הודו להשם: איך משפיע הטיול למזרח על הישראלים?
חוזרים בתשובה או יוצאים בשאלה, נחשפים לבודהיזם או להרא קרישנה - ספר חדש משרטט קווים לדמותו של התהליך הרוחני–דתי שעוברים המטיילים הישראלים בהודו: "בהודו השאלה האם אתה מאמין לא נשאלת, השאלה היא רק במי"
יותם יעקבסון לא ישכח לעולם מראה נקי, שלם ונשגב שנגלה אליו דווקא בתוך הכאוס של רחוב בהודו לפני שנים. "ברחוב מטונף במומבאי המסורתית, הצפופה, הרועשת, המפויחת, אני עומד לחרף את נפשי ולחצות את הכביש בלי כל מעבר חציה כי כמובן אין", הוא משחזר.
עוד כותרות:
- בנט הבטיח משכורות; המורים: "מכבסת מילים"
- חשד לעבירות ביטחוניות: אזרח טורקי גורש מישראל
- הקרב על מוסול: צריך להיזהר מאיראן
"פתאום צועד מולי בחור שזכור לי כיפה תואר, שרק עלה מן הרחצה: שיערו רטוב משמן והוא לבוש בגלימה הג'יינית, גלימת משי לבנה ללא רבב, נושא בידו קערת פולחן כמו גדול המלצרים, עם פרחים, ממתקים ואורז. הולך זקוף, יחף, גאה, בתוך כל הלכלוך הזה, בין כל המכוניות, ספק מרחף ספק הולך.
"לא עניין אותו מה מימין ומה משמאל. בתוך כל הכאוטיות הזו הוא היה לבדו. אני זוכר את עצמי עומד שם, עוקב אחריו. אמרתי לעצמי: איזה יופי, כשלאדם יש את אלוהיו, זה ממש לא משנה לו מה כולם מסביב עושים. זה כל כך פשוט".
כבר עשרים שנה שיעקבסון (43) מטייל בהודו, בטיבט ובארצות המזרח הרחוק. מה שהחל כטיול אחרי צבא בכרטיס פתוח התרחב לעיסוק מקצועי כחוקר תרבות אסיה, כמרצה בנושא וכמדריך מטיילים בתת-היבשת הכובשת והמרתקת הזו ובארצות הסמוכות לה. כשהסופר חיים באר למשל היה זקוק למדריך בנבכי טיבט כדי לכתוב את ספרו "אל המקום שהרוח הולך", יעקבסון הוא שליווה אותו לשם.
יעקבסון הוא גם סופר בעצמו, שמאחוריו הספרים "מסאלה" ו"חמצן דליל" וכעת גם ספר חדש: "הודו כי טוב" (הוצאת עצה, 2016). בכל ספריו מנסה יעקבסון להביא לקורא טעימה מהודו או מטיבט. כמי שנלחם לאורך השנים נגד העמלות הגבוהות שגוזרים המפיצים וחנויות הספרים וכמייסד יריד הספרים העצמאי "קריאת כיוון", הוא נוהג להוציא את ספריו בהוצאה עצמית ולמכור אותם בעיקר באמצעות האתר שלו.
בשני הספרים הקודמים הז'אנר שבחר בו היה סיפור עלילתי בדיוני, ואילו את הספר "הודו כי טוב" החליט לייחד לישראלים שעוברים בהודו תהליך רוחני-דתי: חוזרים בתשובה או יוצאים בשאלה, ואפילו כאלה שבוחרים לאמץ אורח חיים שנשען על עקרונות הבודהיזם או דבקים בהרא קרישנה. הספר מביא מונולוגים חשופים בגוף ראשון של עשרים מטיילים ומטיילות שראיין יעקבסון, לצד דיון על מושג התשובה בכלל, ומניעי התשובה היהודית בפרט.
