 |
/images/archive/gallery/114/217.jpg מסעדת השמורה 1872
צילום: יחצנות  |
|
|
|
|
| "השמורה 1872" מעוררת תהייה: בביתו של מי מבשלים כל כך גרוע, עד שהוא מוציא כל כך הרבה כסף על ארוחה כל כך רשלנית? |
|
|
|
 | דפדף בסטייל |  | |
שגיא כהן
27/5/2004 17:28 |
|
|
|
|
|
|
|
השמורה היא לא מסעדה. היא גרסת שנות האלפיים לשאלת הנצח של יוסי בנאי ורבקה מיכאלי: רבע עוף או בורקס. בדיוק כמו שבאולמות החתונה של שנות השבעים ידעת שבתפריט יהיה רבע עוף או בורקס, כך בז'אנר מאוד מסוים של מסעדות אצלנו התקבע לו תפריט שכאילו ירד עם משה מהר סיני. אתם יכולים, מן הסתם, לדקלם אותו בעל פה: קרפצ'ו בקר, משהו עם חצילים וגבינת עזים, דניס בתנור, פילה ברוטב יין ומנת הבית, טורנדו בנוסח רוסיני.
וכדי שהקשר למערכון האלמותי ההוא לא יאבד חלילה, יש בשמורה גם, תאמינו או לא, רבע עוף או בורקס: למנה ראשונה יש לו שה (מתי המילה הזו הצליחה להימלט מאולמות השמחה? ) ממולא בפטריות, ולמנה עיקרית יש חזה עוף. נותר רק לברר אם הם יודעים לזהות אשת מהנדס.
אי אפשר שלא לתהות: מי הולך למסעדות מהסוג הזה? אצל מי מבשלים כל כך גרוע בבית שהוא רואה טעם להוציא סכומי כסף גדולים (יותר מ-300 שקל לזוג) על ארוחה כל כך חסרת ייחוד?
ובעיקר כשהיא מבוצעת בכזו רשלנות. האוכל כאן הוא בסגנון "מטבח מקררים". הרושם הוא שהמנות עומדות מוכנות על צלחת במקרר, וכשמגיע האורח ביש המזל שמזמין אותן, מקשטים אותן ומגישים אותן אחר כבוד (אחר הרבה כבוד) לשולחנות.
מה שכן, לזכותן של מסעדות הרע"ב (רבע עוף או בורקס) ניתן לומר שהן סיכמו ביניהן על סימן אזהרה לסועד: לחם שמגיע על פלטה מעץ, עם חמאה, תחליף פסטו ומשחה שחורה שאמורה לייצג ממרח זיתים. זה הרגע שבו אתה יודע בדיוק איפה אתה נמצא. ובשמורה, על אחת כמה: הפסטו והמשחה השחורה הגיעו כשעליהם שכבת שמן שנוצרה במהלך חיי המקרר הארוכים שלהם. כמה קשה לערבב אותם ולגרום להם להיראות אכילים? אתם יודעים מה? אנחנו הרי לא רואים, תערבבו עם האצבע ותנקו בסינר. אז נכון, אי אפשר לאכול את הפסטו, וממרח הזיתים מזכיר קצת אנשובי מקולקל, אבל לפחות שתהיה לזה צורה. אבל לא: לחמניית אולם חתונות מחוממת, עם שלושה ממרחים. על עץ.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יתושים תאבי קרפצ'יו
|
|
|
 |
|
|
|
אותן קפדנות ואכפתיות נשמרו גם במנות הראשונות. קרפצ'ו בקר, למשל, היה מנה שחיה לה חיים טובים, ארוכים ומאושרים במקרר. רק אלוהים יודע למה להפריע. מה גם שהבשר והבלסמי בילו כל כך הרבה זמן יחד שנוצרה ביניהם מערכת יחסים מרגשת: לבשר היה צבע של בלסמי,לבלסמי היה טעם של בשר. על הזוג המאושר זרו תחליף גבינת פרמזן מקומי שהוסיף בת טעם מענגת של נסורת. לך תדע, אולי זה בכלל היה קונפטי.
מנה ראשונה אחרת היתה טרין חצילים במילוי גבינות עזים. המנה, על צלחתה, יצאה מהמקרר ממש לפני ההגשה והיה לה אותו טעם, שבבקשה אל תנסו לדמיין, של חצילים מטוגנים ספוגי שמן שעמדו במקרר ושל תערובת גבינת עזים קרה ודחוסה.
ואז, נותרנו לבד. נכון, גם לפני המנה הראשונה עבר זמן רב בין הרגע בו הגענו לרגע בו הוגשו המנות, אבל כאן, בין המנה הראשונה לעיקרית, השאירו לנו מספיק זמן לקרוא את כל ההגדה. בסוואהילית. להפתעתנו, זה התגלה כחלק המענג של הערב. מה גם שהוא סיפק, סוף סוף, רגע לא בנאלי. בזמן שהתפנה יכולנו להתמקד במה שהוא ככל הנראה האטרקציה העיקרית של המסעדה: ציד יתושים.
היתושים החיפאיים, גילינו להפתעתנו, קטנים יותר וזריזים יותר מהזן התל אביבי. הם גם גמישים יותר: אתה חושב שמחצת אותם סופית, והופ, הם מתעופפים מהשולחן חזרה לכיוון שרידי הקרפצ'ו. לקח לנו זמן, שהמלצרית נתנה לנו ברוחב לב, לפתח שיטות לחימה אפקטיביות, אבל בסופו של הערב ליתושים כבר לא היה סיכוי. טבחנו בהם ללא רחמים (ר' תמונה).
למרבה הצער, בניגוד למקובל במסעדות ציד מסורתיות, לא הציעו לנו לבשל עבורנו את השלל. חבל. קשה להניח שהיתושים הטריים שצדנו היו פחות טעימים מהסטייקים שקיבלנו. הפילה היה רך באופן חשוד ולא נעים, מה שעורר חשש לריכוך שלא כדרך הטבע, ונתח סינטה עגל בתנור הגיע, כמקובל במקומות כאלה, כשהוא מוקף לא ברוטב אלא במרק. כלומר, במין חצי כוס של נוזלים לא מצומצמים, מועשרת בגרגירי פלפל ירוק, שהפכו את כל העסק פחות לסטייק ויותר לשלולית.
יכול להיות שבשמורה (רק עכשיו הבנתי את פשר השם: זה לכבוד היתושים) מקווים שהלקוחות יהיו כל כך עסוקים בציד, שהם לא ישימו לב. אז נכון, היתושים היו הרבה יותר סימפטיים מהמלצרית, והרבה יותר טעימים (אני מניח) מהקרפצ'ו, אבל בכל זאת, אי אפשר להקים מסעדה שלמה רק על גימיק אחד. וחוץ מזה: מה יקרה אם מחר יבוא קליינט זריז כפיים והיתושים ייגמרו? אה, חשבתם על זה?
השמורה 1872, שדרות בן-גוריון 15, חיפה , 04-8551872
|
|
|
|
|
|
|  | | האטרקציה העיקרית של המסעדה: ציד יתושים | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
