין ידע וכישורים, ויכולים לנסות להשיג את מה שהם רואים כמטרה המרכזית של הדיבור-אמצעי למשא ומתן ולהשגת סטטוס חברתי.
בבית, לעומת זאת, הם אינם מרגישים צורך גדול לבסס את המעמד שלהם, ולכן השיחה נחשבת עבורם למיותרת. בנוסף על כך, גברים סבורים שבשיחה הם אמורים להעביר זה לזה אינפורמציה, וכשאין להם אינפורמציה מרעישה לתרום, הם מעדיפים לשתוק. הנשים, לעומתם, רואות את השיחה כאמצעי אינטראקציה. הן משתפות את בן שיחן בכל מה שעובר להן בראש, כיוון שהן חושבות שזה יכול להשיג קירבה ואינטימיות. כשהן מנסות לגרור גם אותו לשיחה ונתקלות בחומה של שתיקה, הן חושבות שהוא לא אוהב אותן יותר, או שהוא מסתיר מהן משהו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש לי שאלה
|
|
|
|
|
להבדלים האלה בסגנונות השיח יש השלכות לא רק בתוך המשפחה, אלא גם במקומות העבודה. לשם כך מקדישה ד"ר טאנן את ספרה: Talking from 9 to 5 ( מדברים מתשע עד חמש, בתרגום חופשי). לטענתה , גברים יעדיפו לא לשאול שאלות את הממונים עליהם במקום העבודה משום שכאמור, המעמד יציג אותם כבורים. במקום, הם יתורו אחר תשובות במקורות מידע אחרים, כמו ספרים או אינטרנט. נשים הן בדיוק להפך.
לא תהיה להן כל בעיה להציג כמה שיותר שאלות, ורובן לא יהיו מודעות לכך שהדבר מציג אותן באור שלילי, במיוחד בהשוואה לקולגות הגבריות שלהן, שאינם שואלים שאלות. כשתגיע הזדמנות לקידום כלשהו, או למתן הערכה, הבוס יעדיף לבחור בגברים, שמיעטו בשאלת שאלות, ועלול אף לספק הערכה שלילית לנשים, בתואנה שהן לא שלטו בחומר.
בספרה מספקת ד"ר טאנן דוגמה על אודות מתמחה לרפואה, שנמנע מלשאול את המומחים שאלות והעדיף להמר על התשובה, אפילו במקרה שדרש טיפול חירום בחולה אנוש, ובלבד לא לחשוף בפני הממונים עליו את בורותו. כמו גברים אחרים, הוא היה רגיש לכך שהצגת שאלה כלשהי, תבהיר את העובדה שאין ברשותו את הידע, והוא העדיף לשמור את השימוש בדיבור דווקא למקרים שבהם הוא יכול להפגין את ההפך. חברותיו לסטטוסקופ, לעומת זאת, נטו להציג שאלות רבות. עוד דבר שנשים מרבות לעשות יותר מגברים, הוא לומר "תודה" ו"סליחה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גברים משיגים העלאה יותר מנשים
|
|
|
|
|
נשים נוטות להתנצל גם במקרים שבהם אין להן שום אחריות על מה שהשתבש. כך למשל, מנכ"לית שעובד מבקש לדבר איתה בזמן לא מתאים, תיטה לומר "סליחה, אני לא פנויה עכשיו", או לחלופין להגיד לעובד שלה "תודה" על כך שביצע שירות כלשהו עבורה. נשים עושות זאת כחלק מרצון להחליק את סיום השיחה, ולתת לבן שיחן תחושה נעימה. הבעיה היא שלא תמיד יגיב אליהן בן שיחן, בעיקר אם הוא גבר, באופן סימטרי, וכשזה לא יקרה, ההתנצלות או ההודיה תגרום להן להתמקם מיד בעמדת נחיתות. כלומר, אם בן השיח של הבוסית יענה ב"לא, אני מבקש(ת) סליחה שבאתי בזמן לא מתאים", יושב האיזון על כנו, אבל אם לחלופין הוא יענה לה: "זה בסדר, לא נורא", מיד הוא יקבל עמדת עליונות עליה. הנזק שעלול להיגרם מחוסר התאמה בין סגנונות השיח ניכר באופן בולט בשיחות לדרישות העלאה במשכורת.
נשים, המאומנות בלהצניע את הביטחון שלהן בכישרונן ובחוסר התרברבות כדי לא לגרום לבן שיחן להרגיש אי נעימות, מוצאות את עצמן כשירות פחות כשהן באות לדרוש העלאה. זאת בהשוואה לגברים, המיומנים בנקיטת עמדה אגרסיבית בזמן משא ומתן. פעמים רבות, הטיעונים היחידים שנשים מצליחות לגייס, בהיותן מנוטרלות מ"אני יודעת כמה אני שווה" ו"אני עושה עבודה יעילה ואיכותית", הם : "אני יודעת שההוא מרוויח יותר ממני". בהקשר הזה מצטטת ד"ר טאנן מחקר מאלף, שבו נתנו לגברים ולנשים לשחק משחק תפקידים של בוס/ית ועובד/ת בסצינה של דרישה להעלאת שכר.
