 |
|
|
|
|
מי אמר מאושרת?
|
|
|
 |
|
עם סרט בדרך, קמפיין והמון עבודה בתיאטרון, איילת זורר כבר מרגישה מספיק נוח להודות שהיא גם יפה. וגם מאושרת, תודה. מאוהבת בבעל הכי מרגיע בעולם, מתכוננת להביא ילדים, ואפילו מוכנה לדבר על הפחד הכי גדול שלה. ולא, זה לא לאבד את היופי
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
אחר שנים שהתקשורת חגה סביב יופיה, כינתה אותה שוב ושוב בתואר ''נסיכת קרח'', היום איילת זורר כבר לא מפחדת להודות שהיא יפה. סוף סוף. כולם ציפו שבחורה ששנים דישנו לה את האגו עם מחמאות, לפחות תפנים אותן, אבל זורר נלחמה בתדמית. לא כי היא כזו לוחמנית, אלא כיוון שפשוט האמינה, כי דווקא האופי הוא זה שיגרום לה לנשנש יחס ופרסטיז'ה בחלונות הגבוהים של התיאטרון
המקומי. אבל עכשיו הגיע הזמן לשחרר לחצים. זורר, כבר בת 34, מתירה את הכבלים הדמיוניים ומאפשרת לדמותה הציבורית לפרוץ ללא פחד.
''עכשיו אני אומרת במובן מסוים 'על הזין שלי'. אני יודעת מה אני יכולה להציע ומה אני שווה'', היא אומרת. ''היום אני כבר לא בוחנת את זה ב'מה יגידו', אלא ב'מה עושה לי טוב'''.
לפני כשבעה חודשים זכתה בפרס השחקנית באוסקר הישראלי, ובימים אלו כולם רואים את הבחירה שלה להוביל את הקמפיין של מותג האופנה ''גולף'', לצד הדוגמן העולה אנחל בונני, לאחר 3 שנים של התנזרות מהתחום.
''כמו שהשוק המסחרי נראה היום, וכדי לשמור על עצמי במקום שאני רוצה להיות בו מקצועית, נורא התאים לי לקחת קמפיין גדול כמו 'גולף''', היא חושפת. ''זה קמפיין שאני יכולה להיות בו 'לא דוגמנית'. לא ראיתי את עצמי רצה עם שמלה קצרצרה כמו ב'תפוזינה'. אבל בעיקר זו היתה בחירה כלכלית, והטיימינג היה נכון. אחרי שאתה עושה משהו שהוא טוב בעיניך, כמו'האסונות של נינה' או עבודה בתיאטרון, פתאום זה לא ביג דיל בעיניי לעשות פרסומת. מה רע? פעם מאוד פחדתי מזה, כי בארץ מקטלגים אותך כל כך מהר. נאבקתי בזה. במידה מסוימת עוד לא הרגשתי שהוכחתי את עצמי מספיק אפילו לעצמי. היום אני אומרת: 'מה אכפת לי לעשות פרסומת?', אי אפשר לשבת על התחת''.
- הזכייה בפרס שיחקה תפקיד בהחלטה?
''במובן מסוים זה סגר את המעגל. כנראה שזה גם עניין של גיל. באיזשהו שלב אתה משלים עם עצמך, זה היה חייב לבוא, אחרת זה קטסטרופה. אליי זה הגיע רק בשנה שעברה. עברתי משלב'אני חייבת להוכיח את עצמי', לשלב'אני נהנית ממה שאני עושה, ומי שלא אוהב זאת בעיה שלו'. השתחררתי''.
- מה היתה הנקודה שהבנת את זה?
''זה תהליך. זה התחיל מזה שנכנסתי סוף סוף לתיאטרון'הבימה' עם 'מונולוגים מהוואגינה'. עשייה טלוויזיונית משאירה אותך כל הזמן בתחושה שאתה שחקן, אבל אתה סלבריטי. מסחרי, אבל רוצה להיות שחקן. מין אמביוולנטיות כזאת בין פרסום וכסף, לבין העשייה האמנותית שלך. כשנכנסתי לתיאטרון, זה הפך לעשייה יומיומית עם חזרות והצגות קבועות. ממש עבודה מסודרת. זה המשיך כשפגשתי את גלעד (לבנדובסקי, בעלה - א.י), שמאוד הרגיע אותי. גם בגלל שהוא רחוק מהתחום, וגם בגלל שכשאתה סוף סוף מוצא מישהו שעושה לך כל כך טוב, אתה מתעסק פחות במה שקורה מחוץ לבית, והוא מעניק ביטחון רגשי עמוק שנותן הרבה מקום לסיכונים. מה רע כבר יכול לקרות? ! היום אני יודעת שלא משנה מה יקרה, יש לי תמיכה, יש לאן ליפול''.
- השתמשת פעם ביופי שלך כנשק?
''אתה רוצה לשמוע את האמת? רק פעם אחת, וגם מבלי שהבנתי משהו על עצמי. פשוט קראתי את 'יומנה של גיישה' בזמן שהייתי בלונדון לצילומים של 'איש החשמל', והיתה לי פגישה בסוכנות 'וויליאם מוריס' (סוכנות אמריקנית גדולה לשחקנים - א.י), אתה יודע, הזדמנות שלא מפספסים. ומשהו ביכולת לאנפף, להרכין את הראש כשצריך, אבל להרים מבט ולהחזיר את הראש למטה, למדתי מהספר. יש על זה תיאוריה שלמה. כשהלכתי לפגישה לבושה בשמלה שחורה ואיפור פשוט, ביצעתי את זה אחד לאחד, והתקבלתי. חודש אחר כך סגרו את הסוכנות, אז לא ממש הצליח לי, לפחות הספקתי לעשות שני אודישנים''.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
המרד הגדול
|
|
 |
|
|
זורר נולדה בשיכון דן בתל אביב כבת זקונים לאב פקיד במשרד השיכון ולאם מורה לבישול. יש לה שתי אחיות בוגרות. את ילדותה תיארה ככואבת וכחרדתית. ''גדלתי כילדה חסרת ביטחון לגמרי'', אמרה בראיון לפני מספר חודשים. גם שתיקתה של אמה, ניצולת שואה, חלחלה אליה. ''שמרו עליי המון'', היא מספרת. ''האחיות שלי עזבו בגיל צעיר את הבית, אבל לי לא נתנו לצאת כל כך מהר''.
השמירה הזו הובילה למרד נעורים, שזורר מיאנה לדבר עליו. איתות יחיד הבהב כשפיזרה את הערפל בראיון בינואר האחרון: ''את ההתפרעות המקובלת של סקס, סמים ורוקנ'רול גמרתי בגיל 25''.
''זה לא היה מרד נעורים, כי הוא לא היה בנעורים'', היא מבהירה עכשיו. ''הוא התרחש כשיצאתי מהבית בגיל 20. אז התחילו הבלגנים בחיים שלי. טוקיו, לוס אנג' לס, ניו יורק. מרדתי בעיקר כנגד הבריאה האנושית. בעטתי בהכל. הרגשתי די אומללה ובחנתי את הקצוות. עשיתי דברים שלא בהכרח בריא לעשות. אתה יודע, לפגוש אנשים שלא כדאי להסתובב איתם. היתה תקופה שצללתי, אז צללתי במקומות הכי מסוכנים שאפשר, או כשהיה לי אופנוע, דהרתי ללא גבול. הייתי יורדת לאילת ונתקעת איפה שהייתי יכולה להישאר. אם זה על החוף או אצל אנשים שפגשתי. אבל זה עבר, תודה לאל, עבר מזמן''.
- מדוע רק אחרי הצבא ולא כמו כולם בגיל הנעורים?
''אי אפשר היה. הבית מאוד גונן, והייתי בסוג של תרדמה, של הישרדות יומיומית. לא היו לי באותה תקופה אספירציות לגבי מי אני, מה אני, מה אני מול הוריי, מול אחיותיי, איזה בן אדם אני רוצה להיות. לא התעסקתי בזה בכלל. הייתי יושבת בחדר וכותבת או מציירת. אם הייתי צריכה לצאת מאוחר מהבית, לא הייתי יוצאת בלי שהיו שמים לב. לא היה אף פעם איזה'וואו!', טאטו או פירסינג. להפך, זה הפחיד אותי, כל דבר שיכול היה לגרום לי סוג של כאב. אין לי דחף לזה. אם הייתי מסתכנת, הייתי מסתכנת באמת''.
לאחר שירות צבאי בלהקת פיקוד צפון, בין היתר לצד אחינועם ניני, הגיעה זורר לסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, שם בלטה בהצגת הגמר ''מדריך נשים לתוהו ובוהו''. מאוחר יותר פרצה לתודעה הציבורית בתוכנית הנוער ''עניין של זמן''. עם ההצלחה הגיעו הפחדים, מה שהוביל אותה להתעופף ולנסות את מזלה המקצועי על ציר ניו יורק פילדלפיה לוס אנג'לס. 4 שנים למדה, עבדה ושיחקה, כשבין לבין הגיחה לפרסומות ולקמפיינים שונים. בנוגע לתקופת ניו יורק, שוקדת בימים אלו זורר על ''סיפור על החיים באי הבדידות שנקרא ניו יורק, ועל דמויות מוזרות ופצועות נפשית שפגשתי''.
- פסיכולוגיה בגרוש, אבל לפי המהלכים שלך, ניתן להאשים אותך בהרס עצמי.
''אני חושבת שבאיזשהו שלב כן, אבל כבר הרבה זמן לא. תמיד כשהתחיל להיות לי טוב, הייתי עוזבת, מתוך אינסטינקט. רוב האנשים בגיל הזה, שאפשר לקרוא לו ההתפכחות הכואבת של גיל ה-20, לא יודעים שטוב להם כשטוב להם. אני לא זוכרת שהכרתי תודה לרגע בין גיל 20 ל-30. לא זוכרת רגע שאמרתי לעצמי שאני מאושרת. זו מין מחלה כזאת מודרנית, שתוקפת אותנו בגילאים האלה, וזה מקור הבעיה''.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קמבודיה ואני
|
|
|
|
|
היום היא בהחלט מאושרת, מאמינה באלוהים ובכוח עליון, אבל לא מתכוונת לחזור בתשובה. בעיות האגו נפתרו, והיא עובדת ללא הפסקה. בעבר גילמה תפקידים מרכזיים בסדרת הטלוויזיה ''פלורנטין'', בהצגות ''אוהבים את אופל'' ו''מונולוגים מהוואגינה'', בסרטי הטלוויזיה ''תושב''ע בקריית שמונה'' ו''מכתוב'', ובקולנוע זכתה להצלחה עם ''אהבה אסורה'' ו''האסונות של נינה''. בקרוב תפציע בסרטו של הטלנובליסט דן תורג'מן, ''משהו מתוק'', לצד ריימונד אבקסיס, ובימים אלו היא שוקדת בחזרות על ''בגדי המלך'', מחזה של נסים אלוני, בתיאטרון ''הבימה''.
'' המחזה נועץ שיניים בקשר שבין פוליטיקה לתקשורת'', היא אומרת. ''יש שם משפט שאני מאוד אוהבת:' עם כל התקשורת הזאת מסביב, למציאות יש קשר כל כך תלוש לחיים'. זה נורא נכון. כבר לא מזיז לי המצב הפוליטי, אני אטומה אליו. אבל כשאני רואה בטלוויזיה אנשים מתנפלים על חבילות אוכל, זה עצוב לי. למען האמת, אני מרגישה קצת אשמה, כי אני מרגישה שאני צריכה לעשות הרבה יותר בשביל לעזור. להתנדב. זה הזמן לעשות בעיניי''.
- ממש אנג'לינה ג'ולי הישראלית.
''אני מקנאה בה. היא עושה דברים בעלי משמעות. 20 תפקידים שלה לא יעשו את המהפכה הקטנה בקמבודיה, או איפה שהיא מסתובבת בעולם. אני לא עושה מספיק, אבל אני אעשה''.
- מה מפחיד אותך?
''זיקנה. אבל הכי מפחיד אותי זו זיקנה רעה, של בדידות, עיזבון, מחלות, מודעות הולכת ונסגרת. אבל אני מאמינה שאם בנאדם חי טוב ודאג לעצמו, אז הזיקנה שלו מחזירה לו אור. כלומר, אם בנאדם שמר על עצמו שתהיה לו אהבה, שיעשה את הדברים שהוא אוהב, ולא ויתר וסגר את המודעות שלו והפך להיות מכונה מתפקדת בחברה, במובן מסוים, בגיל מבוגר זה מחזיר לך פירות. אם גידלת את הילדים שלך טוב, אז הם יחזירו לך אהבה בגילאים האלה''.
- מה באמת קורה עם זה?
''בעיקרון התשובה חיובית. זה יבוא''.
- בעבר אמרת בראיון ש''ילדים זה נושא שמאיים עליי''. עדיין?
'זה עדיין מפחיד מאוד בעיניי. הכי מפחיד בעיניי זו לידה, למרות שזה רגע של בריאה, רגע אלוהי. היית בלידה פעם? ראית לידה פעם? זה לא נראה טוב. זה מפחיד. שלא לדבר שזה בטח כואב מאוד. אבל אני כבר מעבר למפחיד, אני כבר ב'כן'. עכשיו רק צריך לחשוב מתי ואיך. אני לא רואה את עצמי בלי ילדים. אני עדיין מאוד מפחדת לאבד את החופש, ועוד יותר שמישהו יהיה תלוי בי, אבל כמו שאני מכירה את עצמי, אני אעשה הכל כדי שהם יהיו מאושרים. וזה עוד יותר מפחיד, כי אני יודעת שזו תהיה בשבילי אחריות היסטרית. זה לכל החיים. זה מהפך. אני חושבת שאני אהיה אימא דאגנית. יש לי סרטים בראש. מפחיד אותי שהם יסבלו, שיכאב להם, צבא. בעיקר בריאות. אתה יודע, גילה (אלמגור - א.י) עובדת עם ילדים חולי סרטן ותמיד חוזרת עם סיפורים, וזה נורא מפחיד. שמע, העולם שלנו הוא לא מקום חם ונעים. כשגלעד לא מתקשר, אני יכולה לדאוג. זה מפחיד לגור כאן. אבל אני פה כי אני שייכת לפה, והמקצוע שלי דורש שפה''.
את בעלה, מדריך גלישה מקצועי, הכירה בעת חופשת סקי בחו''ל. לדבריה, הוא אהבתה הגדולה, והיא מאחלת לעצמה לא להתאהב יותר.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
