 |
/images/archive/gallery/122/272.jpg עינת ניב.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| עינת ניב הגיעה לגיל שבו עליה להסביר לבן השש שלה איך הדברים עובדים באמת |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
עינת ניב
29/6/2004 16:11 |
|
|
|
|
|
|
|
זה היה אחד מאותם רגעי חסד נדירים שקורים אצל אחרים: חמש אחר הצהריים, אמצע השבוע, וטוב לב נדיר ומשולב של הסובבים - הסבתא לקחה את בן השש לשעתיים, יקירי לקח את בת השנה לסיבוב בגינה. ובשפת האמהות: הזדמנות פז, חד פעמית כמעט, לכוס קפה של שיחרור נשי, כולל האנחות הקטנות בין הלגימות, כולל לגמור ללא הפרעה, ממש כמו בימים הפרועים של 97'.
ברגעים כאלה
מקפידים על כל פרט: להרתיח טוב ועד הסוף, לקחת דווקא את הספל השווה עם שתי הציפורים, למדוד כפית מדויקת, מים סנטימטר מהסוף, נגיעה של חלב. ואז, לאט, לכורסה. מבט מהיר לכיוון הממיר - חמש דקות הלכו. אם הילדה לא בלעה קקי של כלב, או ייצרה אחד בעצמה, יש עוד 15 דקות לגן העדן הזה, שסופו - אם אלוהים אוהב אותי בתחתונים השחורים האלה - בכוס קפה נוספת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שאלה קשה ביותר
|
|
|
 |
|
|
|
צלצול עדין קוטע את חישובי ההנאה. בשלישי - רק מהפחד שיקירי שוב מתעניין אם עלי ההרדוף שהילדה מכרסמת באמת רעילים - הרמתי.
"כן?" זאת אומרת, "כן" קטן ואומלל, "כן" שמתחנן לטעות במספר.
"את לא יודעת מה הילד שאל אותי עכשיו". זו היתה הסבתא והיא נשמעה נסערת.
"נו?", גנבתי לגימה אחרונה של חופש והתקדמתי עם הספל לכיוון הכיור.
"והבעיה שאני לא כל כך יודעת איך לענות לו על זה".
"משהו במתמטיקה?"
בימים רגילים היא הייתה נושפת בעלבון ואני מצחקקת בעונג.
"לא, לא", הקול שלה הסגיר שקרוב לחזה היא מחזיקה בג'וקר. "הילד שאל באיזה טמפונים אני משתמשת".
טראח. היתה מצוינת הכוס עם הציפורים, אגב.
"הלו?"
"אני פה", אני גוררת כסא ומתיישבת בברכיים כושלות. "אז מה אמרת לו, אמא?"
"זהו, שאני מתקשרת לשאול אותך. מה את אומרת, להסביר לו?"
"תסבירי לו על המחזור החודשי ואת השאר תשאירי לי", אני שומעת את עצמי ומתפלאת על האומץ.
אחר כך אני קמה לספרייה, ושולפת משם את התנ"ך של ילדותי - "כיצד באים תינוקות לעולם". שנים שלא פתחתי אותו, אבל את העיקרון אני זוכרת: הדבור מזיין את הדבורה, הכלב משגל את הכלבה, החתול רוכב על החתולה והופס הנה גם אבא ואמא, רק שהם - אבוי - פשוט שוכבים זה לצד זה כששמיכה מכסה אותם עד למעלה מכתפיהם. טוב, יכול להיות שהם כבר נשואים איזה חמש עשרה שנה, ועכשיו הם בדיוק נחים צהריים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
