 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| מאז הלידה השנייה, קצת חום כבר לא מספיק לעינת ניב בשביל לגרור את הילדה למיון |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
13/10/2004 11:01 |
|
|
|
|
|
|
|
כל מצוות ההיגיינה, החמורות והקלות, מהרתחת הבקבוקים והגעלת המוצצים, דרך קרצוף הפקקים ועיקור הפטמות או בקיצור - כל כללי הסטריליות שנכונים כל כך לגידול הילד הראשון, עפים רחוק ברוח ביום שבו נכנס הביתה הילד השני.
חודשים ספורים לאחר הלידה השנייה מתברר פתאום שהאמא ההיסטרית שגרה פה פעם, פינתה את מקומה לטובת אמא אחרת לגמרי: לא פחות טובה, רק פחות עושה עניין. החיתול מלא ויש עוד ארבע דקות ל"בנות גילמור"? הילדה תחכה. באמצע שיחת הטלפון מתברר שהילדה נרדמה בלי מקלחת? המקלחת תחכה. הילדה צורחת כי היא פשוט מתעלפת מרעב? טוב, מאמא. אין ברירה. עכשיו באמת תקומי.
"אבל תורך", אני מזכירה ליקירי ששקוע באיזה כדורגל איטלקי. "תורי להכין אוכל, אבל תורך לקום", הוא מפטיר. ובכן, שנינו קמים. אני לחדר של הילדה, הוא למטבח. דקה אחרי זה, הילדה בידיים שלי, טורפת בקבוק סימילאק בקצב מבהיל. "סתם רעב, מה?", חוזר יקירי לכדורגל. "אני חושבת. לא יודעת. בוא רגע. תגיד, היא לא חמה קצת?".
פעם , ארבע וחצי שנים אחורה, כשרק אחיה היה בעולם, שימש המשפט הזה כאות הזנקה משפחתי: יקירי היה הופך את הבית בחיפוש אחר מדחום, אני הייתי מחייגת למוקד החירום כדי לדעת עד מתי אפשר להגיע. רק שזו הילדה השנייה שלי, והאבא של הילדה אפילו לא חולם לקום מהכורסה. בסוף הוא משתכנע ונוגע בגוף הלוהט. "לא חום ולא נעליים", הוא פוסק. אני רוצה להאמין שהוא צודק, אבל יודעת שהוא לא. אני קמה ומתחילה לחפש. חמש דקות אחר כך מטפסת האמת על הצג הדיגיטלי.
"38.4, מה עושים עכשיו?".
"עד 38.5 זה לא חום", פוסק רופא הקבוצה. "היא יכולה ללכת לגן".
"אולי נתקשר למוקד?", אני אומרת בשקט, יותר לעצמי מאשר לו.
"למה למוקד?", לדוקטור יש שמיעה טובה, מתברר. "אני אומר: בואי נזמין אמבולנס ונלך ישר למיון".
"יופי", אני נעלבת.
"אז תני לה אקמולי", הוא אומר, "ושימי אותה לישון".
אני משכיבה לישון, נכנסת למיטה בעצמי ונרדמת יפה, ומתעוררת עוד יותר יפה אחרי שעתיים. מבהלה, כמובן. אני ניגשת למיטה של הילדה. העור שלה קריר. 37.5 גג. אני חוזרת לישון, ובבוקר, רגע לפני שאני יוצאת מבית, אני מקפידה לחלוק את נטל האשמה: "אתה בטוח שזה נכון לשלוח אותה לגן?".
"אני בטוח, וחוץ מזה - תראי אותה". אין מה לומר: הילדה רוקדת בלול, ונראית תקינה לחלוטין. אני יוצאת מהבית בלב קצת כבד, אבל מתעשתת במהלך היום. רק בארבע וחצי, כשאני חוזרת, מתברר שתיאוריית הילד השני שלי לא מחזיקה בכל מה שנוגע למחלות.
"אני חושב שצריך מיון", מודיע האב הדאוג, שנראה פתאום חיוור במיוחד. הילדה אצלו בידיים. כתמים אדומים וגדולים מכסים את גופה. "מה זה?", אני שואלת ולא רוצה לשמוע. בראש רצות לי זוועות. הכתמים האלה, אני דולה אינפורמציית אימים ממאגר ארכיון הטראומות שלי, בדרך כלל זה נגמר בקריסת מערכות. אנחנו דוהרים לרופא. אני נשבעת שאם הילדה יוצאת מזה אני מרתיחה לה בקבוקים עד הצבא. מהלחץ אני שולחת את יקירי פנימה, ונשארת בחדר ההמתנה. חמש דקות אחר כך פורץ האב הגאה מהדלת. "יצאת בנס, הפעם", הוא מגלגל את האשמה לכיווני.
"היא תהיה בסדר?".
"כן", הוא מרגיע, "אבל מעכשיו כדאי לזכור שהיא קצת אלרגית לעקיצות של יתושים".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
