תופעה? נשואות מגיעות לתפילה ללא כיסוי ראש
נשים נשואות גלויות ראש בבית הכנסת הן כבר לא מחזה נדיר. בשקט–בשקט נחצה קו הלכתי–חברתי חדש. נטולות כיסוי הראש מסבירות מדוע בחרו להסיר את הכובע במהלך התפילה. המתנגדים לא ממש משתכנעים מההסברים
למה בעצם הפסקת?
"בגלל לידת בתי הבכורה. תמיד נרתעתי מהעניין של כיסוי ראש ואני כמובן לא הולכת איתו ביום–יום, אבל לבית הכנסת לא הייתה ברירה. זה יישמע קצת שטחי אבל אני לא אוהבת איך שאני נראית עם הכיסוי והמשקפיים. נאלצתי לשים עדשות והתעכבתי על העניין במשך שעות. זה הפך למועקה ברמה הפרקטית, וכשיש ילדים גם ככה מסובך להתארגן".
תמיד אפשר להכין את הכובע לילה לפני, את יודעת.
"טוב, כמובן שזה יותר מזה", היא מחייכת. "מאז ומעולם הרגיז אותי שאצל גברים כולם מחויבים בכיסוי ראש ואילו אצל נשים העניין מותנה בנישואים. במקביל החלה להתפתח אופנת הקשתות וסרטי–המיקרו בעובי של סנטימטר, והכול התקצר. זה נתן לי תחושה שכיסוי ראש הפך להיות קישוט, עניין אופנתי שאיבד מהכוונה המקורית. הכיסוי הפך למיותר בעיניי. אמרתי לעצמי שאם נשים מרשות לעצמן ללכת עם הסרטים האלו, אני יכולה ללכת גם בלעדיהם. בנוסף, אף אחד לא מעז להגיד שום דבר על בנות שמגיעות בלבוש לא צנוע לתפילה. אז דווקא כיסוי הראש הוא בעיה? אני אוהבת ללכת לבית הכנסת וחשוב לי לקחת חלק בתפילה. מצטערת אם זה מפריע למישהו. זו לא הכוונה שלי".
חדווה לא לבד. לאחרונה נראה כי בלא מעט בתי כנסת מגיעות נשים נשואות להתפלל ללא כיסוי ראש. מה שלא היה עולה על דעתן של האמהות שלהן, נראה להן דווקא בסדר. התופעה, כך מתברר, מתקיימת במניינים אורתודוקסיים לגמרי - מרעננה ועד רחובות, מגבעת שמואל ועד נתניה. היא אפילו חצתה את הקו הירוק. איילה (38) מתגוררת באחד מיישובי השומרון. "חזרתי מכמה שנים של מגורים בארצות הברית, ושם נחשפתי לעניין", היא מספרת למוצש.
מה הסיפור הגדול של ללכת עם סרט על הראש לכמה שעות, רק כדי לכבד את התפילה ואת בית הכנסת?
"אף פעם לא התחברתי לחבישת הכובע. זה מרגיש לי זקן, מבוגר ולא קשור אליי. הרגשתי כאילו אני מתחפשת, הרי ביום–יום אני נטולת כיסוי ראש. כשנחשפתי למקום שבו לא עושים מהעניין הזה סיפור, התחלתי לחשוב על עוד דברים בצורה אחרת. הרגשתי שהגיע הזמן מבחינתי להתייחס פחות לחיצוניות ולתת לה פחות משקל".
וכשחזרת לארץ?
"עברנו ליישוב חדש ומאוד חששתי, אבל מצאתי פה חבר'ה פלורליסטים ולא שיפוטיים, זה היה כיף גדול לגלות סביבה כל כך פתוחה. הגעתי לבית הכנסת נטולת כיסוי ולאף אחד זה לא הפריע. או לפחות אף אחד לא העיר לי או נתן לי הרגשה לא נעימה".
התגובות שכבר הגיעו, היא מדגישה, באו מהצד השני של המתרס. "בנות אחרות ראו אותי והתלהבו, ושאלו אם אני לא פוחדת ממה יגידו".
למרות כל האמור, איילה מודה כי בחגים האחרונים הכובע שב והופיע על ראשה בעת התפילה. המהפך התרחש בעקבות אירוע שהתרחש דווקא בבית כנסת קונסרבטיבי, מכל המקומות שבעולם. "הלכתי לשמוע קריאת מגילה בפורים, כמובן שבלי כיסוי ראש, וננזפתי על ידי מתפללת אורתודוקסית שטענה כי אני לא מכבדת את המקום. ההערה הזאת גרמה לי להבין שאולי יש אנשים שזה מפריע להם, והחלטתי לחזור אחורה. לא בגלל פחד או חשש מדיבורים אלא ממקום של לכבד את הזולת. לקידושים אני עדיין מגיעה בלי כובע, פשוט כי אני יודעת שאחרת הייתי מעדיפה כבר להישאר בבית".
המתפללת שהעירה התנהגה אמנם בבוטות מסוימת, אך היא לגמרי לא לבד בתחושה שמשהו חדש ולא טוב קורה כאן. מתפללות רבות צופות בראשים הגלויים שמבצבצים בעזרת הנשים ושותקות, למרות שהן רחוקות מלהישאר שלוות נפש למראה. משיחות רבות שקיימנו עם מתפללות בבתי כנסת שונים, עולה תמונה ברורה של אנטגוניזם ושל חציית קו. מסקנה נוספת שעולה היא שנשים שלא סולדות מן העניין, נוטות להתלהב מהנוהג החדש. כך או אחרת, אף אחת לא נשארת אדישה אליו.
פנינה (34) מפתח תקווה, נתקלה לראשונה במתפללות ללא כיסוי ראש בראש השנה האחרון. "נכנסה מישהי מהקהילה, נשואה כמובן, התיישבה במקום שלה והחלה להתפלל", היא אומרת. "היה ברור שזה לא קרה במקרה או שהיא בטעות שכחה את הכובע בבית. בהתחלה הייתי
למה בעצם?
"לדעתי יש כאן עניין מעבר לקטע ההלכתי. כואב לי השינוי התרבותי–חברתי שעובר עלינו. בית הכנסת הוא מקום קדוש. הרי אפילו חילוני חובש כיפה כשהוא נכנס לאולם התפילה. אם נשים היו מבקרות בכנסייה או באשראם הן היו מכבדות את חוקי המקום, אז למה בבית הכנסת יש את הזלזול הזה?
"אני מבינה שכיום יש פחות רגישות וכבוד למסורת. גם לטקסים דתיים כמו ברית או חופה - אפילו כאלו שמתקיימים בבית כנסת - נשים לא חושבות להגיע עם כיסוי ראש, אבל תפילה זה מינימום. צריך לכבד את המקום ואת המעמד".
פנינה מוצאת סיבה נוספת לחשיבותו של כיסוי הראש במקום תפילה. "יש אלמנט של יראה כשאתה מגיע לבית כנסת. אתה אמור להגיע אליו קצת אחרת. יותר צנוע, לבוש יותר בקפידה. העובדה שנשים מפסיקות להגיע עם כיסוי ראש למקום הזה מרגישה לי כמו חוסר כבוד גם כלפינו, שאר המתפללים. ואגב, חשוב בעיניי לחנך גם את הילדים לכך שלבית כנסת מגיעים בלבוש מכובד במיוחד, כי המעמד קדוש ומחייב".
חשבת פעם להעיר למישהי על זה?
"בחיים לא, מה פתאום. את ההלם הקטן שלי אני שומרת לעצמי".
האם מדובר בנדבך נוסף בחומת ה"לייטיות", עוד סממן של התרופפות דתית, או שמא מדובר על חציית גבול הלכתי של ממש? הרב אלישיב קנוהל, ראש אגף נישואים בצהר ורב הקיבוץ כפר עציון, מסביר כיצד הוא רואה את התופעה: "יש לכך שני היבטים", הוא אומר. "מצד אחד, יש עניין דווקא בבית הכנסת להיות עם כיסוי ראש, שהרי הנימוק לכסות את הראש הוא מיראת שמיים. הרב עובדיה אף כתב שמעיקר הדין גם רווקות היו אמורות לכסות את ראשן כשהן מברכות ברכה, אך כיום זוהי לא הלכה למעשה. כך שוודאי שבבית הכנסת, בהיותו מקום של תפילה ויראת שמיים, אין ללכת גלויות ראש. מצד שני, הרי נימוק נוסף בכיסוי ראש נובע מהקפדה על הלכות צניעות, שנדרשת יותר מאישה כאשר היא הופכת לנשואה. כך שמבחינה זו, דווקא עזרת הנשים היא מקום פחות בעייתי לא לחבוש בו כיסוי. כלומר, מצב שבו אישה שמה כיסוי ראש במקום שהכניסה אליו מיועדת לנשים בלבד ומורידה אותו ברגע שמסתיימת התפילה והיא יוצאת משם דווקא אל תוך קהל מעורב, הוא בדיוק ההפך מן הרצוי. זהו סוג מסוים של אבסורד".
נשים רבות ציינו את הקשתות והסרטים כגורם שזירז את ההחלטה להסיר את הכיסוי לחלוטין. מה דעתך על העניין?
"בשנים האחרונות יש אופנה כזו שבה נשים הולכות עם סרטים סמליים שמבקשים להביע ברבים 'אני אישה נשואה'. בוודאי שזהו לא כיסוי ראש במובן ההלכתי, אבל יש לו ערך. הרב משאש מחיפה אף טען שהיום אפשר להקל בכל הנושא. כך שכל אחת ורמת המחויבות שלה, אני לא מטיל דופי באף אישה".
אז מדוע לדעתך התופעה מתחילה להתרחב כיום?
"אופנות מתפשטות עם הזמן. ברור שכשבוחנים את המציאות אל מול המצב שהיה לפני עשרים–שלושים שנה רואים שינוי, אבל בבואנו לבחון תהליכים כאלו, חשוב להסתכל עליהם במבט רחב יותר. לאורך ההיסטוריה היו זמנים ומקומות שבהם נשים דתיות הלכו ללא כיסוי ראש, למשל בליטא או ברומא".
יש בעצם הבדל מבחינה הלכתית בין ללכת בלי כיסוי ראש ביום–יום לבין דווקא בבית הכנסת?
"לפי מה שידוע לי אין התייחסות נפרדת לעניין בית הכנסת, אבל צריך לזכור שבימים שבהם נקבעו ההלכות הללו לא היו מצבי ביניים כמו שקורה כיום. או שנשים הלכו עם כיסוי ראש לכל מקום או שלא, כי כך פסקו באותה התקופה גדולי הדור".
אתה מבין מדוע הנושא מעורר כל כך הרבה אמוציות?
"כיסוי ראש הפך להיות סמל. סממן שמאפיין אדם דתי, כמו זקן בספירת העומר. מאחר שמדובר בפריצת גדר שבמשך שנים לא זזו ממנה, הוא צורם יותר אבל ודאי שהלכתית לבוש שאינו צנוע, למשל, גרוע ממנו".
"מבחינה הלכתית, אישה נשואה צריכה לחבוש כיסוי ראש בבית הכנסת, כמו בכל בית אחר", מוסיף גם הרב חיים נבון. "יש נשים שעושות את החשבון הזה הפוך: אם בבתים אחרים אינן חובשות כיסוי ראש, למה שיעשו זאת בבית הכנסת? הרי ההלכה הפורמלית אינה מבדילה בין זה לזה. בעיניי זה עוד ביטוי למעבר המצער מיהדות של חיים ליהדות של ספרים.
"בדור האמהות שלנו, גם מי שלא הקפידה על כיסוי ראש, ידעה שבית כנסת זה משהו אחר. אין הבדל הלכתי–פורמלי, אבל יש הבדל באווירה ובמשמעות. הרב עמיטל אמר: 'לפי הרמב"ם אין הבדל בין קדושת הפסוק 'ואחות לוטן תמנע' לבין קדושת עשרת הדיברות, אבל סבתא שלי ידעה שיש הבדל. והסבתא צדקה'".
"על דרך זו, האמהות שלנו צדקו כאשר ידעו להקפיד יותר, באופן אינטואיטיבי, על קדושת בית הכנסת וכבודו. כמובן, הכי רצוי לחבוש כיסוי ראש גם מחוץ לבית הכנסת. אבל גם מי שלא עמדה בזה, ידעה בעבר שבית כנסת מציב רף אחר".
ומסתבר שיש גם כאלו שאצלם מדובר בחדשות ישנות. כל מרואיינת ירושלמית שעמה שוחחנו, בין אם היא עצמה מכסה את ראשה בבית הכנסת ובין אם לאו, הגיבה בפליאה על העניין שלנו בנושא. מתברר שבעיר הקודש מדובר בנון–אישיו, כזה שאף אחד או אחת כבר לא נותנים את הדעת עליו. אביגיל אנטמן, משוררת, מחנכת ואחת ממייסדות קהילת "שירה חדשה" מצביעה על כמה סיבות לכך. "ירושלים תמיד מבשרת את העתיד - כי מציון תצא תורה. שאר המקומות הם פשוט בדיליי. המניינים השוויוניים שהחלו להופיע בעיר לפני שנים הביאו איתם גם את הבשורה הזו. הם מעניקים למתפללות וריאציות שונות לקוד הלבוש, המנעד הוא רחב ובעיקר מאפשר. לא מתעסקים עם המראה החיצוני ונשים יכולות לבחור אם להגיע עם כיפה, כיסוי ראש רגיל, טלית או ללא כיסוי כלל".
מהמניינים השוויוניים, לדבריה, החלה הזליגה אל כלל בתי הכנסת בעיר. "פלורליזם תמיד משפיע בסופו של דבר גם על הסביבה, ואל תשכחי שיש כאן המון תושבים אנגלוסקסים שמלכתחילה מגיעים עם פתיחות הרבה יותר גדולה לכך".
אנטמן עצמה הפסיקה ללכת עם כיסוי ראש לבית הכנסת מיום הקמתה של "שירה חדשה". "אצלי זה קשור לפמיניזם, מבחינתי יש משהו דכאני בכיסוי ראש, דיכוי על רקע מיני". ובכל זאת, כשערכי הפמיניזם מתנגשים עם ערכי הסובלנות, אפילו אנטמן מניחה בצד את המניפסט הלוחמני. "יש בתי כנסת שבהם אני עדיין מכסה את ראשי, כמו למשל בית הכנסת של המשפחה שלי ברובע היהודי. לא מתוך רצון להסתיר את ה'אני האמיתי' שלי, אלא פשוט מתוך כבוד לקודי ההתנהגות של המקום".
הכתבה פורסמה במגזין "מוצש" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
