ראשי » יהדות » פרשת השבוע

מדוע התורה מפלה כהן נכה בעבודת המקדש?

פרשת אמור: מצד אחד מצווה התורה לסייע לאדם מוגבל ומצד שני היא אוסרת על הכהנים המוגבלים לעבוד בקודש – האם זה לא דבר והיפוכו?

בחוק לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות נקבע העיקרון הבא : "אין להפלות אדם עקב מוגבלותו בקבלה לעבודה, בקידומו ובפיטוריו. על המעביד להתאים את העבודה ודרישותיה לעובד, אם אין הדבר נטל כבד מדי עליו".

עוד כותרות ב-nrg:
- למה גם דרישה לגיטימית של החרדים נחשבת לסחיטה
- הלכות ווטסאפ: ונשמרתם ממשאבת זמן מפלצתית
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בפרשת השבוע אנו מוצאים הוראה הפוכה לחלוטין: "דבר אל אהרן לאמר, איש מזרעך לדרתם, אשר יהיה בו מום... אל הפרכת לא יבא, ואל המזבח לא יגש, כי מום בו"  (ויקרא כ"א). מכאן, שכל כהן אשר יש לו פגם כלשהו, ואפילו כזה שאינו בהכרח משפיע על תפקודו - מנוע הוא מלעבוד את עבודת הכהנים. ולא די בזה שאינו רשאי אלא אם ניגש ועבד, עבודתו נפסלת.

בהתבוננות בחוקי התורה בחלק שבין אדם לחברו - במצוות הסוציאליות, אנו מוצאים חוקים נוקשים לטובת המעמדות החלשים בעם. חיובים כלפי הגר, החולה והחלש שבחברה כפי שקראנו בשבוע שעבר בפרשת קדושים. האדם היהודי מחויב לתמוך בהם, לסעוד אותם ולמנוע מהם כל מכשול ותקלה. חוקים אלו לא הותירו מקום להטיל את האחריות מהפרט אל גורם מדיני או פוליטי, אלא על כל אדם מוטלת החובה לדאוג לחלש ואף לתת לו מרכושו והכנסותיו. אין זה משנה אם מדובר בקרוב משפחה, שם כבר קיימת נטייה טבעית לעזור, אף אם מדובר באדם שנוא – גם אז חייב האדם לפי התורה לתמוך ולסייע.

דברים אלו מעוררים תמיהה: הלא זוהי אפליה של ממש! מדוע כהן שיש בו מום, אינו ראוי לעבודת הכהונה? האם אין צורך להתחשב בו? במה נגרע מגר, מעני או מחולה שיש לתמוך בו?

התפיסה המקובלת והמשתקפת מהחוק המובא בפתיח, שהמוגבל הינו שווה בין שווים. ישנם גם כאלו המחזיקים בגישה ובסיסמה: "מוגבלות אינה חסרון כי אם אתגר". גישה זו אכן נכונה בתפיסת האדם הנכה עצמו את אתגריו והתמודדותו היומיומית. אך מבחינת החברה, תפיסה שכזו עלולה להיות בעלת השלכות שליליות.

אם החברה תראה בנכה, המוגבל או הנזקק כשווה בין שווים - על חובותיו להיות שווים גם כן. אם ייתפס כמי שביכולתו לעבוד, הדבר מבטל את החובה החברתית לתמוך בו ולסעוד אותו. החברה תטען שאם יש כאלו המצליחים להתגבר על הקושי ולהשתלב בעבודה למרות מוגבלותם, אז מדוע שאחרים במצב דומה לא יעשו זאת במקום  'ליפול לנטל על הכלל'...
כבר כיום אנו מוצאים כי עמלים על תיקונים בחוק השוללים קצבאות מנכים אשר השתלבו בשוק העבודה. התייחסות התורה לכהן בעל מום מלמדת אותנו שאם נתעלם מהחיסרון, הוא לא יעלם. ההתעלמות רק תסייע להיעלמותו מלבנו ובפתח להסרת נקיפות המצפון של אלו שאינם רוצים לשאת בעול ולסייע.

בצמידות למניעת העבודה נאמר: "לחם אלהיו, מקדשי הקדשים ומן הקדשים, יאכל" - אין הכהן בעל המום מאבד מזכויותיו, לא את זכויותיו הכלכליות ולא את החברתיות. ראוי הוא לקבל את כל מתנות הכהונה הניתנות לשאר הכהנים ואף את הקדימות החברתית המוענקת לכהנים כולם.

אך ורק את העבודה המוטלת על הכהנים כזכות, אך גם כחובה, - אותה אינו רשאי לעשות. התורה אינה מתעלמת מבעל המום אלא דואגת לזכויותיו של החלש. אינו עובד - אך זכויותיו שוות. הכרת המום תביא לרווחה, התעלמות תביא לפגיעה.


מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...