 |
|
|
|
|
מכתב לאם הביולוגית |
|
|
|
|
|
מיכל לבני, שבתה המאומצת נלקחה
ממנה, כותבת לאם הביולוגית:
בשם אהבתך לבנך, תוותרי
20/6/2004 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלום לך.
במשך השבועיים האחרונים עקבתי יחד עם כל עם ישראל אחרי הסיפור שלך. במשך שבועיים הזכרונות צפים ועולים יחד עם הדמעות. כן, גם אני הייתי שם, ורציתי לספר לך איך זה "להיות שם", איך זה מרגיש גם אחרי שנים.
היום, בדיוק היום לפני 11 שנים, נולדה בכורתי לאישה שוויתרה על זכותה להיות לה לאם. לפני שפגשתי אותה דמיינתי שאביט בעיני בתי החדשה ואדע מייד אם היא שלי, אבל כשהאם הביולוגית שלה הניחה אותה בזרועותי, עיני היו עצומות. הריח שנדף ממנה היה כל כך מוכר ונכון, הוא חדר מבעד לסדין ולבגד המלוכלך שלבשה וידעתי שהיא שלי.
לפני שנפגשתי לראשונה עם בתי, שאלתי את עצמי לא פעם - מיהי בכלל האמא ה"אמיתית"? האם אישה יולדת הופכת לאמא כשתינוקה מחובק בין זרועותיה בפעם הראשונה? האם אותה אישה שחותמת על מסמכי האימוץ הופכת לאמו היחידה של ילדה? האם כשאמא מוסרת את ילדה לאימוץ היא מפסיקה להיות אמא?
אבל כשהפכתי לאם כבר ידעתי את התשובה. ידעתי שמי שקמה כל לילה לחמם בקבוק חלב ולתת אותו לילדתה כשהלב עומד להתפוצץ מרוב התרגשות ואהבה, מי שמכירה כל תו ותו בפניה של בתה התינוקת ואת טעם הדמעות שלה, מי ששרה שירי ערש רכים בכל לילה, ושאת חום ידה התינוקת הכירה ונרגעה רק למגעה, מי שישבה כל הלילה ערה, מלטפת ומטפלת בחום שעלה, מי ששמעה את התינוקת קוראת "א מ א" בפעם הראשונה ולבה עלה על גדותיו באושר שלא יתואר, מי שראתה את בתה עושה לבדה את הצעד הראשון בידיים מושטות ובחיוך ענק של גאווה, פוסעת היישר לבין זרועותיה של אמה הנרגשת עד דמעות, היא זו הראויה להיקרא אמא.
שנה הייתי לה לאם. שנה שבה הייתי חלק בלתי נפרד מחייה והיא מחיי. שנה שבה חשבתי שאי אפשר להיות יותר מאושרים, שאי אפשר לאהוב יותר מאותה אהבה עצומה. שנה של חודשים, שבועות, ימים ורגעים שנאספו באהבה לזכרונות קסומים של אמא ובת. ואז זה נגמר.
אני יושבת וכותבת לך אחרי עשר שנים שבתי איננה איתנו, כדי לספר לך ששנה זה חיים שלמים. חיים שלמים של אהבה ללא גבולות ,של הוויה שהיא כל מה שהתינוק מכיר. אין לי ספק לגבי האהבה שלך אל התינוק , ולמרות זאת אני מבקשת ממך שבשם אהבה זו, תוותרי. תני לו לגדול עם ההורים שלו, עם האם היחידה שאותה ידע והכיר, עם זו שתמיד היתה לצדו, שמעולם לא עזבה ולעולם לא תעזוב.
למרות הכאב שלך, למעט הלידה אין לך זכרונות. אין לך חלק בחייו, להם יש, ואהבה הרי מורכבת מאותם חלקיקי פזל קטנים של זכרונות, טיפול, גידול והיכרות של כל פרט ופרט.
עשר שנים עברו ושום דבר לא חזר להיות כמו שהיה לפני. החיוך לא אותו חיוך,השמחה תמיד מהולה בדוק של עצב, שנה, שהיא חיים שלמים ,שינתה את כל חיי. לאבד ילד שהיה כל הוויתך, כל עולמך, להתגעגע עד כלות לריח, למגע, לחיוך -
אין כאב גדול מזה.
אני לא מפחיתה מהכאב שלך, אבל יודעת שלתינוק מגיע לגדול עם אמא ואבא שלו, הוריו שמליבם ואהבתם הוא נולד. בחרת בצעד ששינה את חייו ואת חיי הוריו לעד, צעד שבנה משפחה. אל תקחי את זה ממנו ,תני לו לישון בשקט ושלווה במיטתו הקטנה לצד הוריו ,בבטחה וידיעה שאף אחד לא ייקח אותם ממנו.
ממני,
אמא
| |  | |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |  |  | | אמא מאמצת, במשך שש שנים מנהלת פורום אימוץ ב"תפוז" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