יעקבסון מסביר שגם אם בספרו מתוארים מקרי קיצון, כל מטייל כמעט יחווה טלטלה רוחנית מסוימת בטיול להודו. "אמנם רוב המטיילים אינם חווים את הדברים באותן עוצמות המתוארות ברוב הראיונות שבספר", הוא כותב, "ואמנם רובם המכריע אינו מחליט אותן החלטות, אך רסיסים מתהליך ההתפכחות, הבירור, תהליך קבלת הפרספקטיבה ופריסתה של מניפת אפשרויות קיומיות נותרים בהם, ושוקעים אט-אט כרדיד דק ומבושם על פני החברה הישראלית כולה".
"בטיול לא הייתה לי אבן בוחן קבועה לצדי. ה'לבד' אפשר לי לפעול ללא ביקורת שלילית כמו זו שקיבלתי כשחזרתי הביתה, כשנאמרו סביבי משפטים כמו: 'נדפק לך השכל', 'הלכת לאיבוד', 'אתה מבולבל, זה יעבור'. בהודו... נוצרת תחושת זרות גדולה שמחדשת את הקרבה ומחזקת אותה… כששואלים אותי מה בהודו גרם לי לחזור בתשובה אני תמיד אומר שזו לא התפכחות ולא 'אור בקצה המנהרה', אלא שזה נובע מהסביבה הדתית-הישראלית שבה הקפתי את עצמי ומהחברה שהייתה איתי... האמונה שלי היא אולי פרי של חוויות רגשיות".
(אלעד, 26, ירושלים. מתוך הספר)
יש בה משהו, בהודו, שמפעיל את הרגש, את הנפש, שמאפשר למבקר בה להיות חשוף באמת לגירויים חיצוניים ללא הסחות דעת וטרדות. בוגרי הודו נוהגים להגיד ששם דברים מתרחשים ומשפיעים עליך.
ב-Full Power, עוצמה מלאה. כדי לתת לכך מענה, נפתחו בהודו אשראמים ומרכזים רוחניים רבים. יעקבסון מאמין שמה שמאפשר בהודו עבודה כה עמוקה על הנפש הוא מה שמכונה "זמן מחוץ לזמן": "מרגישים בהודו הווה, את החיים עצמם. אמא שלי תמיד אמרה: 'תחזור כבר מהודו, תתחיל לחיות את החיים', ותמיד התרסתי כנגדה: 'אמא, מי קובע מה החיים האמיתיים?'"
לאורך השנים ועקב ריבוי המטיילים הישראלים, גם היהדות החלה לתקוע יתד ברחבי הודו עם נציגות של חב"ד ועמותת "הבית היהודי". ישראלים רבים, גם חילונים, נוהגים לפקוד את בית חב"ד בערים השונות בהודו לקבלת שבת או כדי לחוג את החגים. חלקם גם יישארו אחר כך ללמוד דבר תורה, ואף להעמקה שאולי לא הייתה מתרחשת בארץ.
"המרואיינים בספר דיברו על כך שהדת בארץ מוצגת כמוסד, של אלה שאוסרים על עבודת הרכבת בשבת או אלה שלא משרתים בצבא", אומר יעקבסון. "בהודו פתאום קיימת אפשרות לשלוף את ההגות של הדת, גם אם היהדות מוצגת לעתים בצורה רדודה או אפילו לא מדויקת ומאוד מיסיונרית באופייה, בכל זאת מוצגת פריזמה אחרת וכך נוצר שינוי ביחס של האדם לגבי היהדות, כי היא כבר לא רק ניצול או כפייה".
הריאיון האחרון בספר הוא עם הרב שימי גולדשטיין, רב חב"ד בפושקר, שאומר בין השאר: "אל תיתנו לחרדים בארץ, יותר נכון לתקשורת בארץ, להרוס לכם. שלא תפסידו בגללם את הדת".
כחלק מהתחקיר לספר, ליווה יעקבסון נציגי חב"ד ו"הבית היהודי" בהודו ובארץ, שוחח עמם, השתתף באירועים שמיועדים לחוזרים בתשובה בצפת ובתל-אביב, פקד בתי מדרש בירושלים ואף ביקר בבתיהם של חסידי ברסלב: "קיבלו אותי בחום, אבל כשתיארתי את העובדה שבספר יהיו גם מרואיינים שלא חוזרים לחיק היהדות אלא דווקא מתחלנים או הופכים גם לבעלי אמונות אחרות, זה היה שבר גדול. אבל לפני הכול הייתה תחושת שליחות שלהם ומוטיבציה 'לתקן' אותי".
מרואייניו של יעקבסון מופיעים בשמם הפרטי בלבד, שלעתים הוא אכן שמם במציאות ולעתים לא, והם בעיקר בחורים צעירים בשנות העשרים לחייהם, ולא במקרה: "זו הייתה החלטה. באותה מידה יכולתי לעשות מחקר על מבוגרים שיוצאים להודו בעקבות הילדים שלהם. היה לי חשוב שהמכנה המשותף של המרואיינים יהיה כמה שיותר מצומצם, כדי שלקוראים יהיה יותר קל לקלוט את הספר".
אחרי שיעקבסון ראיין את האנשים הוא שלח להם את הטקסט לאישור, אך לדבריו חלק מהמרואיינים ניסו גם הם בדיעבד לשנות את גרסתם לסיפור התהליך הרוחני שעברו ולהציגו כקצר ומיידי יותר ממה שסיפרו בריאיון הראשוני: "מצד שני, לא חסרו מרואיינים שהודו לי על שאפשרתי להם לספר את הסיפור לעצמם בפעם הראשונה, כי כשסיפרו למשפחה ולחברים זה תמיד היה ממקום אפולוגטי. רק אחר כך, כשהם קראו את הדברים שלהם, כל מנגנוני ההגנה שלהם התעוררו, עד שחלק מהם אמרו: 'אתה יכול לפרסם, אבל בעילום שם. תרחיק את הסיפור ממני לחלוטין'".
"הרוחניות בוואראנסי הייתה חזקה מאוד, והיא קירבה את כולם ליהדות שלהם. העיסוק ברוחניות ההודית בא בתגובה לשריפת הגופות ולטקסים הליליים שראינו. סביב הקידוש הייתה הרגשה שכולם מתאחדים. הרגשנו כמו האנוסים ששמרו את דתם בספרד של האינקוויזיציה, או אולי כמו ההורים שלנו ברוסיה. הרגשנו שאנחנו שומרים על הדת במקום לא לנו".
(נתן, 27, מעלה-אדומים)
אחד המרואיינים שהשתתף במסיבת סמים בגואה ונטל כדור אל-אס-די, תיאר בספר כיצד חווה חופש ללא גבולות שהניע אותו אחר כך לחיפוש רוחני. גם יעקבסון מסביר בספרו כי "במקרים רבים היה אירוע מטלטל כזה או אחר, למשל חוויית אובדן או התנסות בסמים, גורם מזרז להתעוררותן של שאלות קיומיות ולפנייה אל הבירור הרוחני. מן הראיונות עולה גם שבין אם מי שעובר מהפך דתי ורוחני מודע לכך בין אם לאו, הודו שימשה לו קרקע פורייה ומעוררת לתהליכים שעבר".
ישראלים רבים מטיילים בהודו אחרי הצבא. הם צעירים, מבולבלים, מסוממים אפילו. אולי ככאלה קל יותר להשפיע עליהם ולסחוף אותם?
"האם המרואיינים נשמעים לך חלשים, מבולבלים, אובדי דרך? בדרך כלל, כשיבוא מישהו ויגיד 'כיום אני הרא קרישנה' יהיה מי שיגיד שהוא נגאל מהחושך, ויהיה מי שיגיד ששטפו את מוחו. תלוי את מי שואלים. את המורכבות הזו בדיוק ביקשתי להעביר, כי היא בדרך כלל מושתקת".
"בהודו, רחוק מהבית, כבר לא התפללתי, אבל היה לי חשוב לשמור שבת וכשרות… באופן כללי היה משהו בהודו שפתאום אִפשר לי לראות חיים דתיים אחרים, בדתות אחרות, ואלו הפכו משמעותיים בעיניי… יכולתי לראות את ישראל ואת הדת היהודית כגרגיר קטן ביקום… יש משהו בדת היהודית וב'עם הבחירה' שגורם ליהודים לחשוב שהם מרכז העולם. המרכז הזה, עם כל החשיבות שכרוכה בו, מתבטל בהודו… כשפגשתי אנשים שלא שמעו על ישראל שמחתי. אני חושבת שאחד האסונות הגדולים של עם ישראל הוא שכולם מכירים אותו ושומעים עליו, ושהיהודים בטוחים שצריך לשמוע עליהם".
(נעמה, 29, אלקנה)
יעקבסון מראה כיצד חוויית הודו גורמת לאחדים לעבור תהליך רוחני של יציאה בשאלה דווקא. ככלל, חשוב לו להעביר מסר שלא הכול שחור או לבן: "יש הרבה מאוד מצבי ביניים שקשה להגדירם בשם. יש יהודים חילונים שלא שומרים מצוות אבל מדליקים נרות שבת או צמים ביום כיפור. הספר מציג את היהדות כסקאלה, לא כדתיים מול חילונים אלא באמת כמסע מרובה גוונים והרבה תחנות, וגם מנעד: בנאדם יכול לנוע ולצוף מתחנה לתחנה".
ניכר כי גם יעקבסון חש אי נוחות מהצגת ישראל כעם סגולה. "הפריע לי כל היחס של אנשי חב"ד אלינו כ'עם הנבחר'. המקום שבו השיתוף נעשה על ידי שלילת האחר או על ידי השמה של אדם זה או אחר במקום גבוה ומורם מאחר, זה מקום מאוד בעייתי בעיניי, מסוכן אפילו. אני חושב שאחד השיעורים הגדולים שלמדתי בהודו הוא שהדרך הנבחרת היא הדרך שלי. היא נכונה לי, אבל לא בהכרח נכונה למישהו אחר".
"התחברתי לתרבות של הרא קרישנה. ידעתי שככה גם אני רוצה להיות, והתפללתי שהדבר יתאפשר לי. פגשתי שם אנשים שאפשר היה לראות שיש להם משהו שלי אין, משהו שחיפשתי. התפללתי שאוכל לתרגל חיים רוחניים באמת, שאוכל לחזור עם זה לארץ ושזה לא יהיה 'טרנד חולף שחזרתי איתו מהודו', אלא שזה יהיה משהו שיעצב את חיי ושאתמיד בו… כל שנשאר לי היה להתפלל".
(אליאן, 25, קיבוץ יפעת)
אחד הטריגרים לכתיבת הספר היה מפגש של יעקבסון עם בחור ישראלי בקטמנדו שהצטרף להרא קרישנה. "אותו בחור נתן לי מכתב שבו תיאר את הדרך שלו עד כה ולכן אני כבר לא רואה את זה כ'שטיפת מוח' כפי שמקובל לומר וכפי שאני אולי נהגתי לחשוב. קראתי וחשבתי לעצמי איזה סבל בחור כזה עבר. הוא תיאר במכתב היעדר סיפוק וחוסר משמעות ומציאת סוג של גאולה עבורו".
וישראלים מוכנים לקבל ישראלים אחרים שחזרו מהודו והחליטו על דרך חיים בודהיסטית או של הרא קרישנה?
"יש סובלנות כלפי בודהיזם ומעט מאוד להרא קרישנה, למרות שהדרך שלהם מבחינת משאלת הלב ומבחינת הערכים הבסיסיים היא לא מאוד שונה. ועדיין, גם כאן אנחנו רואים איך יחסי ציבור עושים את שלהם: כיום, בעידן הניו-אייג'י ממש פופולרי לדבר על הבודהיזם כדרך חיים נעלה בקרב חוגים מסוימים, בעוד כל ההתייחסות אל הרא קרישנה היא כאל כת מסוכנת, סגורה ונצלנית".
"יש פסוק שאתה בטח מכיר: 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו'. אני נתתי לזה את הפרשנות הנסתרת — שהודו טובה להשם. החסידות, שאליה אני קרוב גם היום, גורסת שדווקא במקומות הנמוכים יש ניצוצות קדושים יותר. איני יכול לומר למה נסעתי דווקא להודו. אני חושב שבולט שם מאוד החיבור בין רוחניות לנוף. זה מתאים מאוד למנטליות הישראלית, ובאמת הודו חיברה אותי ליהדות... במקום של גלות - גילוי. כשאדם מתרחק מהכול מתאפשר לו לגלות. לדעתי זה אחד הדברים החזקים בהודו".
(נחום, 34, גוש עציון)
יעקבסון, המתגורר כיום במושב חדיד שליד בן-שמן, גדל בירושלים "בבית חילוני עם נגיעות של מסורת. בכל ילדותי וגם בצבא תמיד נשאלתי אם אני מאמין. בהודו השאלה הזאת לא נשאלת, כי ברור שאתה מאמין, השאלה היא רק במי". אביו של יעקבסון הוא ד"ר יורם יעקבסון, מומחה לחסידות וקבלה מאוניברסיטת תל-אביב. אמו, תרצה פרויס-יעקבסון אף היא חוקרת שעסקה בין השאר בנושא של מיסטיקה יהודית.
בצבא שירת כ"קצין ביחידת חי"ר קטנה", כפי שהוא מגדיר זאת, וניכר כי קשה לו הדיבור על התקופה ההיא: "אני רוצה להוציא את החלק הזה מחיי כי הייתי בתפקיד מרכזי בלבנון בדיוק בשנה הכי מדממת, שה'גראנד פינאלה' שלה היו אסון המסוקים ומותו של החבר הכי טוב שלי, יונתן צירקל, בלבנון. לבן שלי קוראים יונתן, גם על שמו".
צירקל נהרג מהתפוצצות מטען צד בדרום לבנון ב-30 בינואר 1997 ואסון המסוקים התרחש ארבעה ימים לאחר מכן. הביקור הראשון של יעקבסון בהודו התרחש חודשים בודדים לאחר מכן, כשהיה כבן 23 והשתחרר כבר משירות הקבע שלו: "קניתי כרטיס לכיוון אחד והייתי שם שנה, טסתי לשם לבד. יש פה סוגים שונים של לבד: לטייל לגמרי בגפך או לחבור לישראלים שלא הכרת קודם בהודו. אני חושב שהמקום שבו אדם נתלש לחלוטין מעצמו ונמצא בגפו מול אנשים שלא הכיר קודם - זה לבד.
"אני עוד זוכר את הלילה הראשון ואת הנסיעה באוטובוס אל ה'מיין באזאר' (רחוב ראשי שבו מתרכזים התרמילאים בניו-דלהי) שעצרה בצד הצפוני של תחנת הרכבת. חציתי שם את כל הגשרים הללו שהיו הומי אדם בשעת לילה מאוד מאוחרת. עם המון אנשים ישנים והמון סאדואים, נזירים. מין המון מסחרר כזה.
"למחרת בבוקר אני זוכר ביקור במקדש עירוני קטן ונטול סממנים חיצוניים של פאר או קדושה, ואני חושב ששם, בהתבוננות על הפולחן הזה, חוויתי רגע מכונן. זה היה יומי הראשון בהודו".
אפשר להגיד שבאותו מסע ראשון התאהבת בהודו?
"כששואלים אותי מתי התאהבתי בהודו אני צוחק. אף פעם לא התאהבתי בהודו. הודו, עבור מי שחי בה, היא גיהנום, מי שמקורב למי שחי שם חווה את הגיהנום ולא יכול להתאהב. מה שכן, אני מאוד אוהב את ההתהלכות וההתנהלות שלי שם. אני לומד שם המון בכל פרמטר פילוסופי, הגותי ותרבותי שאני חוקר".
אחד הנושאים הראשונים שחקר לעומק היה טקסי מוות, ובהם המנהג הטיבטי של "קבורת שמיים" - השארת הגופה במקום גבוה למאכל החיות. נראה שיעקבסון לא הגיע לכך במקרה: "חוויתי עשרות מיתות סביבי גם בלבנון וגם בשטחים. באסון המסוקים הייתי כבר אזרח, אבל מכיוון שהיו לי שם חיילים והייתי אחראי על כל הטיסות האלה, התקשרו לבשר לי מה קרה ובעצם מי שעשה את הרשימה העדכנית של ההרוגים שפורסמה בתקשורת, היו אני ומי שהייתה אז זוגתי, מורן עמית, שאחר כך נהרגה גם היא בפיגוע ביער השלום בירושלים בשנת 2002. זאת הייתה מין סאגה מדממת כזו".
בכל טקסט שיוצא תחת ידו, הוא מסביר, חשוב לו שהודו ואנשיה יהיו נוכחים באמת. "הישראלים מפסידים את ההודים ומתייחסים אליהם כאל תפאורה אקזוטית", הוא אומר בתסכול, "בה בעת, בדרך כלל ההתייחסות של ההודי אל הטייל המזדמן היא כאל שק דולרים שיש לעשות בו חור גדול ככל האפשר. במצב כזה, המפגש האמיתי בין השניים לרוב לא מתוכנן, אלא טופח על הפנים בסטירת לחי מעוררת. לא כעלבון, אלא כמשהו שבמקרים רבים אנחנו כלל לא מוכנים אליו מראש".
בספרו השני, "חמצן דליל", הגיבור מגיע היישר משירות צבאי מדמם בלבנון למקום הרגוע והשלו לכאורה בעולם, טיבט, אבל שם מצרפים אותו למיליציה צבאית. בספר קיימים ניצנים אוטוביוגרפיים הנוגעים לשירותו הצבאי של יעקבסון בלבנון ובשטחים, אך יש בו רובד נוסף: קריאת תיגר שלו על הדלאי לאמה ומאמיניו, הן בשל הסכסוך עם סין על הריבונות בטיבט והן בשל האכזריות המיוחסת לנזירים כנגד מי שיצא נגדם.
יעקבסון: "יש גם הרבה שמתייחסים אל הדלאי לאמה כאל אורים ותומים ומעריצים כל מילה וכל משפט שלו מבלי שבכלל יודעים מי האיש הזה ומה עומד מאחוריו. יש סביבו הילה מאוד נוצצת שאני מפרק ומרכיב אותה מחדש".
"בהודו אין עשייה גופנית, זה לפחות הרושם שלי. האנשים שם רוחניים יותר — אין חומר להיאחז בו. כמטייל בהודו אין לך טרדות פרנסה, ובלי אלו כבר הסרת מעליך 50 אחוז מהעול הגשמי. ישנה מוסכמה בקרב התיירים, 'אופנה תיירותית' כזאת, לבוז לכל חידוש טכנולוגי. אנשים מחפשים את הפשוט. את המרופט ואת הישן, את ההזוי ואת הבלתי אפשרי".
(נדב, 23, ירושלים)
הספר "הודו כי טוב" החל כעבודת סמינר במסגרת לימודי תואר שני שלמד בחוג למדעי הדתות והגיש לפרופ' שרה סבירי באוניברסיטה העברית לפני כעשור. "כך יצאתי לדרך וזה מה שדחף אותי לגבש בצורה מסודרת את החומר, לערוך שיחות ולא רק כאלה שמזדמנות על הדרך בהודו או במטוסים אלא ממש לצאת ולחפש אנשים. בכוונה לא הכנסתי לספר אף אדם שאני מכיר אלא פרסמתי 'קול קורא' ואנשים חזרו אליי".
למרות האווירה בהודו, המאפשרת חיפוש עצמי ורוחני, יש משהו שבכל זאת יכול לעכב תהליכים: הסמארטפון. הרב שימי מפושקר אומר בספר: "פעם אנשים היו מגיעים להודו רק לחפש. היום אנשים בפייסבוק, באינטרנט, זה לא מה שהיה. אין בדידות, אין 'לבד', אנשים לא מנותקים. זאת בעיה גדולה מאוד-מאוד. בדיוק לפני שלושה ימים השליח בקאסול שלח בווטסאפ של בתי חב"ד בהודו תמונה של כיתת לימוד ריקה, וכתב: 'אין עם מי לדבר'".
יעקבסון תמים דעים. "במהלך שנות המחקר שלי אמנות התרמילאות השתנתה מהקצה אל הקצה: הרבה מאוד אפשרויות חדשות נפתחות בפנינו בזכות הסמארטפון ואני חושב שבהרבה מאוד מובנים הן יוצרות מיסוכים. מצד אחד, בזכות הסמארטפון אדם ברגעים מסוימים יכול לחוש הרבה פחות בודד בהודו, אבל אולי זה יעכב אותו מלצאת ולחפש תשובות או לעבור תהליכים שפעם הוא היה עובר בצורה מואצת ומזורזת. עם זאת, אני משוכנע לחלוטין שהחסכים הם אותם חסכים, והחיפושים - כשהם מתקיימים - הם אותם חיפושים".
"כשהגעתי הביתה, אחרי המקלחת יצאתי עם ציצית, כיפה ומכנסיים קצרים. שאלתי את עצמי מה עובר עליהם, הם קלטו שאני אותו טל. זה חלק מהתהליך, להישאר אותו אדם — רק משופר. היום אמא שלי מקפידה על כשרות… היא הפכה את העולם כדי שיהיה לי נוח לבוא אליה. בסיוע של ארגונים שונים הכשרנו הכול ביחד, את כל הכלים... מבחינתי, מהרגע שחזרתי בתשובה התחלתי להחזיר בתשובה".
(טל, 24, רוממה, ירושלים)
למרות המרחק מהבית והקושי לחיות בארץ זרה ושונה מהותית מבחינה מנטלית כהודו, נראה כי האתגר הכי גדול מתרחש כששבים לארץ מהמסע. יש צורך לשמר את פירות התהליך הרוחני, בצד הסביבה שלא תמיד מקבלת ומכילה. היות שכמעט כל מטייל עובר תהליך רוחני כלשהו במסע בהודו, ישנם נימי נימים של שלווה שאם יצליח לשמר, יצליח לחוות טיפת שאנטי גם ביומיום בארץ. "כשמטיילים ללא מטלות וללא טרדות יומיומיות אפשר לחוות את הדברים יותר לעומק ולהתרכז באיזשהו עיקר רגשי, ואם לא משמרים את זה - זה נעלם", מזהיר יעקבסון.
הוא מרבה לפקוד את הודו להדריך שם טיילים אך מצהיר ש"זה לא אותו הדבר, למדריך חסרים השקט וההתבוננות שהם הלוקסוס של טייל חופשי, שאינו מוגבל בזמן".
ומה מאפשר לך לשמר טיפה מהודו בחיי היומיום בארץ?
"מבחינתי השימור הוא לזכור את הפרטים העדינים שמרגשים אותי, את היכולת לפגוש אדם אחר, לתת משך וזמן למפגש, לשמר כל הזמן את האלוהים שלי שהוא אי הידיעה. יהיה מי שיתריס נגדי שמבחינה פילוסופית זה לא אלוהים, אך המצב שבו אני זוכר שהרוב בעולם נסתר ממני, מבחינתי זאת נגיעה באלוהות. זה מה ששם אותי במקום הקטן מול העולם".
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם