 |
/images/archive/gallery/152/379.jpg מלח על השפתיים.
איור: הילה חבקין  |
|
|
|
|
| בספרה "מלח על השפתיים" מיטיבה דפנה מיתר להעביר את נושא המוות, מבלי להשאיר את קוראיה הצעירים בחשכה |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
הילה רמלר
23/8/2004 16:45 |
|
|
|
|
|
|
|
איך חיים עם המוות? חיים. מתמודדים ולפעמים גם כותבים ספרים. בספרות ילדים, מוות הוא נושא בעייתי. אם לא יוצג נכון, הרי שיינטעו פחד ורעיונות מוטעים. חשוב שיהיה ברור ולא מרומז ורצוי שיהיה מוסבר. אין הכוונה לספרי אגדות ופנטזיה, או כאלה שבהם המוות הוא משני ביותר, אלא לספרים ריאליים, כשהמוות הוא האישו, כדוגמת "מלח על השפתיים" מאת דפנה מיתר (הוצאת פועלים).
מיתר מספרת את סיפורה של מירב, ילדה בכיתה ה', שאוהבת ללכת יחפה ולהאכיל את החתולים בשכונה. יש לה חברה הכי טובה והן אוהבות לדבר על בנים ועל בכלל, אבל יום אחד היא מגלה שלאחיה מתן יש גידול בראש וחייה משתנים.
מאחר שלא מספקים לה הסברים, היא מתבלבלת: "המילים התבלבלו
לי בראש ונהיה לי קר. לא הבנתי, לא, אולי לא שמעתי טוב. גידול? מה זה? איפה זה? מה זה קשור לנחום המגעיל ולנפילה? זה מסוכן? זה מדבק? המון שאלות היו לי בראש, אבל אימא אמרה שהיא הולכת להתקלח ושאם אהוד יבכה שאתן לו בקבוק, ונעלמה. הייתי נסערת מאוד רציתי כל כך לשמוע עוד. שיסבירו לי מה קורה כאן?".
מיתר אינה חושפת לקוראים אינפורמציה, אלא את המעט שמירב יודעת. כך היא מיטיבה להעביר להם את מה שעובר עליה, את חוסר הוודאות, הפחדים והתחושות. כמו מירב, גם הקוראים לא יודעים מראש מה יקרה. הם יודעים שמתן חלה, הם יודעים שמצבו הוטב ואז מבינים שמצבו מתדרדר. את הספר איירה ברגישות רבה הילה חבקין, ברישומים עדינים, שמלווים את הסיפור.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פחדים וחוסר ודאות. איור מתוך הספר: הילה חבקין
|
|
|
 |
|
 |
|
רובם מבריאים
|
|
|
 |
|
|
|
דפנה מיתר היא רופאת ילדים מומחית, המטפלת בחולים קשים. בסוף הספר היא פונה לילדים ולהורים, בפרקים נפרדים, ומסבירה להם, בעקבות פגישותיה עם אחים של ילדים חולים, שבחיים יותר מאשר בספרים חשוב לשתף אותם, להסביר, לענות להם על שאלות ולפנות להם מעט מהזמן שיש.
אפילו שהשגרה והאנרגיות מתארגנות סביב הילד החולה, ובמקרה של מוות הן נשאבות עד דוק, אפשר גם אחרת - כשהיא מתכוונת לחלוקת הזמן והכללת האחים במצב. לילדים היא מבהירה, שלא כל הילדים שחולים במחלות קשות מתים, ושרובם מבריאים. חשוב מאוד שהילדים יקראו את הפרקים האלה, כי עובדה זו פוספסה בספר עצמו.
העלילה כוללת גם התרחשויות שאינן קשורות למחלתו של מתן, כמו נסיעה של המשפחה לחופשה ביוון, החברות של מירב עם ליאת, שכוללות התלבטויות נעורים, שיחות חולין על שחר, הילד שהיא מחבבת, וחורים באוזניים. אבל כל אלה מסופרים בקצרה. מיתר מחזירה מיד את הקוראים למציאות ומזכירה להם את המצב: "בכלל די נמאס לי שאני צריכה להיות 'הגדולה' ו'להבין' ו'לוותר' וגם 'לא לשכוח מה מתן עבר'". החזרה למציאות מתרחשת בגלל שקורה משהו, כמו התדרדרות במצבו של מתן, או כשהוא מת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לא הכל סביב המוות. איור מתוך הספר: הילה חבקין
|
|
|
|
|
|
|
צחוק ודמע
|
|
|
|
|
|
|
יש מן הדרמטיות בדרך בה מבשרת מיתר על מותו של מתן. היא משתמשת באמצעים שהכתיבה מאפשרת לה - קוטעת את הנרטיב בפתאומיות, כאילו נגמר הספר, אך פותחת פרק חדש, פרק ב', בתמונה חדשה לגמרי: מרב וליאת רואות את הסרט "מרי פופינס" והן בוכות וצוחקות ("הרגשתי דמעות מתוקות ומלוחות מתערבבות").
מירב מספרת על מותו של אחיה: "אני בת שלוש-עשרה וחצי, ומתן היה בן שמונה וחצי כשהוא מת". ואז היא נותנת הסבר בהיר על נסיבות מותו. מיתר, כאמור, מיטיבה להעביר את נושא המוות ואינה משאירה את קוראיה הצעירים בחשכה. היא מזכירה לנו שוב מה עובר על הגיבורה: "לפני שנה עוד הייתי מרגישה נורא אחרי צחוק כזה. היום אני חושבת שלצחוק ולבכות זה כמעט אותו דבר".
מיתר בחרה, לדעתי, בשם נכון לספרה. כשבוכים על אדם אהוב שמת, גם כשהעיניים כבר יבשות מהדמעות, גם כשהדמעות כבר מתייבשות, גם כשצוחקים ואולי שוכחים לשעה-שעתיים של חסד, ולפעמים אפילו אחרי שעוברת תקופה, המלח לא יורד מהשפתיים. כמו מצבה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
