 |
/images/archive/gallery/106/398.jpg
מתוך קטלוג החברה  |
|
|
|
|
| חברת "קום איל פו" יוצאת בקולקציה משותפת למעצבות הבית ולקבוצת רוקמות פלסטינאיות |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
איתי יעקב
1/6/2004 18:09 |
|
|
|
|
|
|
|
בחודשים האחרונים זכה מותג האופנה המקומי "קום איל פו" לחשיפה תקשורתית רבה, ולאו דווקא בשל גזרות הבגדים, איכות הבדים או המחירים הגבוהים, אלא בעיקר בשל נטיותיה הפוליטיות של סיביל גולדפינר, הבעלים. מספיק היה להציץ בקטלוג הקיץ האחרון שהשיקו, "נשים חוצות גבולות", שצולם על נוף גדר ההפרדה בשכונת אבו דיס בירושלים, כדי להבין שגולדפינר לא מפחדת לשכב "על הגדר", כדי לחשוף את סבלה האנושי של האוכלוסייה הפלסטינית.
"שלום בנות", הפרויקט החדש של החברה, הוא המשך ישיר לעיסוקה הפוליטי ומגיש חבירה בין עיצוב ישראלי לרקמה פלסטינית. הפרויקט נולד בינואר האחרון על ידי מנואלה דבירי, סופרת, עיתונאית ומייסדת קבוצת "4 אמהות", שפנתה לגולדפינר והציעה לה לקשור בין מעצבות החברה - לימור דיאנה ומיה ארזי - לבין חנה סאלם אל-אעמא, מנהלת קבוצת רוקמות מבית לחם. "מיד הסכמתי", נזכרת גולדפינר. "אבל הפרויקט לקח זמן ארוך. הבעיה העיקרית
היתה להיכנס לבית לחם. לא הצלחנו לעבור את מחסומי צה"ל, וחנה לא יכלה לצאת, אז נאלצנו לפנות ל'מרכז פרס לשלום', שעזר לנו לקיים פגישה".
הפגישה הראשונה התקיימה במלון "אמריקן קולוני" שבמזרח ירושלים ובהשתתפות דבירי, גולדפינר, מעצבות "קום איל פו", אל-אעמא ומתורגמן צמוד. "ידעתי שאין לנו ממש איך לתקשר", משחזרת דיאנה את המפגש הראשון. "חנה לא מדברת עברית או אנגלית ואנחנו לא דוברות ערבית. אבל בעזרת מתורגמן ודיבור עם הידיים, הבנו אחת את השנייה. היא הציעה את הרקמות שלה, אנחנו את הרעיונות שלנו, ולמרות שהיא נדהמה מהרעיונות שהצענו לה ושדי פירקו את המסורת המוכרת לה, הגענו לאיזה החלטה".
הפרויקט, לדברי דיאנה, שיחרר במקצת את תפיסת עולמה של אל-אעמא בנושא הרקמה. "ביקשנו ממנה להשאיר את הרשת של הרקמה במקומות שונים כדי להשתמש בה כחלק מהחולצה, או שלקחנו מפה עם רקמה במקומות שונים ותרגמנו אותה לחולצה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אופנה פוליטית. צילום: מתוך הקטלוג
|
|
|
 |
|
 |
|
כיבוש אופנתי?
|
|
|
 |
|
|
|
לאחר עבודה משותפת של קרוב לחצי שנה, יצרו דיאנה וארזי שבעה דגמים של חולצות בשילוב של בדים אירופאים - משבצות ותחרות - עם רקמה פלסטינית. אלא שלמרות הרצון הטוב של הקבוצה הישראלית, רצונה ליצור עבור קבוצת הרוקמות הפלסטיניות - המורכבת מנשים מוסלמיות ונוצריות, שבשל אי-יכולתן לצאת לעבודה מסיבות של דת או אבטלה רוקמות בביתן - נראית פטרונית למדי.
"אין ניצול", דוחה דבירי את הטענה. "אנחנו מוכרים את זה כשיתוף פעולה. אני לא רוצה להתייחס למה שהיה בשנות השבעים עם 'משכית', כי המצב היום קשה יותר, זה מצב של סבל נוראי. מה גם, שאני מאמינה שאנחנו והפלסטינים לא הולכים לשומקום ועד שהפוליטיקאים לא יבינו את זה, אנחנו מנסות למצוא את שביל הגישה בינינו".
הביקורת שחטפה "משכית" על גישתה הפטרונית והאימפריאליסטית בשנות השישים והשבעים, עת יצאה רות דיין האבירית על ג'יפ צבאי אל חולת בית לחם, היתה בעיקר על מחיקת הקרדיט של הזהות הפלסטינית. בעוד שמעצבים ישראלים קיבלו את הריספקט על דגמים בעיצובם לבית "משכית", הקרדיט היחיד לו זכו הרוקמות היה בציון שם העיר – "רקמת בית לחם" או "רקמת בית ג'אלה".
יש שיאמרו, כי הכיבוש הפיזי חדר גם לכיבוש אופנתי, על ידי הטמעת מוטיבים פלסטינים בפריטים ישראלים. "הטענה שלך תימשך לעד", מזהירה אותי דיאנה. "תמיד יש את הוויכוח הנצחי בין אמן לאומן. ברגע שאמן עשה עבודה הוא חותם עליה, לעומת אומנים שעבודתם נעשית בדרך כלל ללא חתימה. זאת סמנטיקה בעיניי. מה שניסינו כאן היה לבנות משהו מתוך היצירה שיש לנו בארץ. מעבודת היד שקיימת כאן ולא מקבלת את הפרסום שלה. הלוואי ולא הייתי צריכה להשתמש ב'מרכז פרס לשלום' כדי שיתווכו בינינו, אבל כרגע, לצערי, המצב תחום בגבולות".
את חולצות הפרויקט ניתן להשיג בסניפי "קום איל פו", במחיר של 1,290 – 890 שקל לחולצה (!). כל חולצה מגיעה עם חוברת הסבר בשלוש שפות – אנגלית, עברית וערבית. כמו כן, עד לסוף חודש יולי תתקיים בבית "קום איל פו" בדיזנגוף 215 תערוכת צילומים של יעל אילן, אשר ליוותה את הפרויקט.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
