ראשי » יהדות » מגזין

אות קין: איך נראה העולם לפני הרצח הראשון?

מדוע נצרבה כך שנאת האחים הראשונה, מה מרגיש חייל שהצמידו לו אות קלון, ומה הקשר בין הבושה התנ"כית לישראל 2016. יוצרים, אנשי רוח ומעצבים מציגים: פרשנות עכשווית לסיפורם של קין והבל

כמה חודשים לפני השחרור של דביר והחזרה לזמן חורף לישיבה הם עצרו שלושה שב"חים שניסו לחצות את הגדר ושמו אותם עם פלנלית ואזיקונים בש"ג. עד שהשב"כ יבוא. השב"כ לא בא ודביר בדיוק היה ש"ג ושמר על השב"חים והיה חם בטירוף והוא ראה את הזיעה נוזלת להם על העורף וידע שהם מתים למים, ומרוב שלא היה לו כלום לעשות הוא זמזם שירים של מאיר אריאל כמו אהובתי כמו ארץ מדבר, ודמיין איך הם משתוקקים למים ונפשם צמאה ולשונם נדבקת לחיכם, ובסוף אמר לעצמו נו מה מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה ונתן לשלושתם לשתות בדיוק כשהסמג"ד בא לראות את מי עצרו בעצם.

ואחר כך לקח אותו עומר הסרס"פ לטנק 3א ואמר לו אתה רואה את החריטות האלה? זה שני מחבלים שהטנק הזה הוריד וזה אומר שאנחנו כאן בפלוגת אומץ מתנהגים כמו גברים, לא כמו קוקסינלים, אתה יש לך טנק עם היסטוריה, ואם אתה לא יודע את ההיסטוריה וגאה בה ההווה שלך דל והעתיד לוט בערפל. ודביר שהיה מפוחד אמר אני גאה, אני גאה. ועומר אמר איזה גאה, אתה משתמט, הולך אחרי שנה וארבע וחושב שהוא יותר מוסרי מכולנו פה. אני הייתי שמח שתעוף מפה על טופס טיולים אבל גם ככה יש לך רק עוד שלושה חודשים למנייאק.

ודביר שמח שהוא יצא בזול אבל כבר למחרת הוא הבין שאף אחד לא מוכן לשבת איתו בשולחן בחדר האוכל ולהריץ בדיחות על המ"פ של פלוגה ב', ואף אחד לא ישב איתו על במבה וקולה וכשהוא יצא לסיור המפקדים היו מריצים בדיחות על שהוא יפה נפש, והיה אפשר לראות אותו מסתובב בפינות של המוצב ומחפש מה לעשות עם עצמו והוא רק התנחם בזה שהוא חוזר לישיבה ושהכול נגמר. וכשסוף־סוף הוא חזר לישיבה והרגיש איך הנפש שלו מתרווחת ניגש אליו איזה צוציק משיעור ב' ואמר לו תגיד, זה נכון מה שמספרים עליך שהברחת מחבלים מלבנון לישראל? ודביר ידע שזה הולך לרדוף אותו לנצח. 

הכותב הוא בלוגר, סופר ומנחה סדנאות כתיבה

כל כך הרבה שנים ועדיין אות הקין של טיפול המדינה בניצולי שואה מזדקר למרחוק. התמונה צולמה בהפגנה של ניצולי שואה מול משרד ראש הממשלה. 

הנתונים היבשים מלמדים כי בארץ חיים כיום כ־170 אלף ניצולים שגילם הממוצע 83 שנים. בכל שנה מתים כ־15,000 מהם. בסקר שנערך לפני כשנה נמצא כי כ־40 אחוזים העידו שאינם חיים בכבוד. כשליש כמעט הודו שלא יכלו לחמם את ביתם בחורף, מספר דומה העידו שנאלצו לצמצם הוצאות על מזון ועל טיפולים רפואיים. ואולי עצוב מכול, כמעט מחציתם מרגישים שהם לבד.

הכותב הוא צלם עיתון הארץ

התחריט הפותח את "איורי התנ"ך" של גוסטב דורה מוקדש לקין. הבל מקריב מנחה והא־ל מוחא לה כפיים, ואילו מנחת קין מתרסקת על האדמה. "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו", כתוב שם. התחריט של דורה נאמן לפסוקים בבראשית פרק ד' ואני ביקשתי למחוק בצבע גואש גועש את הבל מהסיפור, לחשוב לרגע שהשחור הוא עשן המנחה שלא התקבלה, להתאבל לרגע על אכזבת קין ולמהר ולקבוע את שמו על מצחו. רציתי לצוד את פניו שנייה לפני שמעשהו הבא הכניס למילון את המלה "רצח".

הכותב הוא משורר ואמן

על מה לעזאזל חשבתם?
לא, רגע, על מה לעזאזל?
בחורה יושבת לבד בבית קפה.
זה הדייט הראשון של החיים שלה.
פגישה עיוורת, כיאה לבחורות כמוה. בכל זאת.
בת כמה היא?
מה זה משנה?
שנים שהיא מסרבת להצעות. היא לא יכולה לשאת את מחשבת הדחייה. את המבט שהוא ייתן בה וכל האכזבה תתנקז אל העיניים שלו. ככל שהיא דחתה את הרגע, כך הוא התעצם והלך, מפיל עליה חיתתו. הסירוב הלך ונעשה קל, ההצעות הלכו ופחתו אבל לא הפסיקו. כי היא בחורה טובה, אוקיי?
דלת בית הקפה נפתחת. בכל פעם שהיא נפתחת, מצטלצל צליל פעמון עדין בחלל החדר וכל העיניים מורמות לרגע. סקירה קצרה, ושוב העיניים יורדות. בכל פעם שדנדון הפעמון נשמע בחדר, היא מרימה מבט לראות אותו נכנס. קוראים לו כך, והוא עוסק בכך, והם ממש־ממש יכולים להתאים אחד לשני. אין, אין דברים כאלה.
המכבש עשה את שלו לבסוף. למרות שכל תחושות הבטן שלה הזהירו אותה, היא החליטה הפעם לא להקשיב להן. מה יצא לה מזה עד עכשיו? ברגע שהיא אמרה כן, היא הצטערה. אבל נלחמה כמו לביאה בעצמה ולא ויתרה. את יוצאת לדייט הזה אפילו אם את מתה. זהו.
ולמרות שהיא לא מאמינה בזה, הבחורה הזו מקווה שאולי, רק אולי זה יקרה לה. כשהוא ייכנס היא תרים מבט ובאותו הרגע יהיה ברור לשניהם למה הם כאן. למה ביום ובשעה ובמקום הזה נפגשו העיניים שלהם, והמבט יאמר את הכול. והיא תכוף ראשה מול כל המחייכים שיאמרו - לא אמרתי לך? לא אמרתי לך שזה זה? ואת? את אפילו לא רצית לצאת לפגישה אחת. כאילו מה? כולה שעתיים בבית קפה נחמד. הכי גרוע אומרים שלום־שלום ולא צריכים להיפגש יותר לעולם.
על זה חשבתם, כשהצעתם לה אותו ולו אותה?
אז היא מתעמקת בתפריט או במסך המכשיר ובכל פעם שהדנדון מדנדן היא נדרכת, ומרימה את העיניים, למרות שמנסה לא, הן עולות מעצמן לסקור את הנכנסים.
מסקנה: יותר מדי בחורים לובשים חולצת תכלת.
פעם אחת בחיים היא יצאה עם בחור נמוך ממנה. וזה רק בגלל שהוא שאל ישירות אם היא לא יוצאת איתו כי הוא נמוך ממנה. מיד ענתה שלא. מה פתאום? היא לא נותנת לזוטות כאלה להשפיע עליה.
היה נהדר. הוא היה מתוק ואדיב ונמוך, כה נמוך. היא צחקה כל הערב, והוחמאה כל הערב, ולא יצאה איתו שוב. אין לה די ביטחון עצמי.
ביטחון עצמי הוא לא לבחורות כמוה. יותר מדי פעמים משך יותר מדי שנים דאגו להבהיר לה שאין לה סיבה מוצדקת לביטחון עצמי.
דנדון.
מתחיל לכאוב הצוואר מלהרים, לסקור, להנמיך מבט.
הבחור שנכנס לובש באופן מפתיע חולצה בגוון תכלת.
הוא נתן בה מבט אחד והיא בו. מבט אחד חדר את עיניה ושניהם ידעו באותו השבריר ששניהם יודעים למה הם כאן. היא והוא, הוא והיא.
ומבפנים היא מתה.
על מה לעזאזל חשבתם?
יהיה לנו על מה לדבר, הלוא. גבוה ידבר עם גבוהה. נמוך עם נמוכה. ושמן, עם שמנה.
נוכל לדבר על דיאטות? נספור יחד קלוריות על החוף בשקיעה?
תגייסי חיוך מותק, גם אם העלבון שלכם ממלא את החדר.
תזמיני סלט עלים ירוקים.
כולה שעתיים אחותי, מה קרה?

הכותבת היא תסריטאית

הילד הראשון בעולם: קין. הריבוי הראשון על פני האדמה.

איזו התרגשות כששני ההורים הראשונים מחליטים על השם ומסבירים אותו למציאות, לחיות, לצומח, לשמיים ולעצמם: "קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה'". באמצעות הילד הזה, הם מקווים, היחסים שלהם עם האלוקי יהיו יציבים יותר ממה שהיו עד עכשיו. בעצם היותו הוא למעשה מתפקד כפרויקט המשותף שבין הנבראים לבין הבורא.

ואז מגיע הבל, והוא תמיד יהיה "עוד אחד".

בכתובים אין שום הסבר לשמו, מלבד התחושה שבניגוד לקניין ולנוכחות הרמוזים בקין, הבל הוא הבל ואוויר, ולא באמת קיים וכנראה נגזר עליו תמיד להיות "האח של". והמילה "אח" מופיעה בפרק ד' בספר בראשית פעמים רבות ומדגישה את עצם ה"אחרות" שהבל יוצר בעולם.

הבל הוא הנוסף, אבל הנוסף שמכריח את המוסריות. כי המלחמה שיש בין קין להבל היא המלחמה בעצם היות השני, היא זו החושפת את חוסר המוכנות העמוקה של האדם להיות אנושי והרצון הנמשך שלו להיות יחיד כאלוקים. אבל האדם נדרש לגלות כי האלוקי מתגלה אליו דווקא דרך האנושי וכי כל מפגש עם האחר בעומקו הוא מפגש עם הבורא. "ואהבת לרעך כמוך, אני ה'": החיבור של האדם לאלוקים עובר דרך הסולידריות עם העולם ועם הזולת.

אבל הניסיון שהתוספת תאתגר את העיקר נוחל כישלון חד. חד מדי.

הבל לא מצליח לחנך את קין. להפך. הבל שותק - בחייו ולאחר חייו. רק דמו הוא הצועק. וקין הוא זה שמדבר: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו". מה הוא אומר? זאת לא נאמר בפסוק האניגמטי ביותר במקרא, ורק נכתב מיד לאחר מכן: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". מול ההיענות האלוקית למנחתו של האח הנוסף לא נותר לאח הראשון אלא לדבר בידיים.

הבל שותק. אל מול תסכולו של קין לא נשמע קולו. ומי שזוכה לפנייה ישירה מהקב"ה הוא דווקא קין.

וזו הנקודה הראשונה והמשמעותית כאן: הילד הבל קיבל ציון טוב מאוד, אבל קין הוא הילד שאליו המורה פונה ואליו הוא מתייחס. זה הילד שאמנם מאיים על השיעור הבנוי לתלפיות אבל גם מאתגר אותו ללא הרף. אכן, הבל היה יכול להיות הדיבור האלוקי עבור קין, אבל הוא לא עושה זאת, והקב"ה "נאלץ" להופיע בעצמו ולדבר ללא תיווך עם קין. והדיבור האלוקי אינו מועיל. קין לא עוצר בעצמו והורג את הבל אחיו.

בהתחלה קין נמנע מלהביא את הטוב ביותר, הוא אינו מביא מהבכורות אלא מהתוספת, כי מה יישאר כאן אם הטוב ביותר יינתן לקב"ה. אולם כאשר הוא רואה כי ה' רוצה את הטוב ביותר, הוא אומר לעצמו: אם הבל הביא את הטוב ביותר וה' אכן רוצה את הטוב ביותר, אז הטוב ביותר הוא הבל עצמו והוא מקריב את הבל.

וזהו בעצם הסיפור של ספר בראשית: ארבעה זוגות אחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, ויוסף ואחיו. וכולם סאגות נמשכות של מריבה, דם, קנאה ורצח שלפעמים אכן מתרחש, ולפעמים נכשל רק באמצעות גירוש או הימלטות מקדימה ומלאת עורמה.

ומאז ספר בראשית אנחנו במסע הנמשך והמאתגר למענה מוסרי לריבוי האנושי ולשונות שלו. כי "בסופו של דבר, בעולם ההסתר וההיעלם יחסו של הנברא אל הבורא יתורגם דרך הקשר שבינו לבין רעהו" (הרב מניטו, סוד העברי, עמ' 117. יהיו הדברים לזכרו במלאת עשרים שנים לפטירתו). 

הרב אלחנן ניר הוא עורך מוסף שבת במקור ראשון ור"מ בישיבת "שיח יצחק"

בחרתי להתנתק מהמילים "אות קין", בשל המשמעות הכה־רעה שלה, שלפעמים נדבקת לכאלה החפים מכל פשע, ובחרתי להתמקד בסמל של המגן־דוד עם כל העוצמה שלו - גם בימים חשוכים, וגם בימים טובים. איני יודעת לדבר על מושגים של נצחיות, אבל המגן־דוד, שאני מרבה לשלב אותו בעבודות שלי, הוא לנצח נצחים. 

טובהלה חסין היא אמנית אופנה

אם הם רק היו עובדים יחד.

קין והבל, הרוצח הראשון והקורבן הראשון, הזיכרון הראשון לשנאת אחים, לקנאה מדממת, לאלימות אכזרית ולמלחמת דת, כל אלו מונחים על המזבח בסיפור המקראי על המנגל הראשון. וכשאני קוראת אותו, בעיניים של שפית על אזרחי, קשה שלא לתהות - קין לא צפה את זה? הבל לא ידע שידו על העליונה? הוא לא הבין שהאסאדו שלו, צליל חריכת הבשר וריחן של מיליון מולקולות חדשות של טעם וריח המתפתחות במגע שלו עם האש, יעפילו על כל זוקיני צרוב? ואם ידע, לא חשב לרגע על הכולסטרול הרע? על האוזון? על אחיו שייראה דביל עם הגריל הצמחוני שהציע? כנראה שלא מספיק, והנה תראו איפה הוא היום.

אם הם רק היו עובדים יחד, הייתה להם יופי של ארוחה. עם ירקות מכל הצבעים, חלבונים וחומצות אמינו, ושומן טעים וסידן ונוגדי חמצון ושמחה גדולה. והצלחת המלאה הזו, המזינה והטעימה, הייתה מבטיחה להם גם עתיד והמשכיות ואת הזכות לחלום ולתכנן תוכניות ולגדל ילדים וללמד אותם לבנות צלחות בדיוק כאלה, שכל אחד בהן תורם את חלקו כי הסכום גדול מסך חלקיו.

אם הם רק היו עובדים יחד, קין והבל. אבל הם לא, והזבח המפוצל שלהם, כמו כל צלחת המספרת סיפור, יישאר שם תמיד על הדף כדי להזכיר לנו כמה קל לשנוא, אפילו את אח שלנו המעצבן, וכמה קל וזמין ומשכנע לעתים לבחור בפתרון הרע והאלים, ועד כמה כולם מפסידים. ארוחה נפלאה וגם את החיים עצמם.

אז בבקשה, תנו לי הזדמנות להזמין את כולכם, אחיי ואחיותיי, לסעודה ענקית של סופריטו עשיר, מלא בירקות צלויים וקבבונים קטנים וחרוכים ופרוסות פריכות של תפוחי אדמה ובצלצלים מקורמלים ושחומים, לצלחת שכל מטרתה להגיד - אם הם רק היו עובדים ביחד. 

הכותבת היא שפית ועיתונאית אוכל

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg