הרב ליכטנשטיין - אדם נאצל ומורה לדור
מעל לכל, ולפני הכל, הרב אהרן ליכטנשטיין היה אדם. במובן הפשוט של המילה. בלי "רבנישע שטיק", גינוני שררה רבניים, נטול יוהרה או גאווה. אדם שמידותיו הנאצלות, מוסריותו, יושרו ויושרתו, ענוותנותו ורגישותו לכל אדם באשר הוא אדם היו סמל ומופת לכל מי שהכירו
בשביל רעייתו, ילדיו ונכדיו הוא היה קודם כל אבא וסבא, אהוב ובעיקר אוהב. בשביל אלפי תלמידיו, הוא היה גאון בתורה, ענק שבענקים. בור סוּד שאינו מאבד טיפה, המסוגל בכל רגע נתון להרצות שיעור שלם על סוגיה עמוקה בתלמוד. בישיבה היו אומרים שה"שיעור הכללי" שלו הוא כמו הרכבת מנהרייה לבאר שבע. חלק יורדים באמצע, חלק עולים באמצע. אך רק מתי מעט נוסעים את כל הדרך. אך הוא בשלו: שיעור רצוף, עמוק, שעתיים וחצי ללא הפסקה. כל דברי הראשונים, אחד לאחד, היו פרושים בזיכרונו כאילו למד אותם רק לפני רגע. הוא סידר את השיטות השונות, ובאזמל חד, חריף כתער, החל בניתוח אנליטי שלהן. ראשון ראשון ואחרון אחרון.עוד כותרות ב-nrg:
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
וכך, משיעור לשיעור. הרבצת תורה וחינוך היו בעיניו הדבר החשוב מכל. כשהיה כבר ראש ישיבה נודע ברבים, היה מגיע מדי שבוע לבית המדרש של ישיבת "נתיב מאיר", יושב על הכיסאות הקטנים, ולומד עם בניו לעיניהם המשתאות של חבריהם. גם את בנותיו דאג ללמד, שלא תקופחנה חס ושלום בלימוד התורה.
בעיני הציבור הרחב של שומעיו הוא נתפש מרצה מרתק, מעמיק, רב-מג של ניסוחים, ששילב ושזר באומנות מופלאה קטעי הגות, ספרות ושירה. אביי ורבא, הרמב"ן והרשב"א, עם "גן העדן האבוד" של מילטון, או דברים נשכחים של קירקגור, וולט ויטמן ומתיו ארנולד. רוחב אופקים נדיר, שלא התבטא ב"שליפת שמות" שטחית ואקראית, אלא היה פריו של מאמץ אינטלקטואלי בן עשרות שנים, לקנות עוד ועוד דעת, עד אין קץ. פרופסור לספרות אנגלית בהרווארד, גאון בתורה וראש ישיבת ההסדר "הר עציון". שילוב נדיר שאין דוגמתו.
כל מי שביקר ב"שבוע הספר העברי" בירושלים, היה יכול לראות את ראש הישיבה המלקט אל כליו עוד ועוד ספרים, בתחומים שונים ומגוונים: ספרות ופילוסופיה, מדע המדינה ושירה. כל אלה ועוד רבים אחרים הזינו אותו במהלך השנה שלאחר מכן, בין שיעור אחד למשנהו.
במישור הציבורי ייזכר הרב ליכטנשטיין בעיקר בזכות דברי התוכחה הקשים והנוקבים שהשמיע בעקבות מעשי עוולה מוסריים, דוגמת הטבח בסברה ושתילה או רצח ראש הממשלה יצחק רבין. כך גם בזכות עמידתו האמיצה והנחרצת בעד הניסיון להשיג הסדר מדיני שימנע שפיכות דמים נוספת. קול מוסרי, צלול ובהיר. לא מתוך שמחה אמר אותם, אלא מתוך אילוץ וכורח. ההכרה בערך השלום והחשיבות שבהצלת נפשות השתלבו אצלו עם כאב נוקב, צורב, מעומק הלב, על כל חלק מארץ ישראל שנמסר לריבונות זרה. למרות שעמדותיו הקימו עליו רבים, לא חת מפניהם. האמת, היא ורק היא, הייתה נר לרגליו.
אהבת התורה שלו והתמדתו בה, יומם ולילה כפשוטו, לא היו סיסמה. הם היו דרך חיים. מי שלא ראה אותו בשעת לימודו, או רוקד מחובק עם ספר התורה בשמחת תורה, לא ראה אהבה מעולם. אבל מעל לכל, ולפני הכל, הרב אהרן ליכטנשטיין היה אדם. במובן הפשוט של המילה. בלי "רבנישע שטיק", גינוני שררה רבניים, נטול יוהרה או גאווה. אדם שמידותיו הנאצלות, מוסריותו, יושרו ויושרתו, ענוותנותו ורגישותו לכל אדם באשר הוא אדם היו סמל ומופת לכל מי שהכירו.
כשבא לפניו תלמיד צעיר שביקש ללמוד בישיבה, בחן אותו לא רק בסוגיות בבא מציעא וקידושין אלא תהה גם על עמדתו ביחס למדיניותה הכלכלית של הממשלה. תלמיד שאטם את לבו לנוכח המצוקות החברתית והפערים בחברה הישראלית, לא נמצא ראוי בעיניו להימנות עם תלמידי הישיבה.
אהבת האדם, כל אדם שנברא בצלם, וההכרה בערכו, הייתה יסוד מוסד במשנתו. כדרכו, הוא לא רק נאה דרש, אלא גם קיים. לא אחת עצר בצד הדרך מגוש עציון לירושלים, והציע, בטבעיות גמורה ולא כמעשה "נאצל" המצפה לתשואות הצופים בו, "טרמפ" לערבייה זקנה שעמדה בשולי הכביש, משא כבד על ראשה וכתפיה. שנים רבות ליווה במשך שעה ארוכה את אביו כבד השמיעה ומאור העיניים מביתו לבית הכנסת הסמוך, עקב בצד אגודל, תוך שהוא מורה לו את הדרך בקריאות רמות, מתעלם ממבטיהם התמהים של הסובבים אותו. שיעור חי, ללא מלים, בכיבוד אב ואם שמי שראה אותו לא ישכחנו לעולם.
"ליטבק", ליטאי מהבית, אך חסיד שבחסידים בנשמתו ובתפילתו. תפילתו יצאה מן הלב, מדודה, שקולה. אות ומופת לבעל לב רגיש, המשווה תמיד את ה' לנגדו ויודע כי הוא ניצב בפני מלך מלכי המלכים.
פרופסור אביעד הכהן, דיקן ביה"ס למשפטים והמרכז האקדמי "שערי משפט", נמנה עם תלמידיו הקרובים עשרות שנים וערך רבים מכתביו
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם