 |
|
|
|
|
ועכשיו לאמנות
|
|
|
|
|
בגיל 39 רונית יודקביץ' עושה מה שהיא רוצה: היא מדגמנת בגדי ים, היא היתה מועמדת לאוסקר הישראלי ועכשיו היא אמנית שימושית. ככה זה כשמעיזים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
'' כולם מדברים על הגיל שלי'', מתלוננת רונית יודקביץ', כשאני מתעניין איך זה להוביל בגילה קמפיין לבגדי ים. ''כל הנשמות הטובות בעיר שואלות אותי, איך אני נראית מדהים לגילי. אבל פעם, אם היית אומר לילד בן 14 אישה בת 40, הוא היה אומר:'וואו, איזה זקנה!'. זה תמיד נשמע משהו שחור. והיום, אני עוד מעט בת 39, ובוא' נה, העולם שלנו מתקדם. אתה יכול להיראות הרבה יותר טוב מפעם. לאו דווקא על ידי ניתוחים או מכשור, כי לא עברתי לא ניתוח אף, לא סיליקון בחזה, לא עפעפיים ולא השתלות. לא מאמינים לי? שלא יאמינו.
אבל אני מאמינה במה שבפנים. אני בן אדם. לא צריך להיות כל הזמן מלך היופי. זה שטויות. זה אומנם נורא כיף להיות מלך היופי, אבל יש עוד דברים. יש את החיים''.
אלא שיותר ויותר במהלך הראיון, אני מבין ש''החיים'' עליהם מדברת יודקביץ' מתנהלים כטלנובלה גועשת, עמוסה מערבולות ומהמורות, היכולה לפרנס היטב את תסריטאי הז'אנר. סיפור חייה של יודקביץ' דרמטי יותר מ''לגעת באושר'', תיאטרלי פחות מ''משחק החיים'' ויפה יותר מ''מיכאלה''. והיא לא מתביישת להודות בכך. להפך, היא גאה בו.
''זה הופך את החיים שלי למעניינים'', היא אומרת. ''זה להגיע מפתח תקוה, להיות דוגמנית מצליחה, לנסוע לעבוד ביפן ובארצות הברית, לזכות בתחרות'הפנים של השמונים', להתחתן , להתגרש, להתחתן שוב, להתגרש בשנית, לחזור ארצה, לעבוד, ללמוד, להתחיל מחדש. אבל אני חושבת שיש הרבה סיפורים כאלה. הסיפור שלי הוא'קלולה' (מלשון קליל - א.י), כמו שהבן שלי אומר. אנשים אולי רואים בזה סיפור חיים קשה ומורכב, אבל אותי החיים רק חישלו''.
כדוגמה אקטואלית לחישול בהול, היא שולפת את סיפור אשפוזו של בנה רוי במחלקה לטיפול נמרץ, עקב דלקת ריאות חריפה. ''קושי זה עניין שולי. מה שעברתי עכשיו עם רוי בבית חולים זה קשה, כי זה הילד שלך. אבל זה לא קשה, כי לא מעניין אותך מה אתה מרגיש ברגעים אלו. אתה לא מעניין בכלל, רק הילד חשוב. זה כמו דלק. אתה הולך וממלא דלק באוטו, כי צריך אנרגיה. ואז הגיע יום שבת שעבר, ופשוט התעלפתי. התמוטטתי. לא הפסקתי לישון. וזה לא קורה לי אף פעם, כי אני בן אדם של שגרה. זה לא פשוט להיות אימא, לעבוד קשה ולעמוד בהתחייבויות, אבל אני תמיד אופטימית ושמחה בחלקי; אישה שעושה, ואני שמחה שיש לי אופי כזה, שלוקח דברים בקלות ומוביל אותי. זה שלבים שאתה עובר בחיים, כי לא תמיד הייתי כזו אופטימית. אני כבר לא ילדה. עכשיו בדיוק ניהלתי שיחה עם שי, הילד שלי, על מה זה אומר להיות ילד טוב, מה אימא עושה, ומה צריך לעשות.
ראשית, אמרתי לו, אימא צריכה לעבוד, להרוויח כסף ולפרנס את הבית. זה אומר: לקנות לך בגדים, לסדר את האוטו כדי שנוכל לנסוע, ימי הולדת, אוכל וגם להיראות טוב, כי המראה של אימא זה גם העבודה שלה. זה הכל יד רוחצת יד כזאת. אם אתה תעזור לי להיראות טוב ורעננה, אז יהיה לי כוח להגיע יפה לראיון בעיתון. אני מדברת איתם בגלוי כמו עם אנשים בוגרים. הם צריכים להבין שאלה החיים, והם לא תמיד פשוטים. זה כמו שרוי אמר לי בבית חולים באיזה לילה, כשהוא היה בטיפול נמרץ והמרגש לא היה נעים:'אימא, ככה זה בחיים, הא?'. ' כן, ככה זה בחיים', עניתי לו.'יש עליות ויש מורדות, אבל אלו החיים'''.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
אמנות עכשיו
|
|
 |
|
|
סדר יומה העמוס של יודקביץ' מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות עם ההתארגנות היומיומית של הילדים לבית הספר, ממשיך ב-300 כפיפות בטן ונמתח אל תוך מספר שעות עבודה בסטודיו לציור שלה בקרית שאול, שמתפקד כציר מרכזי בחייה. מאוד חשוב לה לקבל הכרה כאמנית, ואכן, בכל רגע שהשיחה מעט גולשת לעבר חייה הפרטיים, או סתם לקולקציית תיקי ''לואי ויטון'' החדשה וללק לציפורניים, יודקביץ' חותכת שמאלה בזווית חדה ומחזירה אותי לציוריה.
''כבר מזהים את העבודות שלי'', היא מתלהבת. ''תמיד שואלים אותי:'וכשאת באה לצייר, מה, את צריכה מוזה?'. האמת , אני לא צריכה. יש לי בראש צבע וקומפוזיציה, ואני לא צריכה לראות את הים כדי לצייר. מספיקות לי כמה שעות של שקט''.
מעולם לא חברת למילייה של האמנות התל אביבית העכשווית. לגלריות כ''דביר'', '' נגה'' או ''זומר'', למשל
''תראה, יש כל מיני קליקות של אמנים. יש את האמנים הזרוקים האלה, סטייל רפי לביא, עם נעלי אצבע; אבל זה לא אומר כלום. אמן יכול להיות עירום, עם נעלי שפיץ, או עם חליפה של'ארמאני'. זה שטויות. לאמנות אין חוקים. לאמנות יש הגדרה? אז נכון, יש את הקליקה הזאת של'האמנים הזרוקים, כאילו כזה', ויש אמנים אחרים. אבל יש גם את הקליקה שלי, של אמנים שעובדים עם אדריכלים ומעצבים בעיקר. נקרא לזה הכי חנפני, אמנים שמקשטים בתים. בניית בית, עכשיו מגיע רגע הקישוט: הווילונות, הכריות, השטיחים והציורים. ושם אני נכנסת לתמונה. וזו אמנות, ואוהבים את האמנות שלי, ואם אני מצליחה בעיקר להתפרנס מזה, זה אומר שאוהבים מה שאני עושה''.
אומרים שאמנות מגיעה מכאב, זה נכון?
''ממקום של כאב? אין לי מושג. להגיד לך שלא כאבתי בחיים? כאבתי כמו כל בן אדם אחר, יותר או פחות, וזה נתון לשיקולם של הפסיכולוגים למיניהם. בשבילי, זאת עבודה שאני מאוד אוהבת, שקיבלה שינוי גדול בשלוש שנותיי בברזיל. אם קודם כתב היד שלי היה מוכר כשרטוט עם הרבה עיפרון, מה שתרם לי בלימודים את הכינוי'כותבת הסתרים', כי העבודות היו נראות כמו כתב סתרים; בברזיל הצילומים קיבלו תפנית של צבע, שמחה, קרנבל, טבע, ילדים. אני לא חושבת שיש צער או כאב שמלווה אותי בחיים.
אני אישה שמחה. גם הילדים, שבאו בגיל 30 אחרי שנים של רצון, באו בזמן ובמקום טוב, כך שאני לא בחורה כאובה. תראה, אומרים גם באיזשהו מקום על משחק, שאתה צריך להיות אומלל כדי לשחק. לי זה לא בא מאומללות, אולי זה יבוא. אצלי זה פשוט משהו שקרה, והלכתי לזה בלי לפחד. אבל במשחק, בניגוד לדוגמנות, אתה צריך, בנוסף לעמידה מול מצלמה, גם לדבר. ומה זה הקול הזה? ועוד בגרוזינית''.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אימא עם ביצים
|
|
|
|
|
בסרטו של דובר קוסאשווילי ''מתנה משמים'' גילמה יודקביץ' את מרגו, התופרת הנאה של נשות השכונה. השתתפותה בסרט ומועמדותה לפרס שחקנית השנהבטקס האוסקר הישראלי, הזניקו עשרות גבות מעלה, אלא שרבים אינם יודעים ש''מתנה משמים'' הוא בכלל סרטה השני. תפקידה הראשון היה בסרט הקאלט ''סיפורי תל אביב'', שם שיחקה בתפקיד עצמה לצד יעל אבקסיס. ''האם פינו את הזבל? '', היתה השורה שלה.
מה מניע אותך? תמיד נדמה שאת רוצה לכבוש עוד ועוד תארים: דוגמנית, ציירת, שחקנית. את מרגישה שאת צריכה להוכיח את עצמך?
''תמיד הרגשתי, ואני עדיין מרגישה, שאני צריכה להוכיח את עצמי; אבל אני שמחה שכך, כי זו תחרות בונה, לא תחרות כתחרות. אני חושבת שלכל בנאדם צריך שיהיה משהו שידחוף אותו קדימה. זה לא קשור לגיל, אלא למוטו בחיים. צריך דרייב לטרוף את החיים. זה לא להוכיח לאחרים אם אני שווה או לא, אלא כדי להתקדם. ואין בנאדם שלא חשובה לו הערכה טובה ובונה. תמיד ארצה שהילדים שלי יראו בי אימא עם ביצים. אימא שווה. לא כזאת ששמה לק כל היום, משועממת, כיכר המדינה כזה. הכי כיף לי שעכשיו אני יוצאת מהבית והילדים:'יואו, אימא, איזו חצאית מקסימה, איזו יפה את'. זה מה שהם רואים. אימא יפה. אבל אני רואה הרבה דברים. אימא יפה חיצונית, אימא יפה פנימית. אבל אני מאמינה שהם לא טיפשים, ילדים רואים הכל''.
מפחיד אותך לאבד את היופי?
''כשהייתי בת 10 לא פחדתי מגיל הנעורים, בגיל 14 לא פחדתי מגיל 18, בגיל 20 לא פחדתי מגיל 25 ובגיל 30 רק עניין אותי ללדת ילדים. לפני כמה ימים ביקרתי את אמי בפתח תקוה והסתכלתי בתמונות ובארכיון שהיא אוספת עליי, ואמרתי לעצמי:'וואללה, איך נראיתי פעם עם האיפור הזה והגבות'. היום אני נראית הרבה יותר טוב. מה זה גיל 50? זה רק מספר. בינתיים אני נהנית מכל רגע. אני מרגישה אישה, לא מרגישה הבדל. כולם מדברים על משבר גיל ה-40, אבל אני מרגישה שהגוף שלי נראה נהדר''. - אולי כי את נראית מדהים לגילך, בניגוד להרבה נשים אחרות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא חזרתי לדוגמנות
|
|
|
|
|
''טוב לי עם עצמי. אני לא מחפשת את הקמט. מה זה קמט בכלל? זה לא מעניין אותי. אני מנתבת את האנרגיה שלי למקומות אחרים. הלוואי שתמיד ארגיש כמו שאני מרגישה עכשיו. זה ברור שהשנים יעברו, אני אשתנה, אתה תשתנה; אבל אתה צודק, ההרגשה צריכה להיות הרבה יותר חדה לדוגמנית, למישהי שהיתה במרכז, באור הזרקורים, ותמיד אמרו לה שהיא יפה. תראה, ברור שזה יכאב, אבל אני לא יושבת פה ואוטמת את האוזניים. אני יודעת שזה כואב''. - מה מפחיד אותך יותר, להזדקן או להישכח? ''אל תדאג, לא ישכחו אותי. אני תמיד אמשיך לצייר''. - אז למה להמשיך לעשות קמפיינים?
''הקמפיין לבגדי ים של See You, שהצטלמתי אליו העונה, קרה ממש על הדרך, לא משהו שכפיתי או צפיתי; אבל אני מבקשת לדייק, שלא חזרתי לדוגמנות, אני תמיד עשיתי ועושה דברים שמתאימים למראה ולגיל שלי. לא אבזה את עצמי. להיות אישה יפה, זה מקסים בעיניי.
היה מצחיק אם היו לוקחים לקטלוג שעשיתי ילדה בת 17. הראיתי להורים של חבר שלי את הקטלוג, ואימא שלו, אישה בת 70 פלוס, פשוט השתגעה:'איזה בגדי ים יפים, אח, איזה בגדי ים שיחזיקו לי את הציצים'. וזה נכון. גם בנות 70 רוצות להתלבש, ללכת לים. הלוואי ויכולתי לומר לעולם בריש גלי שאני עושה מסיכות לפנים ומטפלת בעצמי. וכן, אני מטופחת. אני מתנהגת בשיא הרצינות ושומרת על מה שהטבע נתן לי. אני לא מאלה שאומרות שאני שוטפת את הפנים בסינטבון, ובגלל זה אני כל כך משגעת.
