 |
כשהייתי ממש צעיר וכאילו פרוע, תמיד דמיינתי מה יקרה לאותה דודה שתעיר לי סתם כך משהו על הילד/ה שלי ברחוב או בתור לדואר. אתם בטח מכירים את זה די טוב, את כל ה"תגיד, לא חם לו?", "הוא מכניס את זה לפה...", "איזה חמודה, איך קוראים לה?". את הפנטזיות העוינות שלי עיצבו סצנות מסרטים כמו "שודדי הזמן" ו"אוכפים לוהטים", שבהן זקנות רועדות עם מקל חוטפות אגרוף חסר רחמים בבטן או בפרצוף. המודל המציאותי והפחות מבויים שלי היה ראיון רחוב שג'וני ליידון - סולן הסקס פיסטולס לשעבר - נתן לערוץ טלוויזיה כשלראשו כרבולת פאנקיסטית צבעונית ופארודית. זקנה
אחת עברה ברחוב והתחילה לצעוק את ה"אתם, הצעירים של היום..", שלה והוא פתח עליה את הפה הדרום לונדוני העקום שלו וחיפף אותה משם כשהוא מצ'פח לה את הגב בקטע של תעופי מפה. זה היה פחות או יותר המודל - מתלהם ומרושע. אם אנחנו כבר מספרים סיפורים אמיתיים באמת, אז באותם ימים שירתתי קצת את צידו השני של הכח. בתור לדואר או בקופת חולים הייתי עושה פרצופים מפחידים לתינוקות שאמא שלהם לא מסתכלת, ואז כשאמו של התינוק היתה מנסה להבין ממה התינוק נרגש, כל מה שהיא היתה רואה זה בחור רזה בוהה או קורא עיתון (ואת זה ראיתי ב"הדרקון" של ברוס לי).
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
ג'וני ליידון לא בבית
|
 |
|
 |
 |
 |
|
הסיפור שלנו מתקדם בסגנון קצת תנ"כי. כצפוי, ימי כפאנקיסט חלפו עוד לפני שהתחילו ולא עבר הרבה זמן ומצאתי את עצמי עומד באותו תור לדואר, עם תינוקת שכל אחד מנסה לסחוט ממנה חיוך או צחקוק. אבל לה דווקא יש חוש הומור מעולה, היא ממש לא צוחקת מכל קוקו אקראי, ומעדיפה חיקויים שאבא שלה עושה לדפש מוד. אז עמדנו בדואר, ושתי דודות החליטו לפרוק את הפולניות שלהן עלי. ועל הבת שלי. אתה עושה לה נזק נ-ו-ר-א-י (כי היא על הידיים). מה, היא לא בפעוטון? (לא, היא איתנו בבית לפחות עד גיל שנה). תגיד, לא חם לה? (לא, אבל אני מתחיל להתחמם). דפקתי בדלת אבל ג'ון ליידון לא היה בבית, מל ברוקס בדיוק עבר ברחוב ועשה כאילו הוא לא מכיר אותי ושון, הבן של ברוס לי, שם לי מכה משתקת ברגל כשניגשתי אליו כמו סחבק ותיק. בקיצור, כנוע לחלוטין ישבתי לי בשקט והגבתי באנטיפתיות מוחלטת. עכשיו בא הקטע שמתחיל ב"יום אחד".
|  |  |  |  | |
|