 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
| אני תפקידי, ללטף לך את הראש |
|
| עינת ניב רוצה להתנצל בפני בן ה-6 שלה על כל מיני דברים. על זה שהיא אמא דפקטית, למשל |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
22/9/2004 10:59 |
|
|
|
|
|
|
|
מוזר באיזו בהלה - הילד כולה בן שש, הילדה עוד לא סגרה שנה וחצי - אנחנו מדברות על הטעויות שאנחנו עושות איתם. יש לנו מספיק זמן לתקן, אנחנו מנחמות האחת את השנייה, אבל תמיד יש גם מישהי שאומרת שיש לנו יותר זמן לקלקל. טוב, למה להכחיש. הורסת חגיגת הניחומים היא בדרך כלל אני.
אמהות היא מקצוע מסובך, אני פותחת בנאום הרגיל שלי. זה בא בלי דף הוראות, אין חופשים, לא מקבלים כסף, ובסוף, כשאת יוצאת לפנסיה, גם דואגים לומר לך שהיית גרועה. "הצרה," מחייכת אליי ש,' שהיא אמא מאוד חמודה של ילד מהכיתה, "שלפעמים אנחנו באמת לא משהו." אני יושבת לידה על הדשא בקצה פארק הירקון. חוגגים אצלנו בבית הספר את פתיחת השנה, וזה אומר שכל בית הספר וההורים שלו כאן, עם סירות הום-מייד שצריך להשיט בנחל. אנחנו יושבות במרחק נגיעה משולחן הכיבוד העמוס, משחררות את הילדים מתוך ידיעה ברורה שהם יילכו לאיבוד, מעודדות את הבעלים לקחת את הבנות לסיבוב. בקיצור, בתוך ים ההורים והילדים והרעש והפיתות והחומוס, אנחנו רגע לבד.
יש רגעים נדירים כאלה, שניתן לשחק בהם את כל התפקידים. מצד אחד, את אמא מצוינת, הגעת עם סירה אחו-שלוק, הבאת קערת פירות, חייכת יפה לאמהות שאין לך מושג מי הילדים שלהן. מצד שני, מטפסת לך במעלה הבטן הכרה שקשה להתעלם ממנה: גם כאן, על הדשא, ולעיני כולם, את הולכת הצידה ומעדיפה שיחת אמהות על פני סיור בונה עם הילד.
"תגידי לי," מצביעה ש' על כמה אמהות שמנהלות שיחה ערה ליד שולחן הבורקסים, "מאיפה הן מכירות."? אני רוצה לומר לה שהן לא מכירות. אני רוצה לומר לה שמה שאנחנו צופות בו כרגע הוא הוא התפקיד ההורי השלם. עומדות מולנו אמהות, והן טוות בעדינות קשרים למען הילדים שלהן.
"אני חייבת חופש," אני שומעת את עצמי אומרת פתאום. "לבד. בחו"ל. לבהות. לשכוח קצת." "אוי," מסתכלת עליי ש' בבעתה, "גם את."? אנחנו צוחקות. צחוק מריר של אמהות מרוטות מרוב עבודה, שהשעתיים האלה בפארק הן כנראה הבילוי היחיד שלהן השבוע.
"אני חושבת שצריך לרדת לאגם להשיט את הסירות," אני נזכרת בעבודה האמיתית שמחכה לנו הערב. אנחנו מתרוממות בעייפות. ש' לוקחת את הבן שלה, אני מוצאת את הילד וגוררת איתי את הסירה. אנחנו מתקרבים לשפת האגם. יקירי מנציח את הרגע שבו מוכנסת הסירה למים. למרבה התדהמה, היא צפה. אני מחזיקה ביד של הילד, ומטפסת איתו חזרה אל המגבת שלנו. אני רוצה לבקש ממנו סליחה על האמא הדפקטית שיצאה לו. האמא שלא ידעה לבנות איתו סירה והזעיקה קרובת משפחה למשימה, האמא שנתנה לו לרוץ חופשי על הדשא ומדי פעם שלחה ילד מהכיתה לבדוק אם הוא עדיין בשטח השיפוט של תל אביב, האמא שנתנה לו לחסל קילו ממתקים ולא התערבה, האמא שעוד דאגה לטשטש את כל זה בצילומים משפחתיים דביקים.
אני רוצה לבקש סליחה, כי באמת מגיע לו, לילד המקסים שלי, אבל במקום זה אני מלטפת לו את הראש כשאנחנו נכנסים הביתה, סחוטים ומתגרדים מהדשא. "אמא, כואבת לי הבטן," צונח הילד על הספה.
אני יודעת שמגיעה לו עוד התנצלות. הרי אם אמא שלו היתה קצת יותר בנאדם, היא היתה דואגת לו לארוחת ערב פחות גרועה, אבל במקום זה רק יוצא לי משפט הקאלט של כל האמהות: "ככה זה, חמודי, כשאוכלים רק ממתקים. בפעם הבאה תאכל סלט".
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