הממצאים של המחקר היו חד משמעיים ומדכדכים: גברים נוטים להשיג העלאה יותר מנשים, ובוסיות נוטות יותר לתת העלאה מגברים. ד"ר טאנן מדגישה שבין שני סגנונות הדיבור, הנשי והגברי, אין אחד שהוא מועדף, אבל במשחק המתנהל בעולם העבודה, שבו כולם מצויים תחת ביקורת ובחינה-הנשים מוצאות את עצמן לא אחת בעמדת נחיתות מול הגברים. האילוסטרציה הטובה ביותר שד"ר טאנן מוצאת לכך, היא במקרה של דונה וויליאמס, אוטיסטית מאוסטרליה שבזכות יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, הצליחה ללמד את עצמה לחקות התנהגות חברתית וכך להשתלב בחברה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זוכות בתואר ביץ'
|
|
|
|
|
אז למה זה קורה? מדוע נשים מרבות להתנצל, להודות בטעויות, ולשאוף להשתמש בשיחה כדי להתקרב ולא כדי להשיג כוח? ד"ר טאנן פורשת בספריה מספר מחקרים שמראים, שלפחות חלק מן ההתנהגויות האלה מקורן בחינוך. לאורך כל ילדותן, טוענת ד"ר טאנן, הנשים לומדות שכאישה את עשויה לשלם מחיר גבוה אם תכירי בערכך. ובאמת, חישבו לרגע איך הייתם מתארים בת המנסה להנהיג ולחלק הוראות לחברותיה? "Bossy" באנגלית , או "קלפטה" בעברית.
בעוד שאין תואר גינוי מקביל לבן, שכן בחור המחלק פקודות ייקרא בפשטות "מנהיג". לכן , כדי לא לזכות בכינוי הגנאי, לומדות הבנות לנסח את רעיונותיהן כהצעות ולא כפקודות, ולנמק אותן כטובות לכלל. מובן שהבנות מצטיינות בזה, ואחר כך הן יודעות לפשר בעדינות וברוך בין ילדיהן; אלא שבמקום העבודה, כאמור, זה לא ממש תורם להן. כשהבנות גדלות והופכות לנשים, מאגר כינויי הגנאי עבורן מתחלף, אבל לא מידלדל, וכשהן מעיזות להתנהג בצורה אגרסיבית/אסרטיבית, הן זוכות בתואר "ביץ'/מכשפה".
גם את הנטייה הנשית הפחות טהורה, לרכל ולספר סודות, רוכשות הנשים כבר בילדותן. בנים, טוענת ד"ר טאנן, משחקים בקבוצות גדולות בעלות היררכיה ברורה. לבנות, לעומת זאת, יש מספר קטן של חברות טובות. הפופולריות שלהן נקבעת לפי מספר החברות הטובות ומעמדן.
איך הן הופכות לחברות טובות? הן מספרות האחת לשנייה סודות. כך גם בבגרות - עדיף שלא תיתפסי בלי סוד, אם את רוצה לרכוש לך חברות. אבל בנות הן גם אלה שלעיתים מרכלות וחושפות את סודות חברותיהן. מדוע? אולי מפני שהפופולריות שלהן עולה כשהן מוכיחות שיש להן חברות המספרות להן סודות כל כך אינטימיים. המחקרים המוכיחים שהבדלי השיחה בין נשים לגברים נרכשים כבר בילדות, לא נועדו להמעיט בערך ההבדלים, או להראות שצריך היה ללמד את הבנים/בנות אחרת.
ד"ר טאנן לפחות אינה חושבת שהפתרון הוא בלמנוע מן הנשים לשאול שאלות, ולגרום להן להתחיל להרצות בעת שיחה; או לחלופין, שצריך היה ללמד את הגברים להמתיק סוד, או להחליף אנחות של "אני יודע על מה אתה מדבר, גם לי קרה אותו דבר".
ד "ר טאנן אינה ממליצה שכל מין ינסה לאמץ לעצמו את הדיאלקט של המין האחר. איזה שימוש, אם כן, ניתן לעשות באינפורמציה שהיא מגלה לנו? גם בסוציולינגוויסטיקה, כמו בפסיכולוגיה, המודעות היא חצי הדרך לפתרון. מודעות לאופן שבו בני המין השני יכולים לפרש אותך, בין אם אתה גבר האומר לאשתו: "לא היה כלום מעניין בעבודה" ומודע לכך שהיא יכולה להיעלב מזה, ובין אם את סטודנטית האומרת למרצה: "סליחה, לא הבנתי כלום" ומודעת לכך שהציון שלך עלול להינזק מכך. מודעות של שני הצדדים יכולה לסייע בהבנת הפרשנות שניתנת לדברי כל אחד מאיתנו, ובהימנעות מפרשנות אישית, או מהטחת האשמות והטלת דופי במערכת היחסים.
את ספרה:That ' s not what I meant פותחת ד"ר טאנן בציטוט של סטודנטית שלה, שניגשה אליה בסוף הקורס ואמרה: "הקורס שלך הציל את הנישואים שלי." ואם היא אכן נשואה באושר ועושר, נראה שבאמת יש בכוחה של הסוציולינגוויסטיקה לעזור לנו לשפר את הזוגיות, או כל ÷ חלק אחר מהחיים. e r e l a t h r @ h o t m a i l . c o m
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
