"בא לי לצעוק לדתיים יאללה - תירגעו, תחיו"
רק אחרי חמישה ספרים, ריקוד חתונה אחד והבנה שאת הגלגל היא לא המציאה, חיותה דויטש מעזה לקרוא לעצמה סופרת. לא שזה יעצור אותה להמשיך לאייש בתי קפה, למרות שמקום המגורים הרשמי שלה הוא הפייסבוק
(מתוך הפיוט "אלה אזכרה")
ההזמנה בדואר לא הכינה את חיותה דויטש להלם שיבוא אחר כך, וכשקרובה־רחוקה מזמינה לחתונה נהוג להתייצב. את האולם גדשו קודם שקיעה נערי ונערות גבעות על פי כל תביעות הסטריאוטיפ: פאות עבות מסתלסלות, זקנים ארוכים, ציציות משתרכות, שכבות של בד.
עוד כותרות ב-nrg:
- צפו: סרבן גט מסולק מבית כנסת בניו יורק
- הומור שחור: סרטון נוסח דאע"ש - הגרסה החרדית
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ואז התחיל הטקס. "עומד הרב תחת החופה ונואם בהתלהמות על גירוש הערבים מן הארץ. לאחר מכן, במרכז המעגל של הבנות, הכלה רוקדת ומנופפת בדגל כהנא בצבעי צהוב־שחור. ואז אני מבחינה בבנים אוספים את כל סכיני האוכל מהשולחנות, ורוקדים ריקוד סכינים תוך כדי שירת 'אִנָּקְמָה נְקַם אחת משתי עיניי מפלסטים' ושירי נקמה שהתקשיתי לזהות. ראיתי את זה במו עיניי, ואני יכולה להגיד שלא ישנתי אחרי האירוע שלושה לילות", משחזרת דויטש והזעזוע כמו טרי.
שנתיים עברו מאז, ואת העיניים הרושפות והרדיקליוּת המפעפעת היא שרבבה לתוך מה שהפך להיות הרומן הראשון והמיוחל שלה. אלא שב"אם אשמע קול אחר", השם שבחרה לוולד הספרותי, נוער הגבעות חורת על דגלו מאבק שהוא לא לאומני, אלא דווקא מחאה שיצאה מפרופורציות נגד הסיאוב והריקבון המוסרי. איך אומרת עוזיה, גיבורת הרומן? "הכול רקוב, הכול מפורק, אם לא נתעשת הכול יתמוטט לנו על הראש".
על הספר עמלה דויטש ארבע שנים, אבל נראה ששידוד המערכות רלוונטי מתמיד. בבוקר פגישתנו, כשאני בעליות לעיר הקודש, מעדכן שדרן הרדיו שקצין משטרה בכיר חשוד בהטרדה מינית ובשיבוש חקירה. לא פלא שהריקבון צץ בשלב כה מוקדם בשיחתנו. עמק רפאים, שלוש שעות לפני שדויטש פורשת לקורס "מבוא לאגדות חז"ל" שהיא מנחה בבית מורשה.
את בית הקפה הירושלמי בחרה באופן לא אקראי. שולחן העץ, מיעוט סועדים ומשהו בחמימות הדקורטיבית, הזכיר לה את בית הקפה הידידותי הצפוני שבחרה לעצמה עוזיה כמקום מפלט ממה שהשאירה מאחור. השורש רק"ב חביב עליה. שניאור, צייר מרדן וחבר ילדות של עוזיה, אומר גם הוא ברומן: "הכול רקוב, הכול מפורק". "דברים רקובים צריך להרוס", ייאמר במקום אחר.
אם הפנמתי נכונה את המסר, רקוב פה.
"את החדשות שמענו הבוקר", אומרת דויטש. "כל שבועיים צצה פרשייה מביכה חדשה, ואני אומרת לאישי שמעון: תראה, בזה בדיוק הספר שלי עוסק - בשחיתות, בריקבון הערכי". ובמקום לקרוא לרומן "על הריקבון", בחרה - ואף הגנה בגופה – על השם "אם אשמע קול אחר", פראזה מתוך הפיוט "אלה אזכרה" שהפך לתימה מרכזית לרומן.
את המשך המשפט, "אהפוך את העולם למים", יפגשו הקוראים כבר בתחילת העלילה, בדמות גרפיטי אניגמטי שמרוח על קירות ומקפיץ את השב"כ מרבצו. בינתיים סוללת הדמויות הרחבה שפרשה דויטש מתנקזת למושבת מקלט צפונית, ונמלטת כל אחת בנפרד מהאטימות של החברה שממנה יצאה.
דווקא מתוך פוף המיינסטרים המגזרי, מעוגנת במעמדה כסופרת ופובליציסטית שפועלת שנים במרחב הדתי־לאומי, דויטש (45) לא חוסכת שבטה מכור מחצבתה. "את יודעת מה הבעיה שלכם, הדתיים? שאתם חושבים שאתם הכי טובים", מאשים אחד הגיבורים את עוזיה, בתוך תפאורה רומנטית של שחייה לילית. "לא אמרתי שאנחנו הכי טובים, אמרתי שיש לנו סיפור מעניין", נעמדת הגיבורה על שתי רגליים אחוריות. "דווקא לכם? לאחרים אין סיפורים מעניינים? (...) הנה עוד דוגמה לשחצנות שלכם".
את טוענת חזור וטעון שהחברה הדתית לא מכילה, או אם נשתמש בטרמינולוגיה של הפיוט, לא שומעת קול אחר.
"ראית איך עוזיה מגיבה לשאלה הזו. היא עונה בשאלה: 'אתה יודע מה הבעיה שלכם החילונים? שאנחנו צריכים להחביא מכם רינגטונים (...) הרינגטון הישן, זה עם המוזיקה החסידית'. מובן שזה משהו עמוק יותר מרינגטונים חסידיים, זו עצם העובדה שהלב שלנו מתקווצ'ץ' כשאנחנו שומעים את המוזיקה הזאת. את הקוואץ' הזה הם לא יכולים להבין, זה העיוורון שלהם, אבל הוא לא נחלתם בלבד. אני לא חושבת שיש חברה שמצאה לעיוורון הזה תרופה.
"את החברה הדתית אני מאוד אוהבת, אני חיה ופועלת בתוכה, אבל הגיבורה שלי, שמשתייכת לאותו מחנה, ברחה לצפון כי היא חנוקה. כי היא לא יכולה לחיות עם העובדה שהאנשים שלצדה לא מקשיבים. אני תוקפת את החברה הדתית על החירשות הזאת, על ההינעלות וחוסר המוכנות להיפתח למקומות אחרים, כשאני יודעת שהחברה החילונית לוקה באותה מחלה בדיוק. לצערנו חוסר הקשב הוא תכונה שלא פוסחת על אף ציבור - דתיים, חילונים, שמאלנים, ימנים, משוגעים. נדירים האנשים שמסוגלים לייצר את השקט שיש בהקשבה, אם קיימים כאלה בכלל".
השאלה היא אם זו בעיה חברתית או דפוסים בפסיכולוגיה האנושית.
"כחוקרת ספרות חז"ל אני יודעת להגיד שפעם זה לא היה כך. האווירה הייתה אחרת. את רואה את הדיאלוגים שהחכמים ניהלו עם נוכרים ונוכריות, את הדיונים שהם קיימו בינם לבין עצמם, את העובדה שהם אימצו מודלים תרבותיים מסביב להם. הם חיו במתח רעיוני ומוסרי מאוד גבוה, אבל הם לא היו מאוימים כל כך מכל בדל סיפור או מחשבה שלא מיישרים קו עם האמונה שלהם. לא כל דבר הוא דברי אלוהים חיים, אבל יש יותר דברי אלוהים חיים ממה שהדתי הממוצע חושב. בא לי לצעוק – יאללה, תירגעו, תחיו".
הימים הם ימי טרום סערת אוחנה ופוסט דחיקתם של סממנים ליברליים במפלגה הדתית־לאומית. "הבית היהודי כמו שהוא נראה עכשיו רחוק ממה שייחלתי לו", אומרת דויטש. "העובדה שאשר כהן ובתיה כהנא־דרור, שהם הנציגים שלי מבחינתי, נמצאים במקומות לא ריאליים, ובכלל כישלון הגורמים המתונים־ליברליים בפריימריס, כל זה צבע את הבית היהודי בצבע מסוים שאינו הצבע שלי".
דיסוננס קל מתקיים בין הדמות שיושבת מולי – זו שמאמצת את קודי הלבוש של החברה הדתית כהלכתם, והולמת בסגנון ובנראוּת את המורה שאכן הייתה לפני עשרות שנים בבית הספר "חורב" - לבין הצבע שעליו היא מדברת, ולבין הכתיבה המשוחררת־סלאש־חתרנית שלה, בטח בהתחשב בקהל היעד השמרן. דויטש לא היססה לשתול דמות הומוסקסואלית ברומן, ובחיים האמיתיים - לכתוב מאמר ל"חברותא", האתר הראשון להומואים דתיים (לא בלי היסוס, היא מתוודה שם).
גם יהושע סובול והמחזה "הלילה העשרים" זוכים בספרה למקום של כבוד, למרות צקצוקן של האמהות בקבוצת הדרמה, שמעדיפות מחזה נושן על נפילת גוש עציון; וגיבוריה מדלגים בטבעיות מעל עכבות דתיות, אפרופו שחייה זוגית לילית. איך כתבה מבקרת בעיתון מגזרי? "הספר אינו דבק בכללי המוסר היהודי שבין איש לאישה".
את לא מפחדת ללכת על חבל דק? עוזיה כעיתונאית קיבלה אינספור תגובות כשאתגרה את הדתיות של הקוראים.
"לא, החיים קשים. את יודעת כמה פעמים אורי אליצור ז"ל, בשבתו כעורך 'נקודה', הגן עליי? הוא פרסם את הרשימות שלי בלי הערות מקדימות, והיה רק מיידע אותי מפעם לפעם - 'חיותה, עוד ביטולי מנוי'. חלק מזה שאני לבושה כמו שאני לבושה מאפשר לי לשחק יותר, לפתוח יותר. יש לי חברים נפלאים בקהילה ההומו־לסבית הדתית. כשאחד מהם, שבאמת מוכשר מאוד, כותב בבלוג שלו, אני משתפת בפייסבוק. כאן קורה דבר מעניין: כשאני מעלה סטטוסים אחרים אני מקבלת די הרבה לייקים, אבל בסטטוסים שלו שאני משתפת פתאום כולם נאלמים דום. חבריי הצדיקים לא יעשו לייק לבלוג של הומו דתי, ואני מכבדת את זה, אבל זה לא ימנע ממני לצטט אותו בהמשך.
"וממה אני אמורה לפחד? מזה שלא כולם חושבים כמוני? כמו כולם גם אני לפעמים מרגישה מצוקה בתחומי המחיה המגודרים של חברה דתית סגורה, ואז אני שואלת את עצמי: האם בתוך חברה חילונית לא תהיה לי בעיה? ודאי שתהיה. מצאתי לעצמי את החברה שלי, את האנשים שחיים כמוני על הגבול ואני יכולה לחיות איתם בשיחה ובשלום. אז מה יעשו לי, ישימו לי ראש של סוס מת במיטה?" ראש של סוס מת עוד לא הונח על מיטתה, לא מילולית לפחות, אבל דויטש גרמה בעבר למספיק אנשים ליטול קולמוסם ולפרוק זעם בתגובה לרשימות הפובליציסטיות שהוציאה תחת ידה.
שנתיים אחרי רצח רבין כתבה מאמר מכה גלים ב"נקודה", שבו טענה שהמגזר שלה התפצל לשניים. "הרצח חשף בחברה הציונית־דתית בקיעים, ובניגוד לפרסומת למפד"ל שרצה אז, ולפיה 'לכיפה הסרוגה יש ראש אחד', טענתי שלכיפה הסרוגה יש שני ראשים", היא משחזרת. "ניסחתי אז את החרד"ליות, כשלדעתי עוד לא קראו לה כך בכלל. דיברתי על זה שהמגירות מתפרקות, שאדם דתי לא עשוי ממקשה אחת, שיש דתיים־ציונים שלמעשה חיים כמו חרדים, ויש כאלה שלא יעלו על דעתם לשאול רב אם לקרוא את הספר המונח ליד מיטתם".
כיאה לנושא הנפיץ ולאטמוספירה הרגישה, התגובות לא איחרו לבוא. דמויות מפתח בציונות הדתית האשימו אותה בסטריאוטיפיות, בחד־ממדיות, בחוסר הבנה בקריאת המפה. "אני זוכרת שבאחד ממכתבי התגובה שאל רב ידוע, 'מה עלה על דעתה של הכותבת? שנהיה חרדים? שנפסיק לומר תפילה לשלום המדינה?'. ימים הוכיחו שצדקתי: במחוזות מסוימים הפסיקו לומר תפילה לשלום המדינה אחרי ההתנתקות".
"היא הייתה זקוקה לאיין ראנד, לה ולנפיליה, כי הם מילאו צורך משמעותי בחייה. ערכיו העליונים של העולם הדתי - זה שחינך את שניהם ונשלט בידי תפיסות חרדיות של תנועת המוסר - היו צניעות, איפוק, ויתור, משמעת והנמכת ראש, ערכים אלה כיבו שביב גאווה ויצר, יצירה וחדשנות"
(מתוך "אם אשמע קול אחר")
את החברה הישראלית ההולכת ומשתסעת במעבר בין נקודות מכוננות בהיסטוריה המקומית - מלחמת יום כיפור, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות - הטמיעה בביוגרפיה של עוזיה. אם יש אתגר בלכתוב רומן הנפרש לאורך זמן, דויטש מתמצתת אותו בהודאה בשגיאה אחת: "פינוי ימית היה בכ"ח בניסן, ולא בכ"ח באדר כפי שנכתב". רשמו לפניכם.
התהליכים הפוליטיים־אידאולוגיים מרתקים אותה, אבל קשה לכנות אותה חיה פוליטית. "אני אוהבת את הדרמה, את האקשן בפוליטיקה, את ההתנגשות הרעיונית, אבל לא באמת מעניינת אותי פוליטיקה".
גם לא כתפאורה לרומן?
"גם לא כרומן, זה לא בשבילי". היא נולדה ב"תל־אביב של הדתיים", בלשון הספר, תל־אביב שונה מזו של החילונים, "למרות ששתי הערים התקיימו בעת ובעונה אחת באותו מקום". "כתלמידה הלכתי ל'עזרא' בתל־אביב", אומרת דויטש. "הפעולות התקיימו בגן העצמאות, ובדרך עברנו ברחוב דיזנגוף ובכיכר ובפסאז' של בן־יהודה, ושזפנו עינינו במודעות של סרטי הקולנוע. חיינו ליד העולם הזה ובתוכו.
"בעזרא היו לנו מדריכות על גבול החרדיות, שכיוונו אותנו לחינוך דתי מסוים מאוד. אני זוכרת שקיבלתי מהמדריכה שלי סידור כמתנה ליומולדת, וההקדשה עליו הייתה: 'מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו'. זה היה הלך הרוח". גם את הסיפור הקטן והסמלי הזה הכניסה לרומן, רק שאת תפקיד כותב ההקדשה מאייש אצלה אברהם, בעלה לשעבר של עוזיה, רב אידיאליסט ודמות מכמירת לב שמנסה לתקן את העולם המיטרף בצעדים מדודים. אחרי המשפט הזה הוא חותם "מכתב לאיין ראנד", זו תשובתו הנחרצת לסופרת והפילוסופית שהגתה אובייקטיביזם המעודד הגשמה עצמית.
"כנערה דתייה ניהלתי דיאלוג עם איין ראנד", אומרת דויטש. "היא גאלה אותי ופתחה בפניי אופציה חלופית מול זו שרק משתיקה ומצניעה ומכבה. מבחינתי איין ראנד היתה התשובה לאיום על כוחות היצירה".
את מרגישה שיצרת ברייה חדשה של אישה דתייה?
"יש גיל מסוים שבו את חושבת שהמצאת את העולם, את הגלגל, את הווריאציה המסוימת שלך לדתיות ובכלל את כל הדברים שמסביב. לאט־לאט את מתבגרת, לומדת ענווה ומבינה ששום דבר לא המצאת, מקסימום פיתחת טוויסט מזערי בתוך הסיפור, אבל בעצם את עושה בדיוק מה שאבא ואמא שלך עשו.
"את ההסתכלות הממוקדת הזאת על העולם, התרבות, היהדות והשילוב ביניהם - ינקתי מאמי ומאבי בבית, אני לא לוקחת קרדיט על כלום. חייתי בבית אקדמאי ירא שמיים, ציוני־דתי. אמא שלי הייתה בצעירותה בבני עקיבא, אבא שלי היה בעזרא. זה היה בית שקוראים בו ספרות, שומעים הרצאות, הולכים לקונצרטים – אמא ניגנה בפסנתר – והיה הרבה דגש על בין אדם לחברו. אני זוכרת כילדה את אמא שלי לוקחת אותי לסרטים, כמו למשל 'הוואלס הגדול', סרט מוזיקלי על המלחין שטראוס, או למרי פופינס. אז פגשתי לראשונה את הקולנוע, וזה היה המנוע לאהבה הגדולה שלי אליו. בהמשך הגעתי ללימודים ב'מעלה' כי רציתי ללמוד לכתוב, להתנסות בתסריטאות".
את ההשכלה התרבותית סיפקה לה האם למרות תקופות מחלה ממושכות. "אמא הייתה חולה הרבה שנים, היו לה תקופות של בריאות ותקופות של חולי, בואי נאמר ש'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, שמספר הרבה על אמא שלו, השפיע עליי רגשית כמו שאף ספר לא עשה לפניו. לסופרים יש בהחלט קטע עם האמהות שלהם".
אל המהפכה של הקמת גופי תקשורת דתיים ויצירת חממה לעיתונאים שמתפתחים בתוככי החברה הדתית, דויטש הצטרפה באמצע. "המהפכה התחילה כשישראל הראל הקים את 'נקודה', וטיפח שם צוות של כותבים מוכשרים כמו אורי אליצור, במבי ויאיר שלג, חגי סגל, אורי אורבך ואחרים. נורא קינאתי בהם. אני התחתנתי צעירה, לפני שמלאו לי 22, הייתי בבית עם תינוקות וחיתולים, ועבדתי כמורה בחורב - כי היה צריך לעבוד – אבל נשמתי יצאה לכתוב. היינו מנויים לעיתון וצללתי לעומק הדיונים, בלעתי את מאמרי הספרות והתרבות. כל כך רציתי לכתוב וידעתי שאני יכולה. אבל עם ילדים קטנים לא היו לי האפשרות והפנאי הנפשי לעשות את זה".
בשנת 1988 הצטרפה ל"אותיות". "אני זוכרת את עצמי עומדת מול שולחנו של העורך המשופם אורי אורבך. אמרתי שאני רוצה לכתוב סיפורים, הוא הביט בי בחשדנות ואמר – 'נו טוב, תכתבי ונראה. אבל תדעי לך, אנחנו לא רוצים פה סיפורים על איוואן הגוי ועל הפריץ שרדף אחרי היהודי המסכן בשלג בערבות פולניה. אנחנו רוצים סיפורים נורמליים, על ילדים דתיים שחיים פה, לא סיפורים קלישאתיים כמו בעיתונות החרדית'. נעלבתי קצת מהחשד, אבל הבנתי שאני במקום הנכון".
ל"נקודה" הגיעה שמונה שנים אחר כך, בבית כבר היו לה חמישה ילדים. משם המשיכה לתפקיד העורכת של "אותיות" ושל אחיו הקטן "סוכריות", ומכאן הדרך לפובליציסטיקה בעיתונות הכללית הייתה קצרה. בהמשך גם כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה, נמנתה עם מייסדות ארגון "קולך" הדתי־פמיניסטי, והייתה חברת הוועד המנהל של הארגון.
למה פלירטטת כל כך הרבה שנים עם העיתונות המגזרית דווקא?
"את יודעת כמה חלמתי כילדה לשלוח סיפורים ל'הארץ שלנו' או ל'מעריב לנוער'? סמדר שיר, שלמדה שלוש שנים מעליי בצייטלין, עשתה את זה, ואני זוכרת את עצמי מסתכלת בה מבחוץ בקנאה. היא כתבת במעריב לנוער, ואני חולמת ולא מעזה. הסיבה היא שלא הרגשתי בית, הייתי ה'אחר' של מעריב לנוער. כשערכתי את אותיות לתקופה מסוימת, הבנתי שכאן נבנה הבית לדור הבא, שהחממה הנישתית הזאת היא המקום שאתה צומח בו כדי שתוכל ללכת למקום שאתה רוצה. אנחנו, היוצרים שצמחו על ברכי החינוך הדתי, בריות מוזרות ומשונות ביחס לכותב החילוני השגרתי, ואנחנו צריכים לגדול במקום שבו יבינו את השפה שלנו. שנה שלמה כתבתי מאמרי פובליציסטיקה ב־ynet, ובאיזשהו שלב קיבלתי ביקורת שאני צריכה להיות פחות מעוכבת ויותר חד־משמעית. בכל אחד מספריי, ביקורת העריכה הייתה שאנשים שלא מכירים דיים את השפה ששואבת מהמקורות, ילכו לאיבוד".
את מהגגת ברומן במשפטים ארוכים על מדרשי אגדה; ספרות האגדה היא במובן מסוים הגיבורה שלך. את לא מפחדת שקוראים ינטשו באמצע?
"התשובה היא לא, שיתמודדו. אנחנו כציבור חיים במתח הרעיוני והטקסטואלי הזה, אני חיה אותו, אז אני מרגישה שמותר לי לכתוב ספר שאני אהנה לקרוא. אבל כן, בעריכה קוצצו לי כמה קטעים (היא צוחקת)".
היו יותר?! (אני לא צוחקת)
"היו יותר, אבל שרי גוטמן, העורכת המדהימה שהזמינה אותי לכתוב את הרומן הזה, צדקה במקרים הבודדים שהיא הורידה. טקסט כזה צריך לבוא כחלק אורגני מסיפור. כשיצרתי את ההתגוששות הרעיונית בין אברהם לדמות חשובה אחרת, ישב לי בראש הסיפור 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' של עגנון, עם ההתנצחות בבית הכנסת. תגידי לי, בציבור כמו שלנו בית כנסת הוא לא זירת התקוטטות? רק לרכילות על גובה המחִצה יש בו מקום? אז ברוכים הבאים לעולם שלי, העולם שלי דתי והוא מורכב מטקסטים - תשתלבו".
"בכל יום חמישי היא פה. בכל פעם ממציאה את עצמה מההתחלה. פעם ניסתה לקרוא ספר שהביאה איתה, אבל לא הייתה מסוגלת לעקוב מההתרגשות, רק לחשוב על זה: היא בבית קפה. בית הקפה והיא. כמה מסתורין יש כאן" (הסיפור "סקיצה", מתוך "ככה נראית גאולה",ספרה הקודם של דויטש)
לא רק רדיקליזם, בריחות והתנגשות־רעיונות גודשים את הרומן החדש של דויטש. במהלכו נרקמת לה בבית הקפה הצפוני סדנת כתיבה תרפויטית בניצוחה של עוזיה. "הכתיבה היא מפלצת", כותבת שם דויטש, המספרת הכל־יודעת, "יונקת מהם בקשית זיכרונות ותחושות. היא ניזונה מחלבם ומדמם".
עד כמה זה בא מגרונך?
"בעיניי כתיבה היא לא מפלצת בכלל, אין דבר בעולם שמשמח אותי יותר מלכתוב. לפעמים חסרה הנחת, כשאני מבינה שאלה רק אני, המחשב, הכיסא והשולחן, אבל יש רגעים שזה אושר מזוקק וצרוף. תחושה שכל העולם מסתדר, נעמד יפה, שזה מה שאני צריכה לעשות בעולם וזו זכות גדולה. רוב הזמן יש לי משמעת עצמית, ואני מוצאת שהרעיון שיש כביסה שמחכה לי או כלים בכיור לא משפיע עליי, אבל לפעמים ההסחות מקשות".
וכשהיא אומרת הסחה שתינו כבר מבינות מיהו המסית ומסיח, שכן דויטש - יעידו מכריה – משמשת בימים אלה תועמלנית אדוקה למען פייסבוק. הנה, גם אותי היא ניסתה לשכנע לבוא ולראות את האור:
"אני עשיתי חונכות בפייסבוק לכמה מחבריי הטובים. אין לי ספק שהספר הבא שלי, ריד מיי ליפס, יכלול פייסבוק באיזושהי צורה. זה פשוט חלק דומיננטי בחיים שלי שהוא מסקרן דיו, ושהמרקמים האנושיים שנוצרים בו מרתקים אותי". בית הקפה מתמלא לאטו. גם בקובץ הסיפורים "ככה נראית גאולה" הושיבה דויטש דמות במקום כזה - אישה שלוקחת את בתה לחוג פסנתר ואת זמנה מעבירה בבית הקפה, מדמיינת מה הסיפור שעומד מאחורי "פיסות חיים שמתנגשות בתוך חלל דחוס מאדי מרק מהביל". "אני אוהבת בתי קפה", אומרת דויטש. "אני יכולה כאן להתנתק, לכתוב על מחשב נייד. אני אוהבת את האפשרויות הבלתי מוגבלות שיש בלהיות ביחד ולהיות לבד בבית קפה, עם אנשים ובלי אנשים".
אז איך כותבים בכל זאת בתוך הרעש הווירטואלי הזה?
"כשאני נכנסת להלך רוח מסוים ויודעת שעכשיו תצא ממני כתיבה טובה, העולם מת. אני לא עונה לטלפונים, אני מנתקת את הפייסבוק, ואני מסוגלת להיות כל־כולי בתוך העשייה. יש הרבה רגעים מוחמצים, כשתביעות המציאות מתנקמות בכתיבה.
"כל כותב יודע שבגלל הסחות הדעת הולכות לאיבוד תובנות יפות, והלוואי שאפשר היה להתיישב ולהעלות אותן מהר על הדף, אבל אני באמצע הקניות בסופר ואני לא מאורגנת מספיק כדי לתחזק פנקס. אגב, הרעיונות הכי טובים שלי עולים בשבת, והם הולכים לאיבוד בתהום הנשייה. כך שהמציאות מתנקמת ופוגעת בספרות בזה שהיא מסיחה דעתנו ממנה".
את מתייחסת לספרות כאל משהו קדוש.
"ספרות טובה היא דבר קדוש".
יש נושא שלא תכתבי עליו?
"השאלה היא לא מה, אלא איך. תראי, כתבתי על יחסים אינטימיים, אבל כתבתי את זה בצורה שיכולתי להיות שלמה איתה".
את המילה "סופרת" היא עדיין מגלגלת על הלשון בזהירות יתרה. אף שהיא מחזיקה בארבעה ספרים באמתחת, והביוגרפיה של נחמה ליבוביץ' שכתבה הפכה מהר מאוד לרב־מכר, רק עם צאת הרומן הראשון דויטש מרשה לעצמה לשאת את התואר בגב זקוף. "אין מה לעשות, לא הצלחתי לייחס את התואר הזה לעצמי קודם, עכשיו הוא כבר מחליק לי קצת יותר בטבעיות. זה קשור לאישור עצמי. אחרי אלפי השעות שהקדשתי לרומן שלי, אני חושבת שהרווחתי את התואר ביושר".
רומן זה האח המבושל של הסיפור הקצר? כלומר, מבחינתך ספר הסיפורים שלך "ככה נראית גאולה" הוא עדיין המתאבן?
"חד־משמעית. זה לא אותו דבר, זה שיתוף השם. אני אישית אוהבת יותר לקרוא רומן מאוסף סיפורים קצרים. אני אקרא סיפור קצר ואני אהנה ממנו, אבל זה כמו שאהנה משיר. כתיבת רומן היא מלאכה וחוכמה: הרי יש מלאכה שאינה חוכמה וחוכמה שאינה מלאכה, וכאן ישנו שילוב של השניים.
"ברומן אתה נדרש להפשיל שרוולים, לנעול מגפיים, להיכנס לבוץ ולהקים מבנה של ממש. אתה בונה שלד, אתה מרצף, אתה בוחר את הווילונות והדלתות, את המרקם של הכיסוי לספה, וזו עבודה שהיא מאוד מענגת אבל היא מפרכת. הרבה פעמים הרגשתי שאני סוחבת על הכתפיים שלי עולם בדוי, שעד כמה שהוא נשען על אדנים של מציאות, בניתי ובדיתי אותו בעשר אצבעותיי, וזה לא קל.
"היו רגעים שבהם חשבתי שזה יתפרק, שזה לא מוביל לשום מקום, ואז עזבתי את הטקסט לחודשיים. דווקא בפרק הזמן הזה פגשתי את יהושע סובול. ישבתי איתו בפאנל וסיפרתי לו שאולי כבר לא נזכה לראות את זה קורה, אבל אני כותבת רומן ש'ליל העשרים' מככב בו. סובול מאוד שמח. הוא אמר לי משפט נכון - האויב של הטוב הוא הטוב ביותר. כיוון שאני לא נשמה פרפקציוניסטית מיסודי, הייתי מסוגלת לחזור לטקסט. לגיבורה שלי אין חוש לפרטים, ואני כמוה בדיוק, תשאלי את העורכים שלי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
