ראשי » יהדות » מגזין

הכירו את הלוחשת להורים החילונים והדתיים

זיוה מאיר היא לא רק אמא של (ידידיה ויצחק) וחמותה של (סיון רהב–מאיר). היא בעיקר מנחה הורים ומגדלת דורות של משפחות קצת יותר מאושרות. איך עושים את זה נכון? מתברר שהכל מתחיל בנשימה אחת עמוקה

אלא אם כן יצא לכם לדבר עם אושיות פופ כמו מדונה או פרינס, מעטות השיחות שמתחילות בהבהרה מצד המרואיין לגבי שמו האמיתי. "אז לא קוראים לי באמת 'אמא מאיר' אלא זיוה מאיר", מצהירה המרואיינת שלנו. "לפעמים אנשים מחפשים ב־144 את הטלפון של אמא מאיר ולא מוצאים, או שמגיעים אליי ומתאכזבים לשמוע שקוראים לי זיוה. 'אה, בעצם לא אותך חיפשנו אלא את אמא מאיר', הם אומרים לי".


עוד כותרות ב-nrg:
- למה חסיד חב"ד הניח תפילין לסנטה קלאוס?
- בדידות מתסכלת: המחיר שמשלמת אמנית דתייה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

זיוה מאיר היא מנחת הורים ידועה ומוערכת כבר למעלה משני עשורים, ובשעות הפנאי מכהנת גם כאמו של העיתונאי ידידיה מאיר (ועשרה ילדים נוספים, ביניהם הזמר יצחק מאיר) וגם כחמותה של סיון רהב־מאיר. "אף פעם לא חשבתי להפוך את העיסוק שלי למשהו תקשורתי", היא מספרת, "אבל אז קרה הרצח הנורא של הילדה רוז פיזם בידי אביה.

"כולם היו מאוד נבוכים ולא ידעו איך להתמודד עם המקרה. ידידיה ביקש שאעלה באופן חד־פעמי לדבר בתוכנית הבוקר שלו ברדיו קול־חי. ההדים היו מאוד חיוביים, והתחלנו פינה שבועית. ואז התגלתה בעיה. לפי הלכות כיבוד הורים, ידידיה לא יכול להגיד את שמי. אז הוא אמר − 'נעלה עכשיו לשידור מישהי שאסור לי לומר את השם שלה, אז בואו נקרא לה 'אמא מאיר''. וזהו, מאז זהו שמי עבור הרבה אנשים".

הפינה משודרת כיום בכל יום שלישי, וחוץ ממנה החלה לאחרונה גם פינת גידול ילדים בתוכניתם המשותפת של בני הזוג רהב־מאיר בצהרי שישי בגלי צה"ל. שם מספרת סיון על חוויותיה מסדנת הורים שהיא עוברת אצל חמותה שתחיה, סדנה ראשונה שמתקיימת אחרי הפסקה ארוכה שנכפתה על זיוה, שסבלה בשנה האחרונה משברים בעמוד השדרה שנגרמו כתוצאה מבריחת סידן.

"הייתי מנוטרלת לגמרי במיטה, חלק מהזמן בביתם של ידידיה וסיון כי אצלם אין מדרגות. חודשים לא הנחיתי קבוצות ולא קיימתי סדנאות. ברוך השם השנה הזו מסתיימת עכשיו, ואני מוכרחה לומר שמעז יצא מתוק. לפני כן הייתי נוסעת כמעט כל ערב לכל מקום בארץ להעביר סדנאות. עכשיו כולם מגיעים לפה וזה הרבה יותר נוח והגיוני. בנוסף, אנחנו רואים שיש ביקוש גם מרחוק ועובדים בימים אלה ממש על השלמת סדנה אינטרנטית שדרכה נגיע לאנשים הביתה. במקביל אני גם מספקת ייעוץ פרטני להורים".

מה קרה בדור האחרון שבגללו צצו פתאום כל כך הרבה סדנאות שלא היו קיימות בעבר? נעשינו הורים גרועים יותר?
"אישה מבוגרת שנחשפה לאחת הסדנאות שלי אמרה לי פעם: 'אני יודעת שעשיתי טעויות בגידול הילדים, אבל עשיתי הכי טוב שידעתי'. המשפט הזה מצא חן בעיניי מאוד. ההורים של היום עושים המון עבור הילדים שלהם, אבל מסתובבים עם רגשות אשם ולכן לא נמצאים במקום טוב. זה לא בהכרח שפעם עשו את הדברים יותר טוב, אבל פעם לפחות הרגשת כהורה שאתה נותן לילד שלך את הכי טוב שאתה יכול. היו הרבה פחות רגשות אשם. איפשהו בדרך איבדנו את האינטואיציה לדעת מה זה לעשות טוב לילד. אנשים לא יודעים האם הם עושים יותר מדי או פחות מדי".

אז מה באמת קרה בדור שלנו ששינה את המצב?
"קודם כל הדמוקרטיה. בפירמידה של התא המשפחתי פעם אבא היה בראש. היום הוא מצטרף למשפחה. פעם הילדים היו מצטרפים ומתאימים את עצמם לבית, היום זה עולם הילדים שיודעים את זכויותיהם באופן מאוד נחרץ ובגיל מאוד צעיר. אם האבא יושב בראש השולחן, זה קורה לעיתים רק כי אמא אמרה לו ששם מקומו. המקום של האבא די מסורס. וכשדברים לא מונחים במקומם, לאף אחד לא טוב. גם לילדים כמובן, אבל גם לנשים. הפמיניזם ושחרור האישה יצרו עול גדול. נשים היום גם עובדות, גם מפרנסות, גם עמלות בבית, גם צריכות להיות יפות וחטובות ונהדרות ומצליחות. מה שהבאנו על עצמנו בינתיים עם המהפכות הללו הם לא בהכרח דברים טובים".

הפמיניזם כשל לדעתך?
"אני לא יודעת אם הוא כשל. התנועות הללו − תנועת 'הילד במרכז', למשל, או הפמיניזם − החלו במקום טוב ונכון מאוד של דאגה לזכויות אלמנטריות. זה היה מצוין כי ילדים היו כוח עבודה זול ונשים היו כמו חפצים. אבל המחוג לא נעצר בשוויון אלא נהיה קיצוני בכיוון השני. זה המצב שבו אנחנו נמצאים היום, ויקח זמן עד שנתאזן באמת ונחזור קצת לכיוון הראשון".

ההקצנה של "זכויות הילד" והפמיניזם היא הסיבה המרכזית לכך שהמשפחות כיום פחות מתפקדות?
"הדמוקרטיה המשפחתית אשמה יותר מהפמיניזם. אני לא רוצה לצאת נגד הפמיניזם כי יש בו דברים מאוד נכונים. כמובן שטוב שיש פמיניזם, אבל בואו נתאזן. כיום המקום של האבא לא ברור ושום דבר במשפחה לא ברור. נכון שלפעמים טוב שיש דברים לא ברורים, כי אז מבררים ובונים מחדש משהו טוב, אבל לפעמים חבל שאנחנו מאבדים את האינטואיציה ואת הביטחון כהורה. ובזה עוסקת עיקר הסדנה שלי − להחזיר לעצמי את הביטחון שלי כהורה".

המשפט "להחזיר לעצמי את הביטחון שלי כהורה" נשמע טוב ואפילו מצוין, אבל כשירות לכם הקוראים וגם לעצמי, אני מבקש מזיוה להיות קצת יותר קונקרטית. "תני לי בבקשה שלושה כללים מרכזיים שאם ניישם אותם נהיה הורים טובים יותר", אני אומר לה, והיא מחייכת חיוך רחב. "אין דבר כזה אצלי שלושה כללים. זהו תהליך עמוק ופנימי.

"העולם רוצה היום טיפים וכללים, אבל זה פשוט לא עובד ככה. כל העניין הוא עבודה פנימית אמיתית. ובכל זאת, אם מתעקשים על כלל אחד, אז הנה הוא: תהיו כמה שיותר עם הפנימיות האמיתית שלכם. למשל בקידוש בערב שבת, פחות להתייחס לבלגן בבית ולמריבות הלא מאוד חשובות בין האחים, ובאמת תחליטו שמה שאני מתרכז בו עכשיו הוא הקידוש. אבא, אמא, קידוש. הילדים כבר יצטרפו לאט לאט".

ולהתעלם ממה שקורה סביב?
"אני אלרגית למילה 'להתעלם'. לא להתעלם, אבל מעצמי. להיות איתי באמת. אם ילד הולך לחדר נעלב ויש משבר נוראי, ודאי שחשוב לעצור הכל ולראות מה קורה, אבל לא תמיד יש כאלה משברים. בדרך כלל מדובר בדברים קטנים יותר. ילד שהולך קבוע לחדר, צריך להפסיק להתרגש מזה".

הילד משחק בלגו ואני קורא לו לבוא לקידוש. הוא עונה לי ב"רגע, רגע". להתחיל בלעדיו?
זיוה שוב צוחקת. "אלו באמת תהליכים פנימיים שבסופם כשתקרא לו, הוא יבוא. אני זוכרת קבוצה שהתחילה בכך שאחד האבות ביקש ממני עונשים ספציפיים לתת לילדים. אחרי כמה חודשים הוא צחק על עצמו והבין עד כמה המשפט הזה היה לא רלוונטי".

כשבתנו הבכורה הגיעה לגיל שבו כבר הייתה אמורה לפי הספר לישון לילה שלם, מצאנו את עצמנו מתעוררים חמש־שש פעמים בלילה. בצר לנו הלכנו לסיוע מקצועי שפתר את הבעיה באמצעות כללים ברורים וחדים מאוד שמהם לא סטינו כמלוא הנימה. אני מחפש כללים כאלה גם אצל זיוה, אבל מתברר שכאן זה עובד אחרת.

"אפשר להתייעץ כמובן עם יועצות שינה והתנהגות, אבל אני מאמינה שברגע שההורה מחובר למקום הפרטי שלו, הוא בעצמו ימצא את הפתרונות. ברגע שההורה עושה את העבודה המדויקת, הוא מתחיל להקשיב ולהבין מה קורה. המקום הפנימי הזה מפוגג מתח וחרדות ונותן מקום להקשבה. אני מאמינה בתהליך העמוק. לא מזלזלת בעצות ספציפיות אבל ברוב הבעיות − אוכל, שינה וכו' − כשההורה מגיע למקום נינוח, מאוזן וטוב עם עצמו, הוא יותר קשוב לילד ומגיע נכון ליחסים איתו. אני מכנה את עצמי אינסטלטור. מנקה את הצנרת שעוברת בין ההורה לילד. ולכן לא משנה אם הילד בן שנתיים או בן 17. לא משנה מה זורם שם − ערכים או הוראות − אם יש סתימות הן ייצרו פיצוץ. כשמנקים את הצנרת זורמים מים חיים וקורים דברים נפלאים".

אנחנו נורא עסוקים. איך בכלל מגיעים למקום הזה של להיות נינוח?
"אצלנו בפנים יש ילד קטן שאנחנו לא מתפנים אליו בכלל. אתה או בעבודה או בסמאטרפון, אין לך רגע עם עצמך. עושים 'וי' על דברים בלי דקה אחת של שקט שבה אתה מקשיב לעצמך. כשמגלים את המקום הזה מתברר שהוא כל כך טוב עד שנשקיע בו הרבה יותר. כי הכל נמצא שם, כל התשובות. רק צריך לגלות אותן".

נשמע קצת אמורפי.
"כשלא מגיעים למקום הזה, הוא אמורפי. כשמגיעים אליו, הוא מרכז תעצומות. המרכז שלי. מה מתאים לי ומה לא, מה נכון לי ומה לא. מה אפשרי ומה לא. אנשים עושים דברים שהם לא מוכנים להם. למשל רצים, ולמרות שכואב להם הם ממשיכים ולוקחים כדור. אומרים שאנשים מרוכזים בעצמם. זה לא נכון. הם לא באמת מרוכזים בעצמם אלא במי ובמה שנראה על ידי אנשים אחרים".

איך עושים את זה? מפנים חצי שעה?
זיוה צוחקת בפעם השלישית. "בתור התחלה גם שתי דקות יהיה טוב. קודם כל נושמים. אנחנו חיים בעולם בלי חמצן. הנשימה שלנו מאוד שטחית. כועסים ולא מכניסים חמצן חדש לגוף. אז תשאל, זו סדנת יוגה? במידה רבה כן. כי הדבר הכי חשוב זה לנשום. וכשאתה כועס על הילד אתה עוד יותר לא נושם. אי אפשר לחנך בלי לנשום. כשנושמים, פיזית נכנס חמצן חדש לדם. נתיבים עצביים חדשים נבנים במוח, ופתאום צצים פתרונות חדשים שלא חשבת עליהם קודם. כשאתה שואל ילד 'ממה אתה מפחד', יש הבדל עצום אם נשמת לפני כן או לא. כשאתה נושם עמוק ושואל, הילד יענה לך. ואם הוא יספר על משהו באמת מפחיד, אז תנשום שוב. ככל שאדם נושם יותר ומחובר לילד שבתוכו, הוא גם יהיה מחובר לילד שלו".

מעבר להיותה האמא־של וחמותה־של, זיוה מאיר היא גם אשתו של הרב אליאב מאיר, שכיהן שנים רבות כרב של מושב גמזו. לא מכבר עברו בני הזוג לירושלים, אבל תואר "הרבנית" עדיין הולך לפניה. אני שואל אותה איך בכלל הגיעה לתחום של הנחיית הורים. "לגמרי במקרה", היא עונה, "ילדתי 11 ילדים ברצף ותמיד חשבתי שאני אמא נהדרת. פתאום שמתי לב שדברים לא ממש מתנהלים איך שאני רוצה".

"זה בלט בעיקר בשולחן השבת. השיא של השבוע − הבית נקי, התבשילים מוכנים, כולם חפופים ורחוצים ומחכים שהמלאכים הטובים ישירו לנו − ובדיוק אז הילדים מתחילים לריב, אחד הולך לחדר נעלב, השלישי מושך את המפה. הבנתי שמשהו לא עובד נכון. הלכתי לסדנה בשביל עצמי, ראיתי שזה מאוד עזר והלכתי לעוד אחת. אני לא יכולה לדמיין איך הייתי מגדלת אותם בלי העזרה הזו. אחרי הסדנה השלישית המנחה אמרה לי 'אולי תלכי ללמוד בעצמך'. סיימתי את הלימודים עם הלידה של בתי הקטנה, שהיא היום בת 22. עשיתי כבר מאות סדנאות וקבוצות, ומדהים לראות בכל פעם מחדש איזה שינוי משפחות עוברות. זה נותן כוח להמשיך".

מן הסתם יש הבדל בין הסדנאות לפני 20 שנה להיום.
"בהחלט. קודם כל הדבר הרבה יותר מקובל היום, ובכל המגזרים. אני זוכרת תקופה שבה סדנאות היו פחות מקובלות עד שהתחשק לי לרוץ ברחובות ולצעוק 'אפשר לעשות שינוי!' גם הנושאים השתנו במעט. היום אנחנו עוסקים הרבה בתקשורת (אינטרנט, טלוויזיה, סמארטפונים), בתחרותיות ההולכת וגדלה ובתרבות השפע, בניגוד לעבר".

ומה לגבינו הגברים, איך התפתחנו אם בכלל?
"שינוי משמעותי ומבורך. בשנים האחרונות כבר לא רואים גברים שמתנגדים לקבל עזרה. בהרבה מקרים היום הבעל הוא המוביל בבקשת הסיוע. כשילד חולה, הרבה פעמים האשה נשארת בבית והגבר מגיע לסדנה. יחד עם זאת, אשה וגבר עדיין מסתכלים על ההורות בצורה אחרת. זוג מגיע עם אותה בעיה שיש לו מול הילד, שניהם חושבים שהם באותו מקום, ותוך כמה דקות רואים שהם מושכים כל אחד לכיוון אחר. בגלל זה אני לא מאמינה במשפט 'אנחנו בהריון'. זו אמירה לכאורה שוויונית אבל בעצם לא. לה כואב והיא יולדת. מאידך, רק גבר מסוגל לומר 'הבעיה שלנו עם הילדים זה רק שעה וחצי ביום, חצי שעה בבוקר ועוד שעה בערב'. קושי רגשי של ילד הולך עם האמא לעבודה ולכל מקום 24/7. גבר הולך לעבודה ושוכח מהכל עד שיחזור הביתה".

מדובר באמירה מאוד לא שוויונית ובעיקר לא פוליטיקלי קורקט.
"כשכל הנשים יהיו כמו גברים, העולם יפסיד את הנשיות. ונשיות היא צורך קיומי של העולם. מה לעשות ולגברים הרבה יותר קל עם רגשי אשם. אצל נשים זהו חלק מובנה באישיות".

אתם קוראים את הראיון וודאי עולים לכם אירועים לא נעימים שחוויתם מול הילדים. האם גם אתם זקוקים לסדנה? אני שואל את זיוה מאיר איך נדע שקושי הופך למשהו שמצריך סדנה משלו.

"כשהקושי מתחיל להפריע לך באופן סדרתי. שם אותך במקום שאתה לא רוצה להיות בו. כולנו צועקים לפעמים על הילדים, אבל השאלה היא מה קורה אחר כך. אם אתה מרגיש רע עם עצמך ומיוסר, תבוא. אם אתה מרגיש שלא זה הקשר שרצית עם הילד שלך. שלא טוב ולא כיף לך בהורות. כשאתה מרגיש שאתה מושך קצת את העבודה כדי להגיע הביתה יותר מאוחר, כשהחופשים נעשים משהו שאתה רק רוצה שייגמרו".

אז למה בעצם לא לעשות סדנה מלכתחילה? למה לחכות עד שיהיה קשה?
"יש כאלה שבאמת עושים את זה, אבל רובנו, מה לעשות, לא מפשילים שרוולים לפני שהבעיה לפנינו. בנוסף, כשאדם בבעיה הוא יותר קשוב ופחות שאנן".

אחד הדברים שמאפיינים את הסדנאות של זיוה מאיר הוא ההטרוגניות שלהן. כלומר, אין חלוקה להורים לילדים בגילאים מסויימים או קבוצות לדתיים וחילונים. כולם יכולים אצלה לשבת יחד.

אני שואל אותה אם אין הבדלים למשל בין בעיות במשפחות גדולות שמאפיינות אוכלוסייה דתית למשפחות קטנות. "אני לא אוהבת להיות נחרצת מדי", היא משיבה, "ברור שבעולם החילוני ישנן תופעות שכמעט ולא קיימות בעולם הדתי. שולחן שבת למשל זה משהו מצוין משפחתית, אבל כפי שדיברנו העניין מורכב כי הוא יכול ליצור המון טוב ובאותה מידה הוא יכול להיות גרוע מאוד. יש משפחות דתיות שכל הקטסטרופה השבועית צפה בשולחן השבת, כי הוא רק סינדרום שמשקף את כל השבוע".

הבעיות דומות אחת לשנייה או שלכל זוג יש את הסיפור שלו?
"מנהל בית ספר סיפר לי השבוע שהוא אמר משהו לאחד התלמידים, והילד ענה לו 'לא בא לי' ורקע עם הרגל. המנהל שאל אותו מה אתה עושה, והוא ענה 'אני לא יודע, אבל כשאני עושה את זה לאמא שלי זה עובד'. באסיפת הורים יומיים אחר כך המנהל סיפר את הסיפור, וחמישה זוגות נשארו בסוף כדי לשאול אם מדובר בילד שלהם. לדברי המנהל, חמישים זוגות נוספים לא נשארו רק כי התביישו. כן, הדפוסים מאוד דומים".

אבל איך אפשר לטפל בבעיות של ילדים בני שלוש יחד עם בני 17?
"זו בדיוק הנקודה. אני לא מנחת ילדים, אני מנחת הורים. אני מבקשת להגיע לעומק הנפש של ההורים ובכלל לא משנה מי הילד שלהם ומה הבעייה הספציפית שלו. קח שני ילדים בני שלוש שמרטיבים. אצל זה אחד זה קורה כי ההורה כועס עליו מדי, ואצל השני כי ההורה מרחם עליו מדי. פתרון הבעיה שונה לחלוטין בין שני המקרים הללו, אבל בשניהם זה קשור למה שנמצא בתוך הנפש ההורית. ההורה השני יזדהה הרבה יותר עם הורה לנער בן 17 שבעיותיו נובעות מאותו מקור נפשי".

כל בעיה משפחתית הינה ברת תיקון, או שיש מקרים אבודים?
"מדהים לראות עד כמה דברים ניתנים לתיקון. אני רואה זאת גם במערכות יחסים. פתאום מבינים משהו, ודברים משתנים. מספיק שאבא או אמא משנים משהו קטן בהתנהגות שלהם, חלק אחד מהפאזל מסתדר והשאר אחריו. מרגש לראות איך זה קורה בכל פעם מחדש. לפעמים אפילו לא עושים שום דבר אלא רק מתבוננים, וזה מספיק".

את חווה גם כשלונות במסגרת הסדנאות?
"ברור. הייתה תקופה שבה לא הצלחתי לגרום לילדים שלי ללכת לישון, ובשלב מסוים אמרתי להם: 'אני לא מצליחה להשכיב אתכם לישון, אז אלך לסדנה שבה אלמד אמהות אחרות איך להשכיב את הילדים לישון'. וברצינות, קורה בהחלט שמתברר שאני לא הצינור הנכון. אז מה. שילכו למישהו אחר. זה לא אומר שהדברים לא נכונים, אלא שהמוזיקה שלי לא מתאימה לבני הזוג הספציפיים הללו. המסר העיקרי שלי הוא אל תוותרו. אם לא אני, תמיד יהיה מישהו אחר שיוכל לעזור לכם".

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg