 |
|
|
|
|
תני לי ז'! |
|
|
|
|
השכנים החדשים והקולניים של יעל לוי הזכירו לה את כל הגונחים שחלפו במיטתה - ממעודד הכדורגל ועד החסיד מברסלב |
|
|
|
|
|
|
|
|
כל השבוע האחרון לא הצלחתי להירדם בלילות. לא הייתי מוטרדת מהמצב המדיני, לא החלפתי מזרון וגם לא שתיתי קפה לפני השינה. הסיבה שלא יכולתי לישון כמו שצריך הייתה טמונה בדירה מספר 7 בבניין שלי.
לפני שבוע עברו לשם דיירים חדשים שהחליטו לחנוך כל חדר בבית החדש שלהם. את הזוג החדש לא פגשתי עדיין ואין לי מושג איך הם נראים, אבל למרבה הפלא אני יכולה לספר לכם הרבה עליהם ובעיקר על הפרטים הכי אינטימיים בחייהם.
חוץ מזה שהגבר אוהב לקרוא לאישה בזמן שהם משתפנפנים "הברונית ניקול", שעות הפעילות המינית שלהם נופלות בדיוק על סיינפלד, השידורים החוזרים, ולמרות השעה המאוחרת הם מעניקים לכל דיירי הבניין שיר ערש בווליום של מוזיקת רוק כבד (משום מה רוק כבד ומוזיקה מזרחית הם סוגי המוזיקה היחידים שמשמיעים תמיד אך ורק בפול ווליום).
בשבוע שעבר נחשפתי לראשונה לגניחות מסוג חדש. פילים, חזירי בר, כלבי אמסטף בשעת פעולה, רעש של מקרר ישן ופברוטי אחד שמתקלח במים קרים באלסקה היו חלק מהקולות שנשמעו מדירה מספר 7 בבנייני. אם הייתי צריכה לדמות את ההתנהלות מדירה מספר 7 למשהו, הייתי מדמה אותה ללונה פארק. בכל שעות הבוקר, הרעש המקסימלי שעלה משם היה של ילד מפוחד על המתקן של הבלרינה, אבל משעות הלילה זה כבר נשמע כמו הפיראטים, כשכל הילדים צורחים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
אני אגמו לק בפת
|
|
 |
|
|
במהלך חיי יצא לי להאזין למגוון גניחות שנפלטו מפיהם של מחזריי. היו המון סוגים. פעם אחת יצאתי עם קצין קרבי שפליטת הקול נשמעה לי בדיוק כמו הכלב שלי חומי, שהיה עומד ליד הדלת ומבקש לצאת לסיבוב הקבוע שלו, תוך שהוא מחזיק בפיו את החגורה האדומה שלו. אני זוכרת שבדיוק התחיל ברדיו השיר של מתי כספי "כלבלב אוי בידבם בם נכנס לאיטליז", ולי השתלטה על הראש מחשבה אחת יחידה: האם חומי קיבל את החיסון המשולש השנה או לא.
בפעם אחרת נמלטתי ממיטתו של בחור, שכל מה שיצא לו מהפה בזמן שהוא גמר זה "אמא אמא כואב לאמא". אותו בחור, שכחתי לציין, החזיק ליד המיטה תמונה ממוסגרת שלו ושל אמא שלו, מטיול בר המצווה שלו. חוץ משני אלה, היה בחור שמשום מה הרגיש בנוח להוציא מפיו קול של מת שקם לתחייה, ולגבי החירש שאמר "אני נקנס אלאיק. אני אגמו לק בפת" אני לא ארחיב את היריעה, ורק אספר שלמזלי הוא קרא שפתיים (בכל מובן אפשרי).
אין ספק שבשונה משחייה, כמות הסגנונות האפשריים בגניחות הוא אין סופי: מעודד קבוצת הכדורגל, השתקן בשדה הפיטמות, שירת הזמיר, המזמזם, אימודיום סטייל, קוצב הלב, הבכיין, חולה האסטמה, הבחור שעשו לו דוד דאור, הנרקומן, המגמגם, החסיד מברסלב, אמן החרקירי, מיאו חתולה וכמובן זה התנהג כאילו מורחים לו בנגיי על הביצים.
הכי נוראיים, בעיניי, הם הבנאליים שצועקים "פאק! פאק! פאק!". כאילו, ווייק אפ, כבר קלטתי בדיוק מה קורה פה בין הרגליים שלי. עוד מעט תצעק לי "תני לי ז', תני לי י', תני לי ו', תני לי נ'". ומה יצא? יצא לי החשק, טמבל.
אני הצלחתי למצוא מכנה משותף לכל אותם סגנונות גניחה. אם כל מתעמלות המכשירים מסיימות את התרגילים שלהן בהרמת ידיים רומנית, כל הגונחים תמיד מסיימים את האקט בהירדמות אין סופית ונחירות.
חוץ מזה, ברור שעדיף את אלה שגונחים בכל דרך אפשרית, מאשר את אלה שהדרך היחידה לדעת שהם גמרו היא תנועת ניפוח נחיריים קטנה והוצאת נחיל אויר דק, אלה שרק מתנשפים בעדינות וגורמים לך לאבד את היתרון במגרש הביתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפגוש את הגונחים
|
|
|
|
|
ביום חמישי, אחרי שכבר התחילו לי הזיות מחוסר מאסיבי בשינה, החלטתי לעשות צעד ולרדת לשכנים (במעלית). דפקתי על הדלת ולהפתעתי, פתחה לי את הדלת אישה מקומטת בחלוק רחצה עם חיוך עדין. הסתכלתי עליה ואמרתי: "שלום, אני מהקומה למעלה. אתם הדיירים החדשים נכון?".
הישישה ענתה לי, שהיא ובעלה עברו לפה השבוע, אבל עוד לפני שהמשיכה בעלה הגיח אל הדלת, גם הוא לבוש בחלוק רחצה, חייך והציג את עצמו גם. מבלי שהספקתי להתחיל בכלל להגיד למה עליתי, הגיע לדלת עוד גברבר, הפעם די צעיר, גם הוא לבוש בחלוק רחצה, שהציג את עצמו גם כן.
שלושתם היו די נחמדים ושאלו אותי אם אני רוצה להיכנס לקפה וצעקו לעבר הבית "יחיאל, שים מים לקפה". פעורת פה, או יותר נכון בהתקף אפילפטי, אמרתי שרק רציתי להציג את עצמי ושאני ממש ממהרת. עליתי הביתה ועוד באותו יום רכשתי לעצמי זוג אטמי אוזניים מתוצרת גרמנית, שעלו לי הון.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
