ליאוניד בלקלב מצליח להפוך קרשים לנשמות
הוא רואה באור המקומי את השכינה ומברך "שהכול נהיה בדברו" כשהוא שותה את שמי ירושלים. ליאוניד בלקלב מאמין שזכייתו בפרס שיף מאותתת על תפנית של האמנות הישראלית מהחומר אל הרוח – כמו התפנית שחייו המטלטלים זימנו לו
כשליאוניד הולך למטבח הקטן כדי להביא את הגלידה, אני מסיירת בעיניי בחלל הסלון של הסטודיו. ציורים רבים ניצבים זה ליד זה או זה על גבי זה. מרובם נשקפים אנשים, כל מיני סוגי אנשים, בדרך כלל מישירים בי מבט. מחלקָם – נופים. אור ארצישראלי בוהק מהם.
אנו נפגשים לרגל זכייתו של ליאוניד בלקלב בפרס שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית, המזכה אותו בסכום כסף ובתערוכת יחיד שתוצג בשנה הבאה במוזיאון תל-אביב. "בציורי בלקלב נמצאת אנושיות מהולה בליריות", כתבה ועדת הפרס, וליאוניד מתרגש מאוד. "הופתעתי מהבחירה. הרבה מהזוכים בפרס בעבר ציירו בסגנון ההיפר-ריאליזם, כמו צילום. פתאום הם בחרו אותי, ההפך מצילום. שמחתי מאוד, כי הרבה אנשים פונים אליי ומבקשים תערוכה, ואני לא עושה תערוכות בעצמי, אני מצייר. עכשיו כולם יוכלו לבוא ולראות עבודות שלי. הזכייה הזו היא הכרה של המדינה, זה משמח".
ליאוניד בלקלב נולד ב-1956 בעיירה הקטנה בלצי שבמולדובה, והתחיל לצייר כשהיה בן תשע. "אהבתי את הציורים בספריו של סופר הילדים היהודי סמואיל מרשק. את קראת כאן בארץ את זלדה, את לאה גולדברג, את רחל. אני קראתי מרשק. גם רחל קראה אותו. ראיתי את הציורים שם ורציתי לצייר. התחלתי להעתיק ציורים מראייה, או את סגנון הציורים, והעתקתי כל כך טוב עד שכולם אמרו וואו. ציירתי כל הזמן. כשבכיתי, כששמחתי. כשנשארתי לבד מיד חשבתי איך אני הולך לצייר את הדבר הבא. הכי אהבתי לצייר גשם. בעצם, ערפל. רציתי לצייר ערפל".
כשהיה בן 15 החליטו הוריו לשלוח אותו לקייב כדי שילמד ציור. "זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהכפר שלי לעיר הגדולה, שנראתה לי כמו אמריקה. הייתי בן 15 אבל נראיתי כמו בן תשע. נס שלא הלכתי לאיבוד שם". בקייב עבד במקום המייצר פסיפסים, ולא הפסיק לצייר. "באחד מימי ראשון לבשתי
לאורך כל הסיפור המדהים הזה מזכיר ליאוניד שמדובר בניסים. הילד שלמד בבית הספר הכללי בכפר, שלא ידע מהו בר מצווה ושאביו כהן, מקיים היום אורח חיים דתי. "כל דבר שאני מספר לך הוא לא עליי, הוא על הקב"ה", הוא אומר. "לא ידעתי בגיל 15 שיש הקב"ה. היום אני מבין שכל מה שקרה לי אלו ניסים גלויים. נער קטן מסתובב בעיר כל כך גדולה, עם הרבה אנטישמיות ובלי שמישהו יודע שהוא מצייר, וה' פותח לו דלתות".
עוד הרבה תהפוכות יעבור ליאוניד בטרם יחליט למכור ציור ולקנות בתמורתו כרטיס טיסה לארץ ישראל, אל דודתו שגרה בפתח-תקווה. הוא ילמד באקדמיה לאמנות באודסה, יגויס לצבא האדום, חוויה שהוא לא מוכן לדבר עליה, יהפוך צייר מפורסם ומצליח ויזכה במדליית הזהב בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטוקיו על סרט אנימציה קצר שבו הוא מצייר עולם שלם על זגוגית חלון.
למה החלטת לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ?
"המקום של יהודי הוא בארץ ישראל. לא הרגשתי טוב ברוסיה. היה שם חושך. ב-1989, בגיל שלושים פלוס, הגעתי לפתח-תקווה, ומשם נסעתי לירושלים. הרגשתי שאני בבית. שזה המקום שלי, שכאן כל האור והיופי. ששם, ברוסיה, הייתי כבד".
ליאוניד קם ומוציא מאחד החדרים בדירה ציור שחור, חשוך מאוד. "זה דיוקן של בית ברוסיה", הוא מסביר. "זה המִצְרַים. אז לא ידעתי שאני חי במצרַים. האמת היא שנולדתי בירושלים, כי כאן יש אור הילדות שלי. כל הילדים נולדים עם אור. גם ברוסיה, כשנולדתי היה לי אור. ופה בירושלים מצאתי את אור הילדות שלי. נולדתי מחדש. התחלתי לצייר את האור. הנה, תראי, את הציור הזה כבר ציירתי בירושלים", מביא ליאוניד ציור נוסף ובו חלון מואר וצבעוני. "בארץ כל דקה האור אחר, משתנה. יש פה שכינה, קדושה".
כשנה לאחר שעלה ארצה קיימה גלריה גורדון בתל-אביב תערוכה של ציירים עולים. אז החלו להכיר את ליאוניד אנשי הרוח והאמנות בארץ. "קניתי חולצה לבנה והגעתי לתערוכה. הגיעו עמוס שוקן, אבות ישורון, יהודה עמיחי. יחזקאל שטרייכמן הגיע ודיבר איתי ברוסית. לא דיברתי עברית אז. כולם חיבקו וקיבלו אותי. זה היה המקום הראשון בארץ שבו קיבלתי הכרה".
ליאוניד מראה לי ציורים של אדם מזוקן, אישה וילדים, ומספר לי שאלו הם בני משפחת קורץ, משפחה ירושלמית חב"דית, שלאחר ההיכרות איתה החל בשמירת מצוות. "שכרתי אז דירה בשכונת רמות בירושלים. בשבת יצאתי החוצה כדי לצייר, ונכנסתי לבית הכנסת במקום. רציתי לצייר את המתפללים. היה לי מזל שבית הכנסת היה של חב"ד, לא זרקו אותי", הוא צוחק. "הם אמרו לי לא לצייר כי שבת והזמינו אותי לשבת איתם. עליתי לתורה בפעם הראשונה בחיים.
"משפחת קורץ, מהמתפללים שם, הזמינו אותי לעשות אצלם את השבת הבאה. הגעתי, וראיתי שהילדים שלהם דומים בדיוק לי, לאחי ולאחותי כשהיינו קטנים. לנשמה יש זיכרון. כל כך התרגשתי, שלא יכולתי לדבר במהלך כל השבת. התחלתי להגיע אליהם ולצייר אותם. את הרב קורץ, את אשתו סווטלנה, הרבנית. את הילדים. הרגשתי שאני מצייר את הילדות שלי. ראיתי איך הם שומרים שבת, מניחים תפילין. עשיתי כמוהם. הרגשתי עשיר יותר".
הציור שלך השתנה?
"הוא הפך להיות עמוק יותר. כל האמנים הגדולים היו מאמינים. הזמינו אותם לצייר בכנסיות כדי לקרב את העם. בוטיצ'לי, פֶּרוּג'ינו, מיכלאנג'לו. רמברנדט היה אדם מאמין. הנה, תראי, כאן ציירתי רחוב בשכונת נחלאות. ציירתי שמים עם עומק בפעם הראשונה בחיים. עמוס שוקן קנה את הציור הזה. בקייב השמים היו כמו קיר. לא הרגשתי שם עומק. ידעתי שמטוס יכול לטוס, אבל לא מרגישים את זה. בירושלים לשמים אין סוף. אפשר לשתות את השמים, לברך שהכול נהיה בדברו".
בתקופה ההיא שכר ליאוניד דירה בשכונת נחלאות בירושלים. "החתולים, הגגות והגדרות בשכונה, הכול הזכיר לי את הכפר שלי. שכרתי דירה אצל משפחת רזאל, שהבנים שלהם אהרון ויונתן מוכרים היום כיוצרים ומוזיקאים. אז הם היו קטנים, עשו מוזיקה בחדר שלהם. הייתי בן שלושים ומשהו, לא דיברתי עברית. נראתי טיפוס – עולה חדש, צייר, עם שיער ארוך, בלי זקן, עם מכנסיים קצרים וכיפה. הגלריה שלי הייתה בתל-אביב, אז היה לי גם ים. הייתה לי משפחת קורץ והיו החברים האמנים. בעיקר שטרייכמן ואהרון גלעדי; גם הם הגיעו מרוסיה".