לא. אני מקפידה לאכול בריא ולהתאמן מדי יום מזה 18 שנה. זה לא ששיניתי את הרגלי החיים שלי. זה טיפוח ושמירה על עצמי. אתה יודע, עשיתי כברת דרך, וכשמגיע הלילה, אני חושבת מה עשיתי, מה לא עשיתי, ואז אני מדליקה נר, נכנסת לאמבטיה ואומרת:'וואלה, כמה הספקתי'. מה אנחנו צריכים יותר. הכל בסדר. יש מושלם? אין מושלם''. לו היא היתה מגיעה לראיון בגלביית פשתן לבנה, עוד הייתי
מתבלבל לרגע וחושב שפגשתי ב''מוארת מצפון תל אביב'', אבל לשמחת יושבי בית הקפה, היא נכנסה בחצאית מיני מתנפנפת, סריג לבן צמוד, חזיה מבצבצת ונעלי עקב דקיקות; אבל הכל טוב אצל יודקביץ', ורוד , סכריני, מתוק ונאיבי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למה לי נישואים?
|
|
|
|
|
יודקביץ' נולדה בפתח תקוה לרפאל ולרחל, אמצעית בין שתי בנות. בגיל 14 וחצי גילתה אותה דליה בן-ארי, כתבת ''לאישה'', ניצבת מאחורי דלפק בקיוסק הבריכה של אוניברסיטת תל אביב, ומסלול ההמראה שלה בדוגמנות הוא כבר היסטוריה. היא מדורגת בעשירייה הפותחת של דוגמניות ארצנו, ובגיל 18 אף זכתה בתואר ''הפנים של השמונים''. בגיל 23 נישאה לראשונה ליואב רן, איש עסקים תל אביבי, בחתונה מתוקשרת, והתגרשה ממנו לאחר 7 שנים, עליהן אמרה בעבר:
''אני עוד לא יודעת אם הן 7 השנים הטובות או הרעות''. בדרך החליטה לפרוש מדוגמנות, לחזור לדוגמנות, לסיים תואר ראשון באמנות ב''המדרשה'', לבשל זוגיות עם מדריך טניס בקאנטרי של נוה אביבים, פרננדו בנדרס, להתחתן איתו, לעקור לברזיל וללדת את שני ילדיהם: שי ורוי.
לפני 4 שנים חזרה ארצה עם הילדים. מאז נקשר שמה עם איש העסקים אלי פפושדו, שמבוגר ממנה בקרוב ל-30 שנה .
''הסיפור הזה לא מעניין, הלאה'', היא פוטרת את הנושא ומסרבת לדבר על התקופה ההיא. עכשיו היא כבר שנתיים מקרינה ג'ט לג ביחסים עם איש העסקים יאיר ברזילי, אותו הכירה בפגישה עיוורת. אני לא מאמינה שאתחתן שוב'', היא אומרת בשלווה. ''שבעתי מזה. את הנישואים הראשונים שלי ניתן להגדיר כ' לא נישואים', כי כשאין ילדים, הזוגיות מתפרקת. מוזר לי להגדיר גירושים כשאין ילדים.
ככה אני מרגישה, כי כשיש ילדים, זה אחרת. בנישואים השניים, נישואים אזרחיים, התגרשנו. היום נישואים לא מעניינים אותי בכלל. מעניין אותי כיף, אהבה ולהתפנק על החיים. זה לא בלקסיקון שלי יותר. זה לא חשוב לי. "
"אני כבר לא בת 20, ויש לי כבוד לאהבה ולזוגיות. היום יש לי סבלנות, ביטחון וכבוד. אני לא רבה עם בן הזוג שלי. זה מין סוג של השלמה, זוגיות אחרת. שנינו בגיל שיש לנו ילדים, עברנו מערכות יחסים, ואנחנו נמצאים במקום של להפיק טוב. איך אני אומרת לחברות שלי?'הוא הדובדבן שבקצפת', והלוואי וזה יימשך ככה. בכלל, אני חושבת שצריך להתחתן בגיל מאוחר. אני מדברת מניסיון , אבל אולי אני טועה
|
|
|
|
|
|
| | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
