 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב מנסה להיות ספונטנית, וגומרת עם פיילה גדולה של זכרונות מדמיעים |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב ,
27/10/2004 11:04 |
|
|
|
|
|
|
|
בצהריים, רגע לפני שאני מסיימת להוציא את החשבונית האחרונה לחודש, מתקשרת אליי ג'. זה לא קורה הרבה, שהחברה הכי טובה שלי מתקשרת אליי באמצע היום. בדרך כלל אנחנו מחכות לערב, וככה, בין החביתה-סלט לטקסי השינה של הילדים, אנחנו גונבות שיחה. אבל עכשיו כמעט שתיים בצהריים, וג' על הקו.
"תבואי איתי", היא ניגשת ישר לעניין. "טוב", אני עונה. ג' קצת מאוכזבת. היא ציפתה לשאלת "לאיפה?", אבל היא מתעשתת מהר. "שלושה ימים, אילת, מלון. רק את ואני, בלי הילדים, בלי אף אחד. שתינו, נו". " כמה זה עולה?", אני חוקרת. "זה לא עולה. זה מהעבודה". "ולמה לא שניכם, התגרשתם?". "הוא לא אוהב את אילת. נו, את באה?".
אני באה. בטח שאני באה. אבל קודם אני מכבה את המחשב, נשענת אחורה וחושבת איך להתקשר הביתה ולהסביר שזה לגמרי מה שאני צריכה עכשיו, ומה שקצת יותר מסובך - איך לשכנע את יקירי שוויקאנד ארוך עם ילד בן שש וילדה בת שנה וחצי זה לגמרי מה שהוא זקוק לו כרגע. "תבואי", ממשיכה ג'. "את זוכרת איך היה לנו כיף אז".
אני זוכרת. זה היה לפני 12 שנה בערך, קצת אחרי שסיימנו את הצבא. לא ששירות בקריה (ג') או בשלישות (אני) היתה קרביות גדולה, ובכל זאת - אחרי שנתיים של תיוקים (ג') וקישוט המשרד (אני) ידענו שאנחנו חייבות חופש. לא משהו ארוך, לא משהו קיצוני. סתם משהו עם אוויר אחר ונוף אחר ושפה אחרת ובלי לימודים ובלי עבודה. אז נחתנו באמסטרדם. יש לנו הרבה תמונות מהטיול ההוא. ג' מחייכת שם חיוכים ענקיים מלאי שיניים, כנראה כי אין לה עוד מושג כמה היא תצעק בלידה. אני מחייכת קצת פחות, כי בדיוק הסתפרתי קצוץ וצבעתי לג'ינג'י. שתינו לובשות סוודרים גדולים, והעיניים שלנו פקוחות, פשוט כי השמש בהולנד מאפשרת מותרות מהסוג הזה.
לא היו דרמות גדולות בטיול הזה, למעט אחת בינונית שעלולה גם היום לגרום לשלילת רישיון העבודה של ג'. אבל היה שם לילה אחד, שהיה שווה את כל הטיול. קצת שתויות, קצת לא משנה מה, נשכבנו שתינו על המיטה הענקית במלון הפשפשים הכעור שהמליצו לנו עליו בארץ. מבוהלות מהחושך, נטרפות מדנדוני הכנסייה, פוחדות מהצרחות שבכיכר הסמוכה ולא מפסיקות לדבר לרגע. מדברות ומדברות ומתגלגלות מצחוק ובוכות פתאום והולכות לעשות פיפי ופוחדות להוריד את המים בגלל הרעש, וחוזרות למיטה ועוד מדברות, ושותות משהו, ומספרות דברים שלא הזכרנו יותר אף פעם אחרי הלילה ההוא, ושוב פיפי, ושוב אין אומץ להוריד את המים, ושוב צוחקות ואז שותקות. לגמרי. באיזו אינטימיות מקסימה ומוזרה. ורק בסוף, כשבחוץ כבר אור מלא והדנדונים המטורפים של הכנסייה נבלעו בהמולה הרגילה של העיר, נרדמנו ליום שלם.
"אפשר לטוס ב-500 שקל ואפשר לנסוע", זה הטלפון וזו שוב ג', והיא מתחילה כרגיל מהאמצע. "לנסוע?". " כן", היא צוחקת. "כמו תלמה ולואיז". "אבל לתלמה וללואיז לא היו ילדים. הן באמת יכלו לברוח". "התכוונתי לנסיעה", נושפת לי ג'. "היה משהו משחרר בנסיעה שלהן". היא צודקת, החברה שלי, ואני נאנחת רק כדי לגלות שהיא נאנחת בדיוק איתי. אנחנו צוחקות. "תקפצי איתי עם האוטו מעל מכתש רמון?", אני סוגרת את השיחה. "צ'מעי", מחייכת לי ג' את חיוך האלף שיניים שלה מעבר לקו. "הכל יכול להיות".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
