 |
/images/archive/gallery/143/675.jpg סטיית האופניים.
צילום ארכיון  |
|
|
|
|
| עבור רבים, אופניים הם הרבה יותר משעשוע ליום כיפור. עוז, למשל, נפצע כמעט בכל צורה אפשרית על אופני ה-BMX שלו, אך ממשיך לקפוץ מעל הספסל |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
רותי רוסו
22/9/2004 10:58 |
|
|
|
|
|
|
|
עבור רבים, יום-כיפור הוא חג האופניים. במקביל להכנת הארוחה המפסקת, שולף הרוכב החדשנתי
(Rydus Kypurus) את האופניים הישנים, אלה שנקנו בהתלהבות רבה ובהבטחה כי ייסעו מדי יום, מנער את האבק, רץ מהר כדי להספיק להחליף את הפנימיות, ובאישון לילה יוצא לטיול אופניים תמציתי ומייצג שיספיק לו לשנה אחת בדיוק. האופניים, גם הפעם, חוזרים לתרדמתם הארוכה. לעומתו, ישנם כאלו שבשבילם האופניים הם חלק בלתי נפרד מהיומיום. חלקם משתמשים בהם ככלי תחבורה לכל דבר, אחרים קופצים עליהם, רוקדים איתם או אפילו משתמשים בהם כמאוורר.
"זו היתה אהבה ממבט ראשון", מספר יניב אליאש, ליצן-קרקסן-להטוטן בן 24 מנהריה, על פגישתו הראשונה עם החד-אופן. מגיל צעיר, הוא מספר, נמשך לחפצים מתעופפים ולתרגילי שיווי-משקל. בגיל 16 קיבל את חד-האופן הראשון שלו, קשר חבל למרפסת וניסה להתמודד עם היצור בכוחות עצמו. "חברים היו מגיעים אלי, ואני הכרחתי אותם להחזיק לי את היד ולעזור", הוא מתוודה, "אבל אחרי שלמדתי הייתי יורד איתו לשכונה והוא שימש אותי ככלי רכב".
עם כלי-הרכב הזה הוא
היה נוסע לעבודה של אבא שלו בשביל לקחת את האוטו, כשהוא מפדל על האביזר הקרקסי על כביש ראשי. היום יש לאליאש חד-אופן חדש, והוא מתכנן לקנות אחד נוסף, "ג'ירף", בגובה 2.5 מטרים. חוץ מלנסוע עליו, יודע אליאש גם לקפוץ במקום, לנסוע ברוורס ולעשות עליו ג'אגלינג. "אפשר גם להחזיק את החד-אופן ולעשות איתו ונטילטור, או לאזן אותו על האף", הוא מייעץ לסיכום.
עוז סקופ, בן 27 מכפר-סבא, הוא מומחה בפעלולים על אופני BMX. סקופ שמח לבשר לכל מי שחשב שהאופניים עבות-הגלגל נקברו אי-שם בשנות ה-80, יחד עם "חבורת ה-BMX", שהדבר רחוק מלהיות נכון: ה-BMX, יחד עם עגילי הפלסטיק הגדולים, חזרו ובגדול. בשיחה עימו משתמש סקופ במונחים מקצועיים רבים, כמו "פלאט" ו"סטריט", אך בשורה התחתונה הוא מסכם שבפעלולי אופניים יש 30 אחוזי הצלחה, ובעיקר כשלונות ונפילות.
על הפציעות שלו אפשר לכתוב אנציקלופדיה: הוא ריסק את הקרסול, סדק את היד, פרק את הכתף (פעמיים), חטף זעזועי-מוח, פצעים ותפרים, אך לרגע זה לא הניא אותו מלנסות לקפוץ על הספסל או לעבור מעל הכידון. לך תבין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
טוב ממראה עיניים
|
|
|
 |
|
|
|
דני שחר ממבשרת-ציון התעוור בגיל 12 בגלל מחלה, ואולם עובדה זו לא מונעת ממנו לעשות טראקים בני חמישה ימים בסיני, לטייל במקומות שונים בארץ (כולל בג'ילבון), לשחות, לעשות סנפלינג וגם לרכוב על אופניים. לאופניים המיוחדים שלו יש שני מושבים, כך ששחר לא צריך להוביל. "בפעם הראשונה שעליתי על אופניים כאלה", הוא מספר, "הבנתי מיד שזאת אהבה, אבל בגלל שלא הייתי בכושר האשמתי את הרוכב הקדמי שהוא מעאפן".
במהלך השנים התמחה שחר גם בטיפול באופניים, והיום הוא יודע לפרק אותם עד לבורג האחרון ולהרכיב אותם בחזרה. הביטוי "בעיניים עצומות" מעולם לא היה לגיטימי כל-כך. "פעם, בטיול לילי, נקרעה לחברה השרשרת, ומכל האנשים הרואים היא פנתה אלי", הוא נזכר, "אז מישהו ניגש ושאל אם אנחנו צריכים פנס. השבתי שאני מתקן בשיטה עיוורת".
הוא ואשתו (כבדת ראייה גם היא) מטיילים בכל הארץ עם האופניים, ואף נסעו מספר פעמים ממטולה לאילת. מנפילות, על אף שהיו כאלה, כולל לתוך נחל שורק ("אף אחד לא התקרב אלי באותו הערב"), הוא לא מפחד. לטענתו, הוא אף צופה את הנפילות טוב יותר מרוכב שרואה, כי אינו נסמך רק על מראה עיניים.
"שניים וחצי" היא תוכנית חדשה בערוץ "טבע הדברים", שקיבלה את שמה משום שיש בה שני מגישים ו"חצי מגישה נוספת", פסקל ברקוביץ', שאיבדה את רגליה בתאונת רכבת בגיל 17 בצרפת, ארץ הולדתה. התוכנית, כמו ברקוביץ' עצמה, עוסקת בספורט אקסטרים, גם כזה של נכים. לפני הפציעה עסקה ברקוביץ' בהתעמלות קרקע, ומיד לאחריה חזרה לספורט האתגרי. בעזרת האופניים, היא מספרת, היא מגיעה למקומות שלא יכלה להגיע אליהם בכיסא גלגלים, כמו לחוף הים ולאזורים הרריים. ביומיום היא אמנם משיטה קייאקים, מטפסת על קירות ומחליקה על סקייטבורד ("בעיקר נופלת"), אך היא רואה באופניים לא רק תחביב אלא דרך חיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משפחה על גלגלים
|
|
|
|
|
|
|
בני משפחת ליטבינוף זכו לאחרונה בפרס מיוחד עבור רכיבה על אופניים: גביע המציין את היותם המשפחה הגדולה ביותר שהשתתפה במירוץ מגידו. לדברי האב, דב, הם בכלל לא ידעו שיש קטגוריה כזו, אך החליטו שלא להתווכח עם החלטת השופטים.
דב, המשמש כראש המועצה האזורית תמר וים המלח, אשתו קטיה (מורה לחינוך גופני) וארבעת ילדיהם - סתיו, שקד, דקל ורותם (17, 14.5, 10 ו-8.5 בהתאמה) מקיבוץ עין-גדי הפכו את האופניים לספורט משפחתי לפני כחמש שנים. הראשון שהתחיל לעסוק בתחביב היה דב, שגרר אחריו בקלות את אשתו ואחר-כך גם את שיירת ילדיהם. הם רוכבים יחד ("כולם בלי גלגלי-עזר מגיל שלוש"), ודב נשבע שאפילו רותם הקטן עומד בקצב.
כשהם יוצאים לדרך, צריך רכב מיוחד שיסחוב את כל האופניים, שתמיד מושכים המון תשומת לב. אבל המאמץ, הם אומרים, משתלם: "אנחנו מטיילים ומבלים ביחד במקביל".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
