פרשת השבוע: המנהיג צריך לחיות בצניעות
פרשת תרומה אקטואלית מתמיד ועוסקת בהתנהלות נכונה של מנהיג העם "מה שצריך להנחות את השלטון בישראל אינו רק ספרי ניהול העסקים ומערכת היחסים הבינלאומית, כי אם הטמעה מתמדת של המגמה והכיוון"
עוד כותרות ב-nrg:
- מיוחד: סיפור של אורי אורבך שלא פורסם מעולם
- מחווה לזכרו של אורבך: לזרוק סוכריות בשבת
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שתי סכנות אורבות לשלטון בישראל, והתורה בפרשת השבוע מזהירה מהן מאוד מאוד. ראשונה בהן היא "רום לבבו מאחיו" – שלטון השוכח את משימתו העיקרית, והיא להיות משרת לעם ישראל, ורואה את עצמו כמטרה ולא כאמצעי. שלטון זה מתמקד בשאלת הרווחים הפוליטיים האישיים שלו, בשרידותו, ובטובות ההנאה שהוא מסוגל להפיק ממסגרת תפקידו.
''שלטון המתמקד בניסיון לעשות טוב לאזרחיו, ואין בו שאיפות אידיאליסטיות של משמעות הקיום המשותף יביא בסופו של דבר לחורבן''
צילום: עמית שאבי
שאלת משימותיו העיקריות – הגנה על ביטחון אזרחי המדינה, דאגה לצדק ולמשפט, עשיית החסד וכדו' – נמדדות אצלו בסגנון "הלנו הוא אם לצרינו", והוא מקבל את ההחלטות המדיניות לאור משקל גדול מאוד של האינטרסים האישיים שלו. למעשה, כל אימת ששלטון נופל במלכודת קבלת החלטות לא ענייניות הנובעות מטובתו האישית הוא מבטא את העובדה ש"רם לבבו מאחיו" ואין הוא רואה עצמו כשליח הציבור.
סכנה שניה היא "סור מן המצווה ימין ושמאל". לשלטון ישנה משימה עיקרית, והיא מימוש המשמעויות הפנימיות של האומה הישראלית. משימות אלה רבות גוונים הן – הנדבך הראשון הוא עצם הקיום הלאומי וחיי הכלכלה והביטחון, הנדבך היותר גבוה הוא ניהולם לאור ערכי צדק ומוסר, ובמדרגות גבוהות יותר נמצאות המשימות האידיאליסטיות של האומה – הקריאה בשם ד', וכינון התנאים להעמדת הר ד' בראש ההרים ול"כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".
שלטון המתמקד בניסיון לעשות טוב לאזרחיו, ואין בו שאיפות אידיאליסטיות של משמעות הקיום המשותף יביא בסופו של דבר לחורבן, שכן בלא נשמה פנימית קשה לעמוד בכל האתגרים שהמציאות הקשה מזמנת לנו.
המעיין היטב, ישים לב שמדובר בשתי מגמות שלעיתים הן סותרות, שכן ההימנעות מרום לבבו מאחיו עשויה להביא את השלטון להחנפה מתמדת לאזרחיו ולרצון לרקוד לאור חלילם, ואילו ההימנעות מסטייה מדבר ד' מחייבת את השלטון לתבוע מאזרחיו.
התורה אינה עוסקת באזהרה מסכנות בלבד, כי אם מבארת מהן הדרכים להתמודד עמן. גם כאן מדובר בשני סוגים של דרכים. סוג אחד הוא המדיניות המרכזית של "לא ירבה" – טוב לשלטון שלא ירבה בכל
סוג שני של התמודדות הוא החובה כי השלטון יקרא בספר התורה כל ימי חייו, לאמור: מה שצריך להנחות את השלטון בישראל אינו רק ספרי ניהול העסקים ומערכת היחסים הבינלאומית, כי אם הטמעה מתמדת של המגמה והכיוון, ותשובה עמוקה לשאלה את מה המערכת המדינית מבקשת ליישם, ועד כמה הדברים קשורים לתורה היסודית של עצם הקיום....".
מה הייתי צריך להוסיף באותם הימים? את דברי התורה שבעל פה, במשניות פרק שני של מסכת סנהדרין, המדברים לא רק על המדיניות הכללית, אלא גם על עיצוב ביתו של המלך: "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, אֶלָּא כְדֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד, אֶלָּא כְדֵי לִתֵּן אַפְסַנְיָא...."
ועוד מה למדנו במשך השנים האחרונות: שאין מדובר רק בראשי שלטון מדיני. גם ראשי שלטון רוחני ומנהיגי "חצרות" טוב להם כי יקיימו את התורה הזו. נקרית לפנינו ההזדמנות לשוב אפוא לנורמות הפשוטות שהתורה בעצמה הציבה. נורמות שמחייבות הן את ראשי המדינה והן את הטוענים לכתר פשוט לא להרבות: לחיות חיים מרווחים אך צנועים, מאפשרים לתפקד ללא לחץ כלכלי אך לא להתעשר, מכבדים אך לא מנצלים את הציבור, ומאפשרים לראשי השלטון להתמודד עם הסכנות האורבות להם.
הלוואי שתהיה זו ההזדמנות לממש את הדברים.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
