 |
/images/archive/gallery/139/048.jpg טלי אנג'ל וגבי דורון.
צילום: מירי דוידוביץ  |
|
|
|
|
| לפני 6 שנים חזרו מהודו מדריכות היוגה טלי אנג'ל וגבי דורון עם הצהרה אופנתית חדשה. מאז, המותג "ביקָלֶ" מזוהה בעיקר עם בדים רכים, נוחות וגם כסף, הרבה כסף |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
15/7/2004 12:01 |
|
|
|
|
|
|
|
באחת מנסיעותיהן של צמד המדריכות ליוגה, טלי אנג'ל וגבי דורון, אל עבר פונה שבהודו, הגיעו השתיים אל חייט, שתפר עבורן 5 דגמי בגדים בהזמנה אישית. כשהן שבו אל הסטודיו הפרטי שלהן בנוה צדק בתל אביב, החלה תוקפת אותן השאלה "מאיפה?" מכל עבר.
לאחר שנוכחו לדעת כי נשים רבות קורסות מעונג לנוכח הבגדים, חזרו השתיים אל הודו, הפעם כשהן מצוידות באריאל, אחיה הקטן של גבי, והחלו בייצור מיני-קולקציה ראשונה. "היו לנו 5 גזרות 'וואן סייז' כשכל מידה היתה אחרת",
נזכרת גבי. "התחלנו אצל 2 יצרנים הודיים, שהתמחו בסוג טקסטיל אחר ולא בבגדים, והם חשבו שהם יכולים לעשות את זה."
עם 5 דגמים בגזרות אבסטרקט באמתחתם ומותג נטול שם, התבקשו היזמים הצעירים למען את המשלוח הראשון על שם מסוים. כך שוחרר לעולם "לִיקָלֶ", שלמרות ניחוחו השאנטי, הוא בעצם רק שם החיבה של אנג'ל. 6 שנים עברו מאז אותו רגע בריאה של המותג, וכיום הוא נחשב כבר למטבע לשון בכל מה שנוגע לאופנה המתקשרת עם פעילות רוחנית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ביקל. אופנה ופעילות רוחנית
|
|
|
 |
|
 |
|
זה כל הכסף
|
|
|
 |
|
|
|
אלא שלמרות הגישה הסופר נטורליסטית, הצניעות, תחושת הרוגע והשלווה שמוגשות לציבור, "ביקל" הוא מותג די שנוי במחלוקת. במהלך 6 שנות פועלו, צבר המותג גרופיות מחד, אך גם לא מעט חיצי ביקורת מאידך, שמגיעים בקו אווירי ישיר בשל מחיריו הגבוהים. "אנשים חושבים שאם זה הודו, אז המחיר נמוך", מתרעמת גבי, ומקפידה לציין שמחירי המותג (הנעים בין 150 ל-400 שקל לפריט) נקבעים בשל אופי העבודה המושקעת בו.
כמי שמתהדרים בבדים שנארגו ידנית על ידי נשים באזורים כפריים ונידחים במדינה ההודית, טמיל נדו שבדרום מזרח חצי היבשת, "ביקל" משקללים את המחיר אחרת. אריאל מפרט: "תהליך העבודה כולל אי ניצול, גם אצל האנשים שעובדים אצלנו בארץ, ובעיקר בהודו. זה תנאי הכרחי עבורנו, לא לנצל אף אחד. זה עולה לנו המון כסף כמובן, אבל זה נכון לנו. אנחנו לא יכולים אחרת".
"המטרה שלנו היא להשאיר את האריגה ההודית הזו, שהאנשים האלו ירגישו שהעבודה שלהם חשובה, ומיומנות האריגה שלהם לא תלך לאיבוד", מצטדקת גבי. "חשוב לנו שהם יתפרנסו בכבוד מהעבודה שלהם, ושתהיה להם גאווה מעבודתם."
"גם התמורה שהם מקבלים עבור העבודה הזו היא תמורה נאותה", ממשיך אריאל. "בכל זאת, זו הודו, אבל יחסית להודו הם מרוויחים טוב".
אין לי עניין להיכנס לחשבון הבנק של השלישייה, אבל כמי שחורטים על דגלם במשך כל הראיון אמירות על התפתחות רוחנית ואי ניצול, קשה להתעלם מגישתם ליוגה בכלל ול"ביקל" בפרט. לדבריהם, יוגה אינה דורשת סביבה מתאימה, כמו שמשווקים מלונות המרפא למיניהם, כי אם יכולה להיעשות גם מתחת לאגזוז מפויח ולוהט של אוטובוס; אלא שבדיעבד, מחירי שיעורי יוגה בכל המרכזים שפרחו בארץ, ובכללם גם מרכז ה"איינגאר יוגה" של אנג'ל ודורון, גבוהים ביותר.
כך גם הבגדים המאוד פשוטים במראם, שנמכרים במכירות פרטיות באזורים מוכי עושר כסביון, נוה צדק, ביתן אהרון, בית הכרם וזכרון יעקב, ופונים לקהל מהמעמד הבינוני ומעלה, שזקוק לאקססוריז צמוד כדי להתחבר און ליין אל אושו.
לשלושה פתרונות והסברים לרוב: "יוגה נתפשת כתרבות פנאי, אבל זה לא נכון. ליוגה לא צריך הרבה", מתגוננת גבי. "זה לא לבוא ליוגה בזמנך הפנוי, אלא לפנות את זמנך, ובעיקר לבחור במה אתה מוכן להשקיע את הזמן שלך, בלראות טלוויזיה ולטייל בקניון, או בלהשקיע ביוגה. מבחינתי, יוגה צריכה להיות משוחררת מצרכים וממניעים כלכליים".
אבל תסכימו איתי שיוגה דורשת זמן פנוי, וזמן פנוי יש בעיקר לאנשים עם כסף.
אריאל: "אם מתייחסים ליוגה במובן הרחב, אז כן. בסטודיו שלנו יש גלריה מאוד רחבה של דמויות, וגם אצלי, בשיעורי הטאי צ'י, ישנם אנשים שהם עובדי תעשייה לצד אנשי עסקים."
גבי: "הרבה פעמים דווקא האנשים הפחות עשירים הם קורבנות של אופנה חולפת ושטיפות מוח מפרסומות. זה בא לידי ביטוי גם בקנייה של בגדים שהם לא צריכים. כל זה בא על חשבון הרבה דברים אחרים חשובים שהם לא עושים אחר כך, כמו לקנות אוכל טוב יותר לילדים שלהם".
|
|
|
|
|
|
|  | | הודו זה לא מחירים נמוכים | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
