ראשי » יהדות » מגזין

ריקודים ביציאה מהמחנות: המסע לפולין בדורנו

הדור הבא של המסעות לפולין שונה לחלוטין מהמסעות לפני 20 שנה. איך בונים זיכרון אצל נער שמבחינתו השואה היא היסטוריה רחוקה, ואיך מתמודדים עם נערה שמיידנק נראה לה צעצוע? אריאל שנבל הצטרף למסע של רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא לפולין

גג האוטובוס כמעט עף מהחגיגה שמתרחשת בתוכו. עשרות נערים רוקדים במקומותיהם ושרים בגרון ניחר את השיר הכי שמח שנכתב בעברית בשנים האחרונות, "מהפכה של שמחה". ליאור נרקיס ועומר אדם מכריזים בקולי קולות שהם לא יעצרו עד שכולם יהיו מג'נונים, וקובעים — "נרקוד בטירוף כי הגיע זמן לעוף, מעכשיו רק שמחה משקיעה ועד זריחה. השתגענו, מודים, אם שותים כן רוקדים". הווליום בשמיים, הביטים מקפיצים. העם דורש — ומקבל — קצב מזרחי.

עוד כותרות ב-nrg:
- רב נגד הטלפונים הכשרים: "מרמים את הרבנים"
- הרב רונצקי: לחילונים אין תוכן ביום העצמאות, יש בירות
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

לו הסצנה הזו הייתה מתרחשת באמצע טיול שנתי, אחרי שיט בכנרת בדרך לעל–האש בסחנה — הגיוני. אם היה מדובר בתיאור החזרה הביתה ממסע פסח של בני עקיבא — סביר. אבל לא. האוטובוס שבו מדובר עושה את דרכו כרגע ממחנה ההשמדה מיידנק שבפאתי לובלין לעבר העיירה ליז'נסק. רק לפני חצי שעה, לא יותר, אותם תלמידים שמקפצים לצלילי הלהיט המשמח הזה, השפילו מבטים ומחו יותר מדמעה אחת מעיניהם בטקס שנערך ליד הר האפר באחד מאתרי ההשמדה המזעזעים ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.

ברוכים הבאים לדור הבא של המסעות לפולין. אם השתתפתם באחד כזה לפני 15 או 20 שנה, תשכחו כמעט מכל מה שעברתם. פולין היא לא אותה פולין. מחנות ההשמדה הופכים למוזיאונים, קירות זכוכית מפרידים בין המוצגים והמבקרים, והפולנים כבר לא מתאמצים להרחיק מעצמם את זיכרון השואה.  גם הנוער הוא לא אותו נוער. ניצולי השואה החיים בינינו מתמעטים, ועבור בני הנוער זוועות השואה הן לא חוויה שנוכחת בחיים מדי יום, אלא זיכרון  שצריך להנגיש בדרכים יצירתיות.

ומשום כך, הסיור הוא לא אותו סיור. אם בעבר היו הצעירים הדתיים מתפללים בליז'נסק, בוכים במיידנק ושומעים עדות באושוויץ, עתה הם רוקדים בדבקות ריקודים חסידיים ועוברים חוויה שכוללת תחפושות ובלונים. רק ששת המיליונים עדיין נותרו קבורים באדמה המקוללת, מצווים אותנו להמשיך לבקר, להמשיך לזכור, להמשיך לנסות לעכל. כל דור ודרכו לזכור, כל דור ודרכו לנסות להבין.

אמצע מרץ. אחרי הפסקה בת שלושה חודשים בזרם המסעות לפולין עקב החורף הקשה השורר במדינה, מתחדשות טיסות משלחות התיכונים בקו נתב"ג–ורשה. אנחנו מצטרפים למסע של כמה מוסדות השייכים לרשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא. כל מוסד מקיים את המסע שלו בנפרד, ואנחנו, יחד עם מנכ"ל הרשת הרב בני נכטיילר, עוברים בין הקבוצות.

עם ישיבת בנ"ע נתניה נזכה להיות ביום הראשון. לאחר מכן נחווה יומיים מטלטלים עם ישיבת בנ"ע לפיד "תורת נחום" ממודיעין. את השבת המיוחדת בקרקוב נעביר עם הרב יוסי כהנא ותלמידות י"א מאולפנת בנ"ע אמנה כפר סבא, ולמחרת נחתום את מסענו באושוויץ בהצטרפות למשלחת של אולפנת בנ"ע פסגת זאב.
[bigpic]
המסקנה הראשונה, עוד בטרם נצלול למתרחש בימי המסע, נשמעת אולי טריוויאלית כשמדובר בטיול מאורגן באירופה הקלאסית, אבל מתעצמת כאשר מדובר במסע של בני נוער לפולין בעקבות השואה: הכול תלוי בצוות ההדרכה. למדריכים ולמובילי המסעות יש יתרון עצום מכל בחינה על פני תלמידי כיתות י"א או י"ב שעליהם הם מופקדים בשבוע הזה. עבור חלקם הלא קטן של בני הנוער מדובר בכלל בפעם הראשונה שבה הם עולים על מטוס ומגיעים למדינה זרה. עבור כולם, ללא יוצא מן הכלל, מדובר בפעם הראשונה בפולין.

המדריכים כולם מנוסים, חלקם היו כבר עשרות פעמים במקום וכמובן טוב שכך, אלא שהפער העצום הזה מצריך ענווה. מחייב שימת לב יתרה לכל תלמיד. מכריח את המדריכים להביט שוב ושוב לתוך עצמם ולנסות לחוות את הדברים כאילו הם כאן, כמו תלמידיהם, בפעם הראשונה. קיימים כמובן מערכי שיעור מסודרים והמדריכים עוברים הכנה אינטנסיבית לקראת כל מסע מחדש, אבל בסופו של יום, כשמדריך עומד מול בור הריגה ומבקש להעביר מסר — לכל אחד דרך משלו, דגשים משלו ואופי משלו. ובאופן ישיר —גם המסע של תלמידיו ייחווה וייזכר באופנים שונים, לפעמים כמעט מנוגדים.

רביעי בבוקר. משדה התעופה בוורשה אנחנו מגיעים ישירות לטרבלינקה. ליד אנדרטת האבן הגדולה נחבור למשלחת ישיבת בנ"ע נתניה. מזהים אותם מרחוק. דבוקה דוממת של נערים צעירים, כולם עטופים בדגלי כחול–לבן. מזג האוויר סגרירי ואפור, השמש לא עושה סימנים שהיא מתכוונת להראות את עצמה בימים הקרובים, באופן סמלי ומתאים לנסיבות. בטרבלינקה צריך הרבה דמיון כדי לקבל את אפקט ה"אגרוף לבטן". בטווח זמן של פחות משנה, מיולי 1942 עד אפריל 1943, נטבחו כאן 875 אלף איש, רובם ככולם יהודים. אבל בטרבלינקה אין זכר לתאי גזים. אין שרידי משרפות. אין גדרות תיל. אין ביתנים. אין ערימות נעליים ולא בגדים.

יש מסילת רכבת שנגמרת פתאום, יש אנדרטה עצומה ובה 17 אלף אבנים, כל אבן מייצגת קהילה אחרת שאבדה לעד. יש עצים, שחלקם ניטעו בידי הנאצים לאחר שהמחנה נשרף ונחרש. המדריכים מספרים על משה קמינקא, אחד מנרצחי טרבלינקה, שסידורו נמצא לאחר המלחמה בין ההריסות. "טאטע נקומה!" (אבא נקמה!) כתב בעמודו הראשון, בחומר שהתברר בבדיקות מעבדה כדם. כבר עכשיו ניתן לראות איך מקומות שונים משפיעים באופן אחר על נערים שונים. חלקם חבוקים, ממררים בבכי. חלקם מסייר בין האבנים ומחפש שם של קהילה מסוימת שממנה הגיעה משפחתו. וחלק מתחברים פחות. אף אחד לא מעיר להם. אף אחד לא מנסה לדחוף את השואה לגרון. עוד מחכים לצעירים הללו מקומות ממשיים יותר בהמשך השבוע.

עולים לאוטובוס ונוסעים לעיירה טיקוצ'ין (טיקטין). כמי שגרים במדינה קטנטנה כמו ישראל, אנחנו רגילים שנסיעה באוטובוס היא עניין קצר וטכני שאפשר להעביר בבהייה בחלונות או בשמיעת שירים בגלגלצ. אבל פולין היא מדינה עצומה, גדולה יותר מבריטניה, ולמרות שרוב המסעות תחומים במשולש הערים לובלין–ורשה–קרקוב — הרי שגם באזור מצומצם–יחסית זה הנסיעות אורכות לעתים ארבע וחמש ושש שעות. אי לכך, הנסיעות מאתר לאתר במסעות לפולין הן חלק בלתי נפרד, לעתים אפילו קריטי, מבחינת התוכן המועבר בהן. בכל הימים שבהם שהינו בפולין, ובכל המוסדות שאליהם הצטרפנו, הנסיעות היו לא פחות מעניינות מאשר הביקור באתרים עצמם. המדריכים וראשי המשלחות באו מוכנים למסע הזה, וכל רגע פנוי נוצל היטב, גם אם בצורות שונות.

המדריכים של יב"ע נתניה מזכירים לתלמידי שכבת י"א כי עוד כשהיו בארץ קיבלו כולם הזמנה לחתונה שתיערך הערב בבית הכנסת בטיקוצ'ין. גם אנחנו מקבלים את ההזמנה המודפסת. זה נראה קצת מוזר. למשל, איך ידעו החתן והכלה הפולנים שאנחנו מגיעים בדיוק היום לטיקוצ'ין, אבל כשבאוטובוס מתחילים החבר'ה לדבר על איזו מתנה לתת והאם הבופה יהיה כשר, גם אנחנו מתחילים להאמין שעוד מעט נשתתף בחתונה יהודית–פולנית אותנטית. טיקוצ'ין היא עיירה קטנטנה שלא הייתה לוכדת את תשומת לבו של איש, לולא ערב השואה חיו בה 2,500 איש, רובם המוחלט יהודים, וכולם מלבד בודדים נרצחו בקצת יותר מיממה.

זהו אחד המקומות היחידים שעליהם חל חוק פולני המחייב את שימור המקום כעיירה יהודית. בית הכנסת העתיק העומד במרכז טיקוצ'ין שרד את השואה לאחר שהוסב בשנותיה למחסן נשק של הנאצים. את הקירות מעטרים איורים מפוארים ותפילות שלמות, חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות. התלמידים שומעים הסבר קצר על ההיסטוריה היהודית של העיירה, כשלפתע נשמעת מוזיקת חתונות סוערת ולבית הכנסת נכנסים בסערה החתן והכלה. כלומר, שני הרבנים המחנכים של השכבה, כשהם מחופשים לחתן וכלה. התלמידים מבינים עכשיו את השתלשלות העניינים, ופורצים בריקוד של דיבוק חברים שנמשך שעה ארוכה.

האנרגיות מטורפות. השירה נשמעת בכל העיירה הקטנה. אי אפשר להישאר אדישים למחזה הזה, והרגליים נסחפות למעגל. אחרי תפילת מנחה עולים שוב לאוטובוס, הפעם לנסיעה קצרצרה בת מספר דקות ליער לופוחובה. בקצת יותר מ–24 שעות, ב–25 ו–26 באוגוסט 1941, הובלו לכאן כל יהודי טיקוצ'ין ונורו ונקברו בשלושה בורות. אנחנו אולי נוסעים באוטובוס, אבל התחושה היא של רכבת הרים. רבע שעה קודם עוד רקדנו בשמחה עצומה בבית הכנסת של טיקוצ'ין, ועכשיו אנחנו עומדים כאן, בלב היער הצונן והאפל, אבלים וחפויי ראש מול קברי האחים שדמיהם זועקים אלינו מן האדמה.

בסופו של יום עמוס אנחנו מגיעים ללובלין. הלו"ז צפוף בלי דקה של מנוחה — מסע או לא מסע — ואחרי שנת לילה קצרה אנחנו מתחברים לישיבת בנ"ע לפיד תורת נחום שבמודיעין. התחנה הראשונה היום: מחנה ההשמדה מיידנק. 115 מתוך 135 תלמידי שכבת י"א מהישיבה התיכונית במודיעין יצאו למסע. הם משובצים בשלושה אוטובוסים, ואנחנו מצוותים לאוטובוס מס' 1.

המדריך הוא הרב שלום מלול, סגן ראש הישיבה ומנהל התיכון. יחד עם ראש הישיבה, הרב שמואל רוזנבלום, הם מובילים את המסע הזה בדרך ייחודית ומסעירה, הכוללת חוויות יוצאות דופן שבאות לידי ביטוי במוזיקה, סרטים, תלבושות, סיפורים, אגדות, פיוטים, ובכלל — חיים את המסע עם התלמידים 24/7. התלמידים, בתמורה, מתמסרים להם באופן טוטאלי.

בדרך אנחנו עוד מספיקים לעבור ליד בית הקברות העתיק של לובלין. הוראות הביטחון לא מאפשרות לרדת לכמה פרקי תהלים ליד קברו של "החוזה", ואנחנו מסתפקים בלראות את מבנה הקבר הניצב בראש התל. מחנה מיידנק נמצא ממש בפרברי העיר, וגדרותיו נושקות לגדרות בתי השכונה הסמוכה לו. לעומת מחנות אחרים שהופצצו ונהרסו בזמן מנוסת הנאצים בכדי לטשטש עדויות, מיידנק נשאר כמות שהוא ומהווה עדות דוממת ראשונה במעלה לזוועות שהתחוללו בשנות השואה.

מהבחינה הזו, כלומר היותו מחנה השמדה "מוכן להפעלה", הביקור בו שונה מאוד מהביקור בטרבלינקה. ואכן, משיחות סיכום שנערכות עם התלמידים בסוף כל יום, עולה כי חלקם הצליחו להתחבר לאימי השנים ההן רק כשראו את המשרפות ואת הר האפר הנמצאים בסיום הסיור במחנה, לעומת חלק אחר שדווקא בשממת המוות של טרבלינקה, דווקא היכן שהדמיון צריך להשלים את החסר והאיננו, התרחש אצלם החיבור למותם של ששת המיליונים.

הרב בני נכטיילר, מנכ"ל רשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא, המתלווה איתנו למסע, הוא עצמו בנו של ניצול שואה מוורשה. זו הפעם השישית שלו על אדמת פולין. חמש הפעמים הקודמות היו בתור ראש ישיבה וראש משלחת, ומאז הפך לאיש הנהלה בכיר ללא תלמידים ישירים — הן בתקופתו כמזכ"ל בני עקיבא והן בתפקידו הנוכחי — לא נסע. "אי אפשר לבוא לכאן בלי תלמידים", הוא אומר. "מה אעשה כאן לבד? אכנס למחנה ואצא, אכנס לעוד בית כנסת ואצא? רק עם תלמידים, עם הדור הבא, אפשר לחוות את הזיכרון ואת המשכיות עם ישראל".

הרב נכטיילר מסב את תשומת לבנו במהלך הסיור במיידנק לשתי תמורות משמעותיות שחלו במסעות עם השנים. "אתה רואה את הזכוכית הזו שמפרידה בינינו לבין תא הגזים?" הוא אומר, "זה לא היה בפעם הקודמת שהייתי. גם לא השלטים עם ההסברים בכמה שפות, ביניהן עברית". כשאני שואל אותו מה לדעתו הסיבה לכך, הוא עונה בזהירות: "יש כאן עניין של שימור, כנראה, בכל זאת מסתובבים פה הרבה אנשים והם לא רוצים ובצדק שהמוצגים ייהרסו. אבל יחד עם זאת אין ספק שמשהו במוזיאליות הזו הופך את המקום לקר ומנוכר יותר. פעם יכולנו להדליק נרות על דלת המשרפות. היום תראה, אי אפשר להתקרב. אי אפשר לגעת. זה מרחיק את העדות, מרחיק את הזיכרון".

מאוחר יותר, כשאנחנו מצליחים לתפוס את הרב מלול לכמה דקות, הוא מסכים עם הרב נכטיילר ומתייחס אליהם באופן חריף יותר: "מתרחש כאן טשטוש הרצח. זה שיטתי. בית הקברות הגדול הזה ליהודים הוא לרועץ בעיני הפולנים. זהו כתם שלא מרפה מהם. ככל שחופרים בשואה יותר, מגלים עד כמה לפולנים היה בה חלק גדול.

"הפולנים מתביישים וכועסים על מי שמגלה את חלקם בשואה. ברגע שיוכלו להרשות לעצמם, הם יעיפו את זה מפה. כרגע הם עוד לא מסוגלים לעשות את זה מבחינה כלכלית, אז הם הופכים את מיידנק למוזיאון עם כל הזכוכיות והשלטים, שבעצם באים להשתלט על תודעת המבקר במחנה ולכוון אותה למה שהם רוצים. מנהל מוזיאון מיידנק, פולני כמובן, הוריד את כמות הנרצחים במחנה ממיליון ל–120 אלף.

"אני חלילה לא מזלזל בחוקרים ומגיע להם יישר כוח על השימור, אבל הם מגמדים את הקורבן היהודי. וגם היכן שברור שיש קורבן יהודי — הם שמים זכוכית משוריינת בינך לבינו. אתה לא יכול יותר לגעת, ואז אתה מתרחק רגשית מגודל הכאב. הכול מיועד לקרר את המבקר. באושוויץ כבר אסור לנו להסתובב עם מקלות מחוברים לדגלים, ויכול להיות שבהמשך האיסור יתרחב להכנסת דגלים בכלל".

"לדעתי", מוסיף הרב מלול, "זאת אחת הסיבות שמתישהו המסעות האלה ייגמרו. האנטישמיות הפולנית תגלה את פניה יום אחד. היא לא מוצהרת, אבל מרגישים אותה. יש פה כרגע שמירת אינטרסים כלכליים שבמסגרתה הפולנים הולכים על קצות האצבעות ולא מפרים את השקט של המסעות. אבל מתישהו זה יופר. ככל שמצבם הכלכלי ישתפר — וזה קורה בגלל השקעות של האיחוד האירופי — האינטרס להחזיק את המסעות ולהשאיר את העדויות האלה לטבח, יקטן".

"יש סיבה נוספת לחשש הזה", מוסיף הרב מלול, "והוא העניין הנדל"ני. יש מחנות במקומות אטרקטיביים. ראינו את מיידנק שנמצא ממש על גבול שכונה בלובלין. בקרקוב כבר חתכו חלק מבית העלמין העתיק, חיללו מצבות ובנו בניין, ואין פוצה פה ומצפצף. בית המדרש בפשיסחא עומד בימים אלה ממש בפני סכנה ממשית של הריסה לטובת בנייה חדשה".

השינוי המשמעותי הנוסף שהרב נכטיילר מבחין בו הוא עניין שיתופם של ניצולי השואה במסעות. אם פעם לכל קבוצה היה מצטרף ניצול או ניצולה, שהיו מהווים את מרכז המסע ומספרים בכל מקום את סיפורם, הרי שהיום כבר מדובר בפחות ממחצית מהמשלחות שיוצאות מהארץ עם ניצול שילווה אותם. גם במשלחות שעדיין זוכות לארח ניצול או ניצולה, הרי שמדובר באנשים מבוגרים מאוד, בני למעלה מ–75, שאצל רובם הזמן נותן את אותותיו.

הם כבר לא יכולים לעמוד בקצב של בני הנוער, חלקם הגדול היו בזמן השואה ילדים קטנים ולא ממש זוכרים את הדברים בבהירות. במקביל, בני הנוער היוצאים היום למסע הם ברובם המוחלט כבר דור רביעי לשואה. בשיחות עמם עולה הביטוי "סבא רבא" הרבה יותר מאשר המילה "סבא".

זהו הבדל גדול מאוד בין בני הנוער שיצאו לאותם מסעות לפני 15 ו–20 שנה. אז בכל כיתה היו תלמידים שהשואה הייתה נוכחת בביתם מכלי ראשון, מסבא וסבתא שהיו בבית. כיום, עבור רובם, מדובר בהיסטוריה. הם שמעו את הסיפור מכלי שני, ומכאן גם נובעות השיטות הייחודיות להנגשתם לנושא השואה, שיטות שלמביט מהצד נראות לפעמים שונות, לעתים גם משונות.

ליז'נסק היא תחנה קבועה במסעות לפולין של הישיבות התיכוניות והאולפנות. העיירה נמצאת באמצע משולש הערים שבו מתקיימים רוב המסעות, וביקור ב"אוהל" של רבי אלימלך מליז'נסק, מי שכונה "הרבי של כל הרב'ס", הוא סוג של זריקת מרץ והעלאת מורל הכרחית אחרי זוועות מיידנק. אבל שינוי הפאזה הזה הוא עניין למקצוענים, וכאן נכנסו לפעולה הרבנים רוזנבלום ומלול.

אחרי כמה דברי חיזוק שיועדו לתלמידים אבל בהחלט דיברו גם לכמה מבוגרים בחבורה, שינו השניים את האווירה בדקות מקצה לקצה והתחילו להכניס את הצעירים לאווירת הקדושה והחסידות של ליז'נסק. חלק משינוי האווירה הזה נעשה באמצעות השיר "מהפכה של שמחה" שאיתו פתחנו את הכתבה. ליז'נסק מעוררת רגשות עזים וגעגוע לשטייטעל של פעם בכל יום בשנה, אלא שלנו התמזל המזל והגענו לעיירה בכ"א באדר, יום ההילולא של רבי אלימלך.

ביום זה, למשך יממה אחת בשנה, חוזרת ליז'נסק להיות העיירה היהודית שהייתה כאן בעבר. אלפי חסידים מתרוצצים ברחובותיה, אוכל יהודי ויי"ש נשפכים כמים, תפילות המוניות בכל פינה, מוזיקת כלייזמר. מישהו שעמד לידנו בתור הארוך לקבלת קערית צ'ולנט מהביל באוהל הכנסת האורחים הענק שהוקם במקום, הגדיר את האירוע בחיוך כ"אוּמן של האשכנזים".

שלושת האוטובוסים של יב"ע מודיעין נוחתים לליז'נסק שקמה לה לתחייה והתלמידים גולשים מתוכם ומשתלבים באופן מיידי בחגיגה. הם רוקדים במעגלים שעות על גבי שעות, האמיצים מנסים להיכנס לציון הקבר ולזכות לגעת בסורגים המקיפים את מצבת ר' אלימלך, כשעל הכול מנצחים הרבנים מלול ורוזנבלום, שלבושים כעת בספודיק שחור ארוך ועל ראשם שטריימל. הצגה? לא ממש. הדגש החסידי שניתן בשנים האחרונות ללימודים בישיבות התיכוניות נותן כאן את אותותיו המובהקים. התלמידים והמורים אולי חובשים כיפה סרוגה, אבל החסידות באה באופן כמעט טבעי.

למחרת בבוקר, אני תופס שיחה קצרה עם שניים מתלמידי ישיבת בנ"ע מודיעין. תומר פייראייזן מספר כי "מתחילת השנה אנחנו עוברים הרבה הכנות. פיתחו אצלנו ציפיות גבוהות, ולכן ציפינו לחוויה מאוד עוצמתית וגם להבנה. להבין למה אנחנו צריכים בעצם להיות בארץ ישראל ואת התפקיד של עם ישראל".

על השימוש הנרחב במה שיכול להיראות כגימיקים אומר פייראייזן: "כשמספרים לך מה היה אתה אולי מבין, אבל החיבור שלך פחות חזק כי ללמוד עובדות אפשר גם מהבית. הרבה יותר קל לתלמידים להתחבר למוזיקה ולרגשות. כשהמחנכים דיברו איתנו ביער לופוחובה והפנו את הדברים ליהודים שקבורים בבורות, שלושה ימים אחרי אני כבר לא זוכר בדיוק על מה הם בדיוק דיברו, אבל הרגש, הצורה שבה הם דיברו, את זה אני זוכר ואזכור הלאה. את הידע תוכל לחדש בעתיד, את התחושה לא".

חברו לכיתה, נטע אביקסיס, מספר כי לפני שהגיע לפולין התקשה לדמיין את חוסר האנושיות הנאצית: "לא הצלחתי לראות את זה בדמיון. וכאן, במקום שבו זה קרה, כשהתחילו לדבר על משפחות מסוימות ותמונות ספציפיות, החיבור בין תמונה לערימת אפר נתן בום לפנים, שאתה לא מבין מאיפה הוא הגיע".

כמה שעות לפני שבת אנחנו מגיעים ל"יער הילדים" שליד העיירה טרנוב. למה שאירע במקום בתקופת השואה קיימות כמה גרסאות, המכנה המשותף ביניהן הוא הירצחם והשלכתם לבור של מאות ילדים יהודים תושבי האזור. הטקס שנערך במקום ייחשב בעיני רבים ממשתתפי המסע כשיא. הרב מלול מחזיק בידיו דובי ומספר: "לפני שש שנים, כשנולדה הדסה בתנו, קיבלנו חבילה גדולה עם ממתקים ובאמצע הדובי המתוק הזה. התחלתי להביא אותו לכאן ולהניח אותו על האדמה הקדושה של הילדים.

"לפני שלוש שנים הייתה איתנו כאן ניצולת שואה, מרים עקביא. היא גדלה בקרקוב והוריה יצאו מהבית יום אחד ואמרו לה לשמור על אחיה הקטנים ועוד אחיין. הגרמנים נכנסו הביתה והוציאו אותם לרחוב. בשלב מסוים עצרו אותה, שאלו מי הילדים האלה וירו שלוש יריות מול עיניה של מרים. הם נפלו בשלוליות של דם ברחובות קרקוב. היא בכתה וצרחה ונסה על נפשה. לא היה לה כוח אחרי אושוויץ. בברגן בלזן ראתה את אמה גוססת. היא בקושי שקלה 20 ומשהו קילו. מרים נשכבה על אמא שלה ועצמה את העיניים חזק. בינתיים נזרקו עליה עוד כמה גופות.

"היא ניסתה למות. בינתיים נכנסו הבריטים למחנה ועצרו חיילי אס.אס שאמרו 'לא עשינו כלום, אנחנו לא יודעים מה קרה פה'. מרים שמעה את זה, משכה את הגוף הצנום שלה מבין הגופות, נעמדה מול חיילי האס.אס ואמרה: 'אתם לא יודעים מה קרה פה? אני רציתי למות, אבל עכשיו אני לא אמות. אני אחיה אני אספר לכולם מה אתם עשיתם פה'. כשהיינו כאן לפני שלוש שנים ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לתת לה את הדובי של הדסה.

"היא התרגשה עד דמעות וחיבקה אותו, משל היה אחד האחים שאבדו לה בקרקוב. הדובי הזה היה מאז במיטה הזוגית שלה ושל בעלה שבינתיים נפטר. מרים נפטרה לפני חודשיים. באנו ללוויה שלה ואז לשבעה והתלבטתי מאוד. בסוף ניגשתי לבת שלה ואמרתי לה שפעם נתתי למרים דובי שנמצא על המיטה שלה, ואם אפשר לקבל את הדובי בחזרה בשביל לזכור את מרים תמיד. היא נכנסה לחדר, יצאה עם הדובי מחובקת ונתנה לי אותו. היום הדובי הזה שוב כאן".

"המשאית האחרונה הגיעה מהגטו עם שקים ובתוכם זזו תינוקות שנחטפו מביתם והובאו לכאן לבורות. לאיזה שפל מוסרי אדם יכול להגיע. אבל אל תדאגו, הנשמות הטהורות שלהם נמצאות גבוה מגבוה בגן עדן. באנו לחבק אתכם. באנו לומר לכם שאנחנו אוהבים אתכם. עכשיו נשים לב טוב יותר לאחים הקטנים שלנו, נתייחס אליכם יותר. הילדים הקטנים של טרנוב — באנו לומר לכם שגם אם הצחוק שלכם נקטע בצרחה ובירייה, הצחוק ממשיך להתגלגל בארץ ישראל. הצחוק מתגלגל בירושלים. יש שנאה בעולם, אבל אנחנו באמונה ואהבה ובתורת ישראל ננצח".

אין אדם, ציני וסרקסטי ככל שיהיה, שיכול לעמוד שווה נפש מול טקסט שכזה, ודאי כשהוא נאמר במקום כמו יער הילדים. האפקט מיידי. הנערים מתפרקים, בוכים ומתחבקים. הם מספרים על אחיהם ואחיותיהם שנשארו בישראל, ומבטיחים לאהוב אותם יותר. ביער הילדים אפשר לראות איך נער בן 17 משתנה לנגד עיניך. הם לא ישכחו את השעות האלה כל חייהם. ביציאה מהיער אומר לי אחד מהמבוגרים המתלווים למסע: "האמת, זה קצת מפחיד. אפשר לעצב אותם כמו פלסטלינה".

את השבת אנחנו עושים במחיצת שכבת י"א של אולפנת בנ"ע אמנה כפר סבא. ראש הישיבה, הרב יוסי כהנא, מנהל את המוסד ביד רמה כבר כ–20 שנה. הגישה שלו בכל הקשור למסעות, קצת אחרת. "אני לא מאמין בלספר סיפורים ולהגזים כדי לרגש", הוא אומר, "האמת מספיק מזעזעת". יכול להיות שמדובר כאן גם בהבדלים שבין בנים לבנות. הבנות, עושה רושם, מתחברות מהר יותר לסיפורים ולמקומות.

בשיחת סיכום מסע שנערכת בערב שבת, זורק הרב יוסי שאלה פרובוקטיבית לחלל האוויר. "יש מישהי מכן שמצטערת שיצאה למסע?" רוב הבנות ממש לא מצטערות, ומספרות עד כמה המסע כבר טבע בהן חותם, אבל ב"אמנה" מלמדים את הבנות לחשוב לבד ובאופן עצמאי, ולאט–לאט צצים ספקות בקרב חלקן: "נראה לי שהייתי מתחברת יותר בארץ מאשר בפולין", אומרת אחת. "קצת התאכזבתי. המקומות לא נראים לי מאיימים. מיידנק נראה מה–זה צעצוע. איפה שהחיילים נראה ממש בדיחה לטפס עליהם", אומרת שנייה. הצוות לא מתרגש ולא נבהל, והשיחה וליבון הדברים נמשכים שעות ארוכות ומרתקות.

שבת בקרקוב. הגטו היהודי הזעיר, 300 מטר על 300 מטר בסך הכול, נראה כמו גבעת שמואל. יותר נכון, כמו שבת אירוח שבה סניף גבעת שמואל מארח את סניף כפר גנים. בתי הכנסת מלאים בנוער ישראלי תוסס, למעלה מ–600 תלמידים רק מרשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא. הרב נכטיילר מתהלך בין הקבוצות ואי אפשר לפספס את מבטו המאושר. "אנחנו כל כך גאים בחבר'ה הצעירים הללו", הוא חוזר ואומר.

יום ראשון, היום האחרון של המסע, מוקדש לאושוויץ. לכאורה, האתר שאמור להוות את שיא השהות בפולין. בפועל, משהו לא ממש מתחבר. גם עבורי, אבל גם עבור חלק גדול מהתלמידים. אנחנו מצטרפים לבנות אולפנת בנ"ע פסגת זאב, אבל פוגשים במהלך היום את כל הקבוצות שאיתן שהינו במהלך הימים האחרונים. התחושה אצל כולם נדמית זהה. יכול להיות שהדבר נובע מכך שמדובר ביום האחרון, והראש כבר בטיסה חזרה הביתה למשפחה.

יכול להיות שהאופי המוזיאוני–מאוד שקיבל המחנה הארור הזה עם השנים מקהה במשהו את עוצמת הרגשות שציפינו לחוות שם. כך או כך, בסיום הסיור באושוויץ ובבירקנאו, האוטובוסים עוצרים בדרך לשדה התעופה בקטוביץ' בבית הכנסת של העיירה אושוונצ'ים, הסמוכה למחנה ההשמדה. הבנים מגיעים ראשונים ורוקדים ורוקדים ורוקדים.

רק לפני שעה קלה הם עמדו מול הריסות המשרפות ותאי הגזים שבהם נרצחו מיליונים מבני עמנו, וכעת הם רוקדים בשמחה עצומה על מי שהם ועל היותם כאן ועכשיו. אחר כך מגיעות הבנות, המשמרות מתחלפות אבל השמחה והדבקות נשארות זהות. רכבת ההרים הרגשית ושמה המסע לפולין עומדת בפני סיום. אבל הרכבת הזו תמשיך לנסוע ותלווה את משתתפיה למשך כל חייהם. כאן אין תחנה סופית. 

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...