ראשי » יהדות » מגזין

רבי נחמן ומישל פוקו: בי"ס ראשון לאמנות דתית

הוא לא מתרגש ממבקרי אמנות שמתעלמים ממנו כי הוא "מתנחל", וחושב שאם היו יותר אומנים דתיים ההתנתקות לא הייתה. פורת סלומון, מנהל "פרדס", בית הספר לאמנות חזותית לציבור הדתי, בטוח שעשרים הסטודנטים שלו הם חלק ממהפכה

כשהרב מרדכי ורדי הציע לאמן פורת סלומון להקים בית ספר גבוה לאמנות לציבור הדתי, התגובה האוטומטית שלו הייתה התנגדות. כדתי יחיד כמעט במחלקה לאמנות ב"בצלאל" הפך סלומון במשך השנים לכתובת, מעין מודל לדתיים ודתיות צעירים שהתלבטו אם לבחור בנתיב דומה. לכולם העביר מסר ברור: "זה אפשרי, הדלתות פתוחות. רק תבואו". בפועל, התברר לו בדיעבד, רק מעטים החליטו ללכת בעקבותיו ולעשות את הצעד.


עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"השאלה הראשונה שלי לרב ורדי הייתה: אני לא הייתי הולך ללמוד במקום כזה, אז למה שאקים אותו?", משחזר סלומון. "כשעמדתי בפני הבחירה במסלול לימודים, רציתי להיות במקום הכי מרכזי והכי טוב. כשחשבתי להקים מוסד שמיועד לדתיים, המחשבה הראשונה שלי הייתה על אנשים שלא רוצים להתמודד עם מקומות מורכבים. סביבה מוגנת לא מעניינת אותי".

באותה תקופה היה סלומון בעיצומה של תוכנית לימודים לתואר שני בבצלאל. לא חסרו אז גלריות ואספנים שפנו אליו בבקשה שיציג אצלם את עבודותיו, ונראה היה שהדרך להצלחה מסחרית במעוזי האמנות הנחשקים ביותר פתוחה בפניו. ובכל זאת, למרות ההתנגדות הראשונית, לא הניח לו הרעיון שגלגל לפתחו הרב ורדי, ראש מגמת התסריטאות בבית הספר לקולנוע "מעלה" ורב בית הספר למוזיקה והאולפנה לאמנויות בגבעת וושינגטון. שנים של תחושת זרות ושל מגננה תמידית עשו את שלהן, וגיבשו אצל סלומון את ההכרה בכך שקיים צורך במוסד חדש, אלטרנטיבי, שיאפשר לאמנים דתיים צעירים להתפתח בלי הקושי שליווה אותו במשך השנים.

"הדלתות לבצלאל, ל'סם שפיגל' ול'רימון' פתוחות, אין שם סלקטור שאומר מי ייכנס ומי לא", מסביר סלומון. "אבל ברגע שיש סלון אחד שמדברים בו אמנות, וכל מי שרוצה להשתתף בשיחה צריך להתאים את עצמו אליו, השיטה עצמה משמשת כמסננת. לצורך העניין, בצלאל הוא שער הכניסה אל האמנות. כמעט בלתי אפשרי להשתלב בעולם האמנות אם לא עברת שם. אבל זה שער כניסה עם אופי מסוים מאוד, שמתאים רק לאנשים מסוימים מאוד".

חודשים אחדים אחרי השיחה עם הרב ורדי בא לעולם "פרדס", בית ספר גבוה לאמנות חזותית הפועל בגבעת וושינגטון בניהולו של סלומון. "היום אני יודע שיותר מעניין אותי לסמן מסביב לעצמי את המרכז, במקום כל הזמן לנסות להיות בו", הוא אומר. "זאת הצורה הכי נכונה ובריאה להתפתח אמנותית".

פורת סלומון נולד לפני 34 שנים במעלות. הוריו הגיעו לצפון בשנות השמונים כחלק מקבוצת משפחות שלימים הקימה את הגרעין התורני בעיר, ונמנתה על מייסדי ישיבת ההסדר במקום. את שנות ילדותו העביר בניתוק מסוים מהחברה הציונית־דתית: בממ"ד שלמד בו, רק הוא ועוד שלושה ילדים בכיתה היו שומרי מצוות.

"מאז שאני זוכר את עצמי הייתי הצייר של הכיתה", מספר סלומון. "זה תמיד היה הכוח שלי מבחינה חברתית. אני חושב שכבר אז היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים". אלא שבעולם הדתי, לאמנות יועדה משבצת מעשית בלבד: "או שאמנות היא קישוטית, כלומר מטרתה לייפות את העולם ו'לעשות נעים', או שיש לה תפקיד תרפויטי: לטפל במצוקות, לפרוק לחצים. אני תפסתי אמנות כניסיון לעשות משהו יפה".

את המפגש העמוק הראשון שלו עם עולם האמנות זוקף סלומון לזכותו של המשורר יהונדב קפלון, ממחוללי הפריחה התרבותית בעולם הדתי. "הייתי בכיתה י"א בישיבה התיכונית בחיספין, ויהונדב הגיע להעביר סדנת כתיבה. פתאום הבנתי שדרך האמנות אתה יכול לספר לאנשים על מה שיש לך בפנים. נפתחתי לאפשרות שאמנות יכולה גם לבלבל, לגעת, לשאול שאלות ולערער על מוסכמות. שהיא לא פחות רוחנית ממה שפגשתי בבית המדרש. נדהמתי".
[bigpic]
לאחר הישיבה התיכונית המשיך סלומון לישיבה בעתניאל, ובשנת הלימודים החמישית עבר ללמוד בתקוע. "בעתניאל חינכו אותי שאדם מאמין חייב לאתגר את הגבולות שלו, לצאת מאזור הנוחות ולחפש את השם במקומות הכי רחוקים", נזכר סלומון. "היה לי ברור שההמשך הטבעי ללימודים בעתניאל הוא בצלאל. בפועל, לאכזבתי, זה היה מעבר קיצוני".

ממה נובע הפחד של הציבור הדתי מפני אמנות פלסטית?
"מוזיקה, קולנוע וכתיבה משתייכים לעולם הטקסטואלי, ולכן פריצת המחסומים שם פשוטה יותר. לעומתם, הדימוי החזותי תמיד היה מאיים, ולא רק בגלל איסור פסל ומסכה. אני חושב שיש משהו בדנ"א הרוחני־היהודי, שהאינסטינקט שלו הוא להיבהל מהכוח שנותנים לדימוי. היהדות ההלכתית צמחה בעיקר בארצות הנצרות, שם האמנות היא לא לקישוט ולא לתרפיה, היא עיקר העבודה הדתית של המאמין.

"המאמין הולך לכנסייה, רואה את ישו, ובשבילו זו לא אילוסטרציה אלא הדבר עצמו. לב הוויכוח בין היהדות לנצרות בכיכרות בטולדו ובפריז, כשעמדו הרב והכומר וביניהם בערה מדורה גדולה, היה שאלת האמנות, שאלת היחס בין חומר לרוח: האם א־לוהים יכול להתגשם בבשר, או בציור שמן על קנבס? הנצרות אומרת בהחלט כן, היהדות אומרת בהחלט לא. לכן היא מפחדת מהדבר הזה, גם בשנת 2015. אני חושב שהאינסטינקטים התרבותיים שלנו עובדים נכון, וגם אני אמביוולנטי לגבי הנטייה לייחס קדושה אל האוביקט האמנותי, או לגבי ההילה שסביב מוזיאונים ויצירות אמנות".

אל הלימודים בבצלאל, בית הספר הירושלמי לאמנות המייצג יותר מכל את "מגדל השן" האקדמי־אמנותי, הגיע סלומון היישר מבית המדרש כשהוא נושא אל כתפיו מגוון אחרוּיות: דתי, ימני, מתנחל. במהלך הלימודים נישא למאיה, סטודנטית לעיצוב קרמי שפגש לראשונה כשהגיע לבדוק אפשרות ללימודים במוסד. השניים מתגוררים בבת־עין שבגוש־עציון, עם ארבעת ילדיהם.

"הייתי במחזור המאה ואחד בבצלאל, עם כל הסמליות של המספר", הוא מספר בחיוך. "כשאתה נכנס לתוך מערכת כזו, מכונה שכבר ראתה מאה מחזורים לפניך ועוד תראה מאה מחזורים אחריך, מאוד ברור לך איך מדמיינים שתצא משם. אתה מגיע לתערוכות הבוגרים ורואה שהן נראות פחות או יותר כמו שנראות תערוכות בברלין ובניו־יורק. מהר מאוד אתה לומד איך נראית אמנות עכשווית, מהם הקודים ומהם הטרנדים. מה מוערך, מה נחשב שיקי, ומה נחשב קיטש וקלישאתי. באופן טבעי אתה מנסה להתאים את עצמך למערכת".

לדבריו, בהנהלת המוסד קיבלו אותו בזרועות פתוחות ואף התחשבו בו בחלק מהקורסים, למשל כשהעניקו לו פטור משיעורי ציור מודל עירום. למרות היחס המקבל, סלומון מספר שהבין מהר שהקושי שלו מהלימודים במוסד נובע ממקום עמוק יותר.

"הגעתי ללימודים מעולם מסעיר מבחינה רוחנית, שיש בו עיסוק בשאלות הקיום הגדולות, והיה לי ברור שאת העולם הזה אני רוצה לדבר באמנות שלי", הוא אומר. "מיד בתחילת הלימודים בבצלאל הבנתי שאני אילם, שיש מישהו אחר שקובע על מה מדברים ואיך מדברים, ושאני צריך להתאים את עצמי לאוזניים שלו. הבנתי שאני לא יכול לדבר את מה שאני באמת רוצה, את כל הרבדים הרוחניים האלה, כי אף אחד לא יבין. כדי לדבר את הדברים הכי אינטימיים שלי הייתי צריך לנקות את כל הסטיגמות, את כל הדעות הקדומות. הייתי צריך להסביר את נקודות המוצא שלי, להסביר למה אני מתכוון, ובעיקר מצאתי את עצמי כל הזמן מגן על העולם שלי. בשביל אמן זה מקום לא טוב להתפתח בו".

בשנות לימודיו חווה לעתים גם הדרה של ממש. במהלך תוכנית לימודי ההמשך בבית הספר סירב אחד המרצים, אמן בעל שם, להנחות את סלומון בשלב המפגשים האישיים, בטענה שהוא מתנחל. במקרה אחר, לאחר תערוכת הגמר של תוכנית ההמשך שבה הציג גם סלומון, התברר לו שבעיתון "הארץ" התעלמו מעבודתו מסיבות דומות.

סלומון מסרב להתרגש ממקרים כאלה, ומכנה מרצים, מבקרים ואמנים שנוהגים כך "דינוזאורים". "כשאני נתקל בתופעות האלה התגובה שלי היא בעיקר רחמים", הוא אומר. "זוהי קבוצה של אמנים שהתרגלו לכך שהם קובעים ומחליטים מה נכון ומה לא. זה כבר לא עובד ככה. הדור הצעיר נמצא במקום אחר, הוא מבין שההחלטות לא באמת נמצאות בידיים של קבוצה מצומצמת".

"גם גילה אלמגור, יהושוע סובול, יאיר גרבוז ועודד קוטלר משתייכים לדור הדינוזאורים ההולך ונעלם", מאבחן סלומון. "אני אוהב אותם, אני אפילו מבין אותם. קשה לאבד את ההגמוניה ולקבל את זה שיש עוד עולמות. עודד קוטלר באמת בטוח שבלעדיו העולם יהיה 'ללא ספר, ללא מוזיקה, ללא פואמה'. אני לא כועס עליהם, בשבילי זה קצת כמו לכעוס על סבא וסבתא שלי כשהם אומרים דברים גזעניים. הבעיה הגדולה היא בשיטה. בחלוקה שיש היום בין מרכז לשוליים. כדי ליצור פלורליזם אמיתי חייבים להפריט את עולם האמנות, חייבים להקים עוד ועוד מרכזים. החזון שלי הוא שכל קבוצה שרואה את עצמה כבעלת זהות תרבותית מסוימת תקים לעצמה מרכז משלה".

צהרי היום בגבעת וושינגטון, קמפוס בית הספר פרדס. בין הכיתות והסדנאות פזורים באי־סדר חומרי גלם וחצאי יצירות, ובגלריה הצנועה שלידן מפרקים את התערוכה הקודמת, שבמרכזה התייחסויות לנושא "קיר". בחוץ, תחת כיפת השמיים, קבוצה קטנה של סטודנטים מנתחת תרגיל הגשה בפיסול, שתוצריו השתלטו בטבעיות על פינות שונות במרחב הציבורי של הקמפוס.

בית הספר פרדס, שתלמידי המחזור הראשון שלו מסיימים בימים אלו את שנתם השנייה, עוצב בצלמה ובדמותה של תחושת הבדידות שחווה סלומון כאמן דתי. קשה לא להבחין בכך שמדובר בחבורה מגובשת עם הווי משלה. "לפני שפרדס הוא בית ספר, הוא קהילה. זה מקום שבו קבוצה של אמנים עושה מסע משותף. אהיה יומרני ואגיד שזה ייחודי בארץ, ואולי לא רק בה.

"אני לא יודע אם יש עוד בתי ספר לאמנות שרואים בעצמם קהילה, ולא בית ספר של אינדיבידואלים שנכנסים למסלול כלשהו ומקווים לצאת בצד השני. אנחנו קבוצה של אמנים שמתפתחת ביחד, סטודנטים וגם מרצים", אומר סלומון. "במהלך הלימודים שלי, בעיקר בתואר השני, הבנתי שקהילה היא בעצם מה שהיה חסר לי כל כך. פתאום גיליתי שיש דבר כזה פאבים של אמנים, שבהם כולם נפגשים וההוא מספר להוא על תערוכה שהוא משתתף בה ומזמין אותו לסטודיו שלו. ככה מתרחשת אמנות. אמנות חייבת סצנה, ואני הייתי מחוץ לסצנה. פרדס נועד בדיוק בשביל זה - לייצר סצנה מלמטה".

בבית הספר פרדס לומדים השנה עשרים סטודנטים. הם לומדים במשך ארבע שנים, ארבעה ימים בשבוע, את כל תחומי האמנות הפלסטית – ציור, רישום, פיסול, וידאו־ארט וצילום. השנה התחיל בית הספר לשתף פעולה עם הפקולטה לאמנויות "המדרשה" במכללה האקדמית בית ברל, כך שהסטודנטים בפרדס יוכלו לרכוש תואר אקדמי באמנות והוראת אמנות.

"המפגש הזה חשוב", אומר סלומון על שיתוף הפעולה עם המוסד החילוני באופיו. "במדרשה מעוניינים בו מאוד, אפילו יותר מאיתנו, כי הם מבינים שיש פה הזדמנות למפגש עם אנשים שלא היו מגיעים ללמוד אצלם בתסריט אחר. מטבע הדברים המפגש לא תמיד פשוט, אבל בסוף היום יש לסטודנטים שלנו בית לחזור אליו".

סלומון מדגיש שפרדס הוא בית ספר גבוה לאמנות לכל דבר. הדתיות של המוסד, לדבריו, קשורה קודם כול למקומות שהסטודנטים שואבים מהם השראה. "השיחה פה היא של אנשים דתיים, ולכן רבי נחמן משמעותי לא פחות ממישל פוקו. כחלק מהשיחה על האמנות, אנחנו קוראים קטע מהזוהר יחד עם מסה של ולטר בנימין. זה העולם התרבותי שלנו, וזה מה שאנחנו מדברים".

אתה לא חושש בכל זאת מהתבדלות?
"החזון הוא ליצור מרכז תרבותי שפונה לקהל דתי, שמדבר על הדברים שמעניינים אותו. כדי לומר דברים מדויקים ואמיתיים אתה חייב לדבר אותם בשפה שלך לפני שאתה מדבר אותם החוצה".

בתוך האווירה המשפחתית בולטת תופעה ייחודית נוספת. על חבורת הסטודנטים הצעירים נמנות גם שתי נשים שחצו את גיל חמישים, והחליטו להתמסר בשלב זה של חייהן לעיסוק אינטנסיבי באמנות. "סצנת האמנות צעירה מאוד, וכמה שיותר בועט יותר טוב", מסביר סלומון. "אבל כאן יש משהו אחר, שבנוי סביב העניין הקהילתי, ולכן אני שמח לגלות שאין מקום להדרה לפי גילאים. התלמידות האלה מביאות בשלות, רצינות וניסיון, כי בגיל הזה באים בלי כל הפוזות והקשקושים מסביב. הן מתמסרות בטירוף, לומדות ארבעה ימים בשבוע בלחץ של הגשות ומרימות פרויקטים שאפתניים עם הרבה השקעה".

על רקע הסערה שעוררה לאחרונה הקרנת הסרט "אל סף הפחד", המתעד את משפחתו של יגאל עמיר, אני שואלת את סלומון כיצד יגיב אם סטודנט שלו יחליט ליצור עבודה שבמרכזה דמותו של רוצח ראש הממשלה. "כמובן שאעודד אותו", עונה סלומון בלי להסס כמעט.

"בעיניי לאמנות יש תפקיד חשוב, והיא צריכה לגעת במקומות האסורים, המאיימים. אם אמן ייצור עבודה שמהללת את יגאל עמיר, אז זו קודם כול אמנות גרועה והייתי פוסל אותה מהסיבה הזאת. אמנות לא אמורה להלל או לקלל, היא אמורה לשאול שאלות. בעולם אידיאלי, האמנים והקהל היו שמים בצד את המחשבות האישיות שלהם על יגאל עמיר ומקיימים שיחה על איך נראית נפש העבריין. אני לא רוצה לחיות בעולם שבו אסור להסתכל לתוך נפש של עבריין".

העיסוק בנושאים טעונים אינו זר לסלומון. עבודה שלו מתקופת לימודיו מציגה קטעים מתוך ריאיון טלוויזיה של בן היישוב, חבר המחתרת היהודית ירדן מורג. בחלקה הראשון של העבודה מוצג פריים מתוך הריאיון שבו מודה מורג בטעותו, אך בפריים הבא הוא מוסיף: "כלפי שמיים, אני מתכוון". "זו לא יצירה שעוסקת בבעד ובנגד", אומר סלומון. "רציתי לגעת ברגע המיוחד של הבעת החרטה. את שני הפריימים יצקתי בבטון, כאנדרטה לפער המשונה הזה: מצד אחד הוא מביע חרטה, ואתה מרגיש שהבנת אותו, ובפריים הבא אתה מבין שזה בכלל דו־שיח בינו לבין שמיים".

העבודה על מורג היא חלק מהעיסוק של סלומון במה שהוא מכנה "הקצוות הפרומים של הרוחניות היהודית". "אני נמשך אל המקומות שבהם יש מקום לשיגעון, לייאוש ולאימה. ואת זה אני מוצא בעיקר אצל רבי נחמן ובעקבותיו אצל ה'נח־נחים', שאני נמשך אליהם בצורה אובססיבית וכל העבודות שלי עברו להתעסק איתם. מרתקים אותי המקומות שבהם היהדות יכולה להוביל אל השיגעון, או אפילו אל האלימות. המקומות שבהם הסדר מתפרק".

בכל זאת, יש קו אדום שתציב לסטודנט?
"הפעלת סמכות תהיה הצעד האחרון מבחינתי. השאלה אם להציג משהו או לא צריכה להיות דיון בתוך הקהילה, מתוך הבנה של הגבולות. גם בבצלאל, אף אחד לא עושה משהו שעובר את הטעם המקומי. גם בבצלאל היה ברור מה אסור לעשות. להביא את הדעות הפוליטיות שלי, למשל. בבצלאל, יצירת עירום או מיצג עם תפילין זה בסדר, אבל פגיעה בבעלי חיים היא קו אדום. אני כן חושב שבית ספר לאמנות חייב להיות בועה שבה מותר לעשות דברים קצת מעבר לגבולות. מי שיבחר לעשות פרובוקציות יפסיד, כי הן לא יאפשרו ליצירת האמנות להיראות. פרובוקציה היא קליפה".

מה דעתך לגבי שלילת המימון של תיאטרון אל־מידאן?
"המימון הוא סוגיה אחרת, ובמקרה הזה אני מסכים עם מירי רגב: יש הבדל בין חופש הביטוי לחופש המימון. אם יש הצגת תיאטרון שמציגה רוצח כגיבור, לגיטימי שהמערכת הציבורית לא תממן את זה. אני גם יכול להבין שלא רוצים להציג את הסרט על יגאל עמיר על במה ציבורית. אני אישית מת לראות את הסרט הזה, הוא מרתק בעיניי ואם לא יתנו לי לראות אותו זה בעייתי מאוד. אבל זכותה של החברה או של פסטיבל מסוים להגיד 'אנחנו לא רוצים את זה'. אתה רוצה? תדאג לעצמך".

מנגד, סלומון דווקא מזדהה עם החלטתו של השחקן נורמן עיסא לא להופיע בבקעת הירדן. "כמי שבזמן ההתנתקות תמך בסירוב פקודה, בעיניי זכותו לסרב. אוי ואבוי אם נחיה בעולם שאסור לסרב בו. כל עוד ההצגה עצמה יכולה להגיע להציג בבקעה, ובסך הכול מדובר בשחקן מסוים שלא מעוניין להציג שם, התנכלות כלפיו היא נקמנות מכוערת שתפעל נגד כל הצדדים. מחר שחקן לא ירצה לשחק בשבת ויפטרו אותו, או שיפעלו נגד שחקן שיחליט שהוא לא רוצה להופיע במופע מוזיקלי בשלושת השבועות. מערכת ציבורית חייבת שיהיה בה מרחב של סירוב".

האמן אבנר בר־חמא טען במאמר ל"מקור ראשון" בשבוע שעבר שהציבור הדתי־ימני לא יודע לעשות אמנות טובה. אתה מסכים עם האבחנה הזאת?
״בר־חמא אמר שאמנים דתיים מעדיפים לא להתעסק במרגיז, בשנוי במחלוקת, ובנקודה הזו אני מסכים איתו. הצגתי לסטודנטים שלי עבודות של האמן דמיאן הירסט, שמתעסק בצורה מאוד פרובוקטיבית בפוחלצים של בעלי חיים. עלתה בכיתה שאלה שכנראה לא הייתה עולה בשום מקום אחר, והיא למה בכלל צריך להתמודד עם הדוחה והמאיים. האידיאל הדתי הוא להיצמד אל הטוב, הנעים, היפה. למה להתעסק במושחת, בלא נעים, במאיים? למה להתבונן במוות כשאפשר לבחור בחיים? יש משהו נוח בהישארות במעגל האור, בשמירה על הסדר הטוב של הדברים. אבל אמנות היא סקרנות, היא שאילת שאלות. וכן, לפעמים היא גם צריכה להרגיז.

"הציבור הדתי צריך להפסיק להיבהל ממורכבות ומנגיעה בפצעים, ולהתחיל לחשוב כמו רוב. אם הוא באמת רוצה שהיהדות תהיה איבר חי ונושם בתוך הזהות הישראלית, הוא חייב לאפשר לאנשים להיאבק איתה, להתמודד איתה. במובן הזה אני תלמיד של הרב קוק: האמנות היא המקום שבו מתיכים זהויות, שבו מתעצבת התרבות. במדינה המתוקנת שהייתי מקים, משרד התרבות היה אחראי גם על התיאטרונים וגם על הישיבות וגם על השירים בסעודת שבת. תרבות היא סך כל הזהות החברתית הקולקטיבית. אם הציבור הדתי־לאומי רוצה להשפיע, רוצה שתהיה לו מילה בעיצוב הזהות היהודית של המדינה, הוא חייב לעשות אמנות. חייב להתחנך ולחנך לעשייה אמנותית".

סלומון סבור שלמעורבות של הציבור הדתי בעולם האמנות יכולות להיות משמעויות מרחיקות לכת. אם הוא היה מגיע אליו מוקדם יותר, הוא אומר, ההתנתקות לא הייתה יכולה לצאת אל הפועל.

"השיחה שמתקיימת היום בתוך עולם האמנות תהפוך מחר לפוליטיקה הציבורית. המהפכה הפמיניסטית, המהפכה המגדרית, הגלובליזציה - כולם התקיימו כרעיונות בתוך האמנות הרבה לפני שהפכו לפוליטיקה. השמאל הבין מזמן את כוחה של האמנות, ועיצב את התודעה הציבורית.

"ס' יזהר, עמוס עוז, דור של יוצרים ששאלו שוב ושוב בכתיבה שלהם את שאלת המחיר המוסרי של הכיבוש, של המלחמה, 'הלנצח תאכל חרב' וכו'. על הרקע הזה הסכם אוסלו התקבל בציבור בקלות, וכשהגיעו הדחפורים של שרון היה קל מדי 'לנגב' את ההתיישבות מעל הקרקע. הציבור לא היה שם. עד היום, כשאני נזכר בתלישות שראיתי בעיניים של חיילי הגירוש, איך שהכול הפך למאבק של 'המתנחלים' מול הצבא, זה קורע את הלב".

הצלע החילונית בהקמת בית הספר פרדס הוא מבקר האמנות יונתן אמיר. במאמר שפרסם בכתב העת המקוון "ערב רב" הוא התייחס באחרונה למקום של הציבור הדתי בעולם האמנות. "באופן טבעי, אחרי שנתיים של לימודים, תלמידי בית הספר מצויים בעיצומם של תהליכי לימוד והתגבשות ראשונית", הוא כתב, "אבל כבר עתה ברור לי שהם אינם נופלים במאומה מעמיתיהם החילונים בבתי הספר הרגילים. לכל היותר אפשר לומר שהעולם התרבותי שלהם נובע ממקורות אחרים.

"אחד התלמידים יצר קומדיית סלפסטיק שנונה על בן למשפחה חרדית מיוחסת שמתקשה להתמודד עם כובד המשא ומנסה להיפטר בכל דרך מכובע האדמו"ר שהונח על ראשו, למרות שהוא גדול פי כמה ממידותיו; תלמידה אחרת יצרה סרטון אנימציית פלסטלינה קורע לב על נערה אבודה שלא מוצאת את עצמה; תלמידה שלישית יצרה פרפורמנס משולב וידיאו שכל פעולה בו שוללת את עצמה וכך כל בנייה היא הריסה ולהפך; רביעית יצרה מיצב מורכב שמבקש לשוב לילדות בידיעה שהדבר בלתי אפשרי", מדגים אמיר במאמר.

"אחרים ציירו, צילמו ופיסלו כפי שעושים סטודנטים לאמנות בכל בית ספר. שתי תלמידות קראו יחד אגדה של רבי נחמן מברסלב, שהובילה אותן למסע מצורות אמנות שמצביעות על קלקולים בעולם לכאלו שמבקשות לתקן אותו. דיונים דומים אפשר לשמוע בכל זירת אמנות בימינו".

סלומון הוא ללא ספק אחד האמנים המבטיחים והמסקרנים ביותר במגזר הדתי, אך בשנים האחרונות הוא מתמסר בעיקר למפעל הקמת בית הספר ולכן ממעט ליצור. "אני מרגיש את הוויברציות ואת הגעגוע לציור בקצות האצבעות", אומר סלומון, שמשמש גם כאוצר בתערוכות מפעם לפעם. אחת מהן, במסגרת אירוע אמנות רב תחומי של העמותה הירושלמית "בין שמיים וארץ", תוצג בסוף החודש בירושלים.
"אני מקווה שבעתיד יהיה בשיח בארץ מרכז נוסף, שמנהל שיחה יהודית יותר, רוחנית יותר ומאמינה", מסכם סלומון. "המצב היום הוא שכל אחד חייב לתפוס צד, להחליט לאיזה מחנה הוא שייך: אתה מזרחי או אשכנזי, דתי או חילוני, שמאל או ימין? אני חושב שברגע שיהיו שפע של מרכזי זהויות, כל אחד יוכל לקחת מה שירצה ולעבור בין המרכזים האלה.

"החברה הישראלית מתפרקת לשבטים, וזה בעיניי תהליך נפלא. המצב הבריא של עם ישראל הוא שיש 12 שבטים, לא צריך את כור ההיתוך הזה שבו כולם אותו הדבר וכולם צריכים ללכת לאותו התיאטרון. כשהמרכז הולך 'לכתת את רגליו' לפריפריה זה לא רב תרבותיות. יש עוד שבטים ועוד תרבויות, וגם להם מגיעים תקציבים. העוגה צריכה להתחלק אחרת, אין מה לעשות".

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg