 |
כל חלומות האימה בתקופת ההריון, כל הלילות ללא שינה, כל ההתעסקות הבלתי פוסקת באיזה מיטה לקנות, איזה מזרן, איזה כסא לאוטו ואיזו עגלה, איזה מנשא ואיזה בקבוקים, איזו אבקה ואיזה חיתולים - כל בעתות הילד הראשון לא מכינות אף אמא ללידה האמיתית שתחכה לה עשר דקות אחרי שהתינוק שלה יגיח לעולם: לידת רגש האשמה.
זה לא מתנפל בבת אחת, העניין הזה. בהתחלה יש פשוט תינוק לטפל בו, טוסיק למרוח עליו משחה, מוצצים להרתיח, בקבוקים לעקר, אמבטיות שיש לטבול בהן מרפק כדי לוודא שהמים חמים (אבל לא מדי), שהמגבונים לחים אבל ללא חומרים מסרטנים, שהחיים יפים, למרות שאין בהם טיפת שינה.
רק שאיפשהו בדרך, קצת אחרי שאת חוזרת לעבודה, קצת אחרי שגם החברות מסביב מתחילות להביא ילדים, קצת אחרי שהשיחות איתן חוזרות למסלול הגיוני, שאין בו פירוט צבע, מרקם וריח של קקי, מתברר שבמקביל לוויתור על הנעורים המתוקים שלך, נוספה חיה חדשה למשפחה.
היא לא קמה בלילה, החיה הזו, פשוט כי היא אף פעם לא הולכת לישון. היא שם כל הזמן, יושבת לה יפה באזור העורף, וניזונה מהחלקים הבריאים באישיותך. כלומר, אלה שהיו בריאים. היא מרימה ראש סתם ככה, ללא סיבה, אבל גם בעקבות השיחות עם חברתי המצויינת ג', שבדיוק חזרה מהבריכה עם הבן שלה.
"ממש הלכת לבריכה?", אני מתפעלת, "גם שבת, גם בריכה, גם צהריים?".
"וגם לבד", מתגאה ג'.
"למה, בעלך נכה?"
"לא", צוחקת ג', "בעלי ישן".
אני שותקת. מה אני יכולה לומר בדיוק? ועוד אחרי שאפסנתי את הילדים אצל הסבתא?
"תבואי פעם", ממשיכה ג' בעליצות חשודה, "נורא כיף".
"אני עברתי דירה בגלל בית הספר של הילד", אני שולפת את הג'וקר היחיד שלי בשנה האחרונה.
"זה באמת כל הכבוד", מדקלמת ג' את ההתפעלות הקבועה שלה מהצעד המטורלל הזה, שהכנסתי אליו את כל המשפחה. "אבל דירה, בובה, זה לא בריכה".
"אחותו לקחה אותו ללונה-פארק", אני מנסה בקול נכאים. לא שזה לא נכון, רק שזה התברר לי בדיעבד. כשחזרתי הביתה ושמעתי על כך מיקירי הגאה, שהרוויח בוקר חופשי.
"זה גם יפה מאוד", מדקלמת ג', "ואנחנו הולכים לסרט אחר הצהריים".
"תפסיקי", אני נשברת, "הלוואי שגם לי היה כוח לרוץ ככה עם הילדים".
"אוי", מורידה ג' הילוך, "אל תגידי לי שגם את ככה".
אנחנו צוחקות. אנחנו יודעות יפה מאוד שבתחרות הקטנה הזו בינינו, מי האמא הפחות גרועה של השנה, הניצחון יהיה מקסימום בנקודות. אנחנו יודעות, כי לא מעט פעמים אני תופסת את ג' בעבודה בתשע בערב עם קול סהרורי ורעיונות לא ממוקדים, אנחנו יודעות שלפחות פעם בשבוע ג' מתקשרת ומוצאת אותי עליזה מאוד כי הילדים אצל הסבתא ויקירי מול איזה משחק כדורגל.
"זה ברור לך שאנחנו עושות איתם מעט מדי", אומרת לי ג' בסוף השיחה. "הרי אותנו לקחו להרבה יותר מקומות, עבורנו היה לאמהות שלנו הרבה יותר זמן".
"טוב", אני מתחבאת מאחורי קלישאה ד-3, "זה כי הן היו מורות".
"לא", מטלטלת אותי ג', "זה פשוט בגלל שהן היו אמהות יותר טובות".
"אנחנו עובדות הרבה יותר קשה", אני מזכירה לה.
"אנחנו הבאנו שני ילדים, בן ובת, ואנשים שהם לא אנחנו מגדלים לנו אותם רוב הזמן".
זה כואב מאוד, האמת האיומה הזו, ויש רק דרך אחת להטביע אותה.
"רוצה לבוא אלי ונרד למטה, עם הילדים?". זו אני. באמת. אני אמרתי את זה. למרות שאני לא מתכוונת לאף מילה.
"נפלת על הראש?", צוחקת ג', "מה עדיף לך, דשא בתחת ובמבה על המכנסיים או רגשי אשמה ליד המזגן?".
|
|
 |
|
 |
|
|