איך הייתה ההתאלקמות בארץ?
"הגעתי לארץ אחרי שהייתי צייר מפורסם ברוסיה. ראיתי כאן הרבה אור, מקום חדש, אנשים חדשים ומגוונים. לא ידעתי מי אני, שכחתי. הלכתי לאיבוד. לא היה לי כלי להכיל את כל זה, את השפע. התחלתי לצייר דיוקנאות עצמיים כדי להבין מי אני. כשאני מצייר את עצמי אני לא יכול לשקר. כל בוקר בסטודיו אצל משפחת רזאל התחיל עם דיוקן עצמי".
חוברת הדיוקנאות הפשוטה שליאוניד מראה לי מהתקופה הזו היא מסע רוחני מדהים. דף אחר דף, בוקר אחר בוקר, ניבט דיוקנו של הבחור ליאוניד. בכל דף דמות אחרת. ליאוניד שמח, ליאוניד עצוב, ליאוניד עייף, ליאוניד עם תקווה ועם עצב. כל יום אדם אחר, כל יום והסיפור שלו. במשך כשנה, בוקר בוקר, ולעתים גם בלילה, ישב ליאוניד מול המראה וצייר בפחם את עצמו, את חייו. "כך למדתי שהכול משתנה פה בכל רגע. אני, העולם. ציירתי על דף עיתון הכי פשוט. היום הציורים האלה עולים הרבה כסף. לא משלמים על הנייר, אלא על ציור רוחני. זה מסע רוחני. אין פה פוליטיקה. יש פה רק השם, ויהודי".
הוא מצייר בעיקר בחוץ, את היומיום. נופים שהוא רואה, אנשים שהוא פוגש, חברים. בתוך הסטודיו הוא מצייר בעיקר דיוקנאות. רבים מהם מצויירים על קרשים שהוא מוצא, מוארכים, שבורים, מנוסרים.
"אבא שלי היה נגר", הוא עונה לשאלתי למה דווקא קרשים, "הוא תמיד חזר מהעבודה עם ריח של עץ. ראיתי אותו עובד עם הקרשים, בונה חלונות ודלתות. בתור ילד נשמתי את העץ של אבא. כשאני מרגיש עצב וקשה לי מאוד, כשאחרי תקופה מסוימת אני מרגיש ריק ולא בא לי לפגוש אנשים או לראות נוף, אני לוקח קרש שמזכיר לי ילדות ומצייר דמות שאני זוכר או שאני רוצה לראות. לא מהזיכרון אלא מה שיוצא ממני. למשל, כאן ציירתי את אבא שלי. הוא היה יותר נמוך מהגובה שלי עכשיו, אבל ציירתי אותו ממבט של ילד, כמו שהוא היה בשבילי – אבא גדול, גבוה, עם ריח של עץ.
"כשהתחלתי לצייר על קרשים זה נחשב משהו חדש באמנות הישראלית. שאלו אותי אם אלה איקונות, עבודה זרה. ההפך: אני לוקח קרש והופך אותו לנשמה. כמו שכתוב בחסידות – להפוך גשמיות לרוחניות".
ליאוניד מרבה לצייר את אשתו, פולינה. הוא פגש אותה בבאר-שבע, שם התגוררו הוריו לאחר שעלו לארץ, כשהוא בן ארבעים והיא בת שלושים. גם את שלושת ילדיהם הוא מרבה לצייר; בציור אחד הבן והבת יושבים על הספה, כנראה צופים בטלוויזיה, האחות נשענת על אחיה הגדול, אולי הם רואים סרט מפחיד; בציור נוסף הבן הבכור יושב ליד שולחן האוכל, מרחוק נראה הבן הקטן עומד בלול, וילונות החלון מתנופפים ברוח; באחר מצויר הבן מגבו כשהוא יושב על כיסא. "הוא בן 14 כאן", אומר ליאוניד. "ציירתי את הנשיקה שנתתי לו על העורף".
אני רואה שציירת גם את התלמידים שלך. מתי התחלת ללמד?
"לפני כ-15 שנים. הייתי חולה, עברתי סדרת טיפולי כימותרפיה, הקרנות, ולא יצאתי מהבית. חברים שלי אמרו לי שאני צריך להתחיל ללמד. באו אליי תלמידים ראשונים – נעה מנדלבאום, הדסה פרומן, זאב קיציס. הרבה. נעה מנדלבאום הגיעה מגוש עציון עם תינוק קטן, למדה אצלי ארבע שנים. מאוחר יותר שלחתי את הבן שלי ללמוד בבית הספר שהיא הקימה ומנהלת, בית הספר 'ראשית' שבגוש עציון. תלמידים זה להיות קשור לעולם הזה. מכל אחד למדתי, כל תלמיד זה עולם".
גם אוֹרי אֵלון, מיוצרי "שטיסל", למד אצלו, ולליאוניד יש כמה הצעות לקראת העונה השנייה של הסדרה המצוינת. "אורי למד אצלי לראות את הדברים, ועכשיו הוא כותב אותם. חלק מהעלילה של שטיסל הוא לקח מהיחסים שלנו. גם אני אוהב ללכת לגן החיות כדי לצייר. הדמות של עקיבא היא דמות לא רגילה במאה שערים. הצעתי לאורי שבעונה השנייה הוא יפגוש לשידוך עולה חדשה מרוסיה, כזו שלא למדה יהדות אבל למדה אמנות, שתדע להעריך את הציורים ואת הכישרון שלו. הבחורה מהעונה הראשונה לא התאימה לו. אורי אמר לי שהוא יחשוב על זה".
ליד החלון תלויה תמונתו של הרב ניר בן-ארצי, רבו של ליאוניד הטוען ליכולות על טבעיות. שמו של הרב בן-ארצי נקשר לפני כמה שנים לפרשת היעלמות שבה טען כי נחטף ונכלא, ובעניין הזה ליאוניד לא מוכן לומר הרבה. "פגשתי את הרב ניר כשחליתי. אשתי נסעה אליו והוא סיפר לה בדיוק מי אני. דברים שרק הקב"ה יודע. הוא עבד אז בחנות טבע באשקלון. נסעתי לפגוש אותו וראיתי שהוא צינור של ה'. רואה את האדם עוד לפני שנולד. לא רוצה לדבר יותר מזה, אנשים מדברים יותר מדי".
איך אתה רואה את מצב האמנות היום בארץ?
"כשהיהודים הגיעו לארץ מרוסיה, מפולניה, מצ'כוסלובקיה ומגרמניה, הם הביאו לכאן את התרבות של המדינות שגדלו בהן. וכך לאט לאט בנו את האמנות הישראלית, עם השפעות מחיי היומיום פה, כמובן. היום רואים שהחומר הגיע לסוף שלו. אנשים עייפים מהחומר, הם רוצים לראות את הרוח!", הוא מרים את קולו בהתלהבות. "הם רוצים לראות שמחה, נשמה. רואים שמשיח בן יוסף פוגש את משיח בן דוד. היינו בגלות, ועכשיו החומר פוגש את הרוח.
"הנה, בחרו לתת פרס לעבודות שלי. זה לא עניין של אגו, של גאווה. במשך הזמן הבנתי שהחיים הם רוח. אם לא הייתי עובד בנשמה, לא הייתי מצייר ככה. אם הייתי ממשיך לצייר כמו ברוסיה, הייתי מצייר עירום, למשל. הייתי מיליונר באמריקה. אבל זו לא הדרך שלי. כשהם בחרו בי, הם בחרו ברוח. זו מהפכה. זה מראה על כיוון שאליו הולכת האמנות הישראלית".
כשאני שואלת את ליאוניד מהו הציור בשבילו, הוא מתקשה לענות. "לא מבין את השאלה, הרי הציורים מדברים בעד עצמם". אני מתעקשת. "יש אנשים שחושבים שציור זה להעתיק את הכיסא. אי אפשר להעתיק את העולם, הוא כל הזמן משתנה! לכל אחד יש מבט שלו, אף אחד לא רואה אותו דבר. אני ואת רואים אחרת את החלון הזה כאן. האדם מצייר תנועה, וזה החידוש של הציור. הציור הוא התפקיד שלי, הוא השפה שלי. זו עבודה קשה, כל החיים אני מצייר. מצייר את מה שקורה לי. הציור מקרב אותי לה'. בכל פעם שאני מצייר אני מרגיש שאני חי".
נא להמתין לטעינת התגובות
