 |
/images/archive/gallery/105/588.jpg יעל גרוס.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
| קצת ענווה, הרבה יותר חמלה |
|
| יעל גרוס מזכירה שהורים שגרמו בשוגג לפגיעה בילדיהם, כבר נענשו בצורה הקשה ביותר שיש |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
יעל גרוס
28/6/2004 10:01 |
|
|
|
|
|
|
|
"Momentary Lapse of Reason" - אלבום יפהפה של פינק פלויד ופחד אלוהים. לכל אחד מאיתנו יש רגע אחד של אובדן תבונה זמני. פספסנו את הפנייה הנכונה באיילון, שכחנו להביא מסמך לעבודה, ואיפה שמנו את המשקפיים? אובדן תבונה זמני. סדק בתודעה.
אלא שמתוך הפתחים הדקים האלה בתודעה שלנו, שולחת טלף המפלצת שאנחנו פוחדים ממנה יותר מכל. האסון. לרובנו, תודה לאל, האסון לא קרה. אבל כל מי שהוא הורה יודע לספר על "כמעט".
ערב חג לפני יותר מחמש שנים. אנחנו יושבים אצל הסבא והסבתא. סביבנו, אז זוג צעיר עם תינוקת, הרבה מאוד מבוגרים. אנחנו יושבים במרפסת עם י' (או כך לפחות חשבנו).
במקרה נכנסתי לסלון, ולמרבה המזל עצרתי את י' מלמשוך את המפית מתחת לנרות החג (חלוקת אחריות קלאסית. דווקא כשיש הרבה מבוגרים כל אחד חושב שהשני משגיח).
הבן של חברים שלנו, הורים מסורים, הלך לאיבוד בים. בן של חברה אחרת, אמא למופת, רץ לכביש וכמעט נדרס אחרי שלרגע אחד בפיקניק עם חברים ישבה לנוח. כל המקרים האלה נגמרו ב"כמעט". מה ה"כמעט" שלכם? כל אחד מאיתנו זוכר את היום, התאריך, השעה, הריח והמראה של ה"כמעט" שלו. של הרגע שבו הוא ראה לראשונה את הטלף האימתנית של המפלצת. אותו הרגע שבו הוא הבין שדבר אינו ודאי. והמקרה (ולא הסדר), הבלבול (ולא התבונה) - הם השליטים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
למה אנחנו צועקים?
|
|
|
 |
|
|
|
לפני שבוע לא היה "כמעט". היה אסון. אב השאיר את בנו לבד ברכב. הבן מת. עוצמת התגובה הרגשית נגד האב היתה בלתי נתפשת ביחס לעובדה שהוא קיבל כרגע את העונש הנורא ביותר שאדם יכול לקבל. אב שבנו נהרג בגלל משגה שלו. הורה שצריך להמשיך את חייו מול בני משפחתו, מול אשתו, מול החברה, בידיעה שהוא זה שהרג את בנו, את האח, את החבר.
למה אנחנו צועקים? מבלי להתייחס לפרטי המקרה הנוכחי, אנחנו צועקים כי אנחנו נזכרים ב"כמעט". צועקים מהפחד. מהפחד שאם נחריש ונגיב באיפוק, נודה בעצם שאנחנו, בני האדם, לא שולטים בכל רצף האירועים בחיים שלנו. אם לא נצעק אנחנו עלולים להיזכר במארג האקראיות העצום והמסוכן שמלווה אותנו כל יום, כל שעה.
אנחנו עלולים להבין שתמיד יהיה אחוז מסוים של אסונות, מתוך הסתברות סטטיסטית יבשה. מרושעת. אנחנו צועקים כי אנחנו רוצים להרחיק את האסון מעצמנו. לנו הרי זה לעולם-לעולם-לעולם לא יכול לקרות. זה לא יקרה. אתם מבינים, בשבילנו "Momentary Lapse Of Reason" הוא רק אלבום של פינק פלויד. צריך לעשות הכל כדי להיות מודעים לסכנות. למזער, לצמצם, לאפס ולבטל אסונות כמשימה אישית וחברתית. אבל בחלק מהמקרים, כשקורה אסון צריך לעמוד מולו עם קצת יותר ענווה והרבה יותר חמלה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
